אבן חן
| ערך ללא מקורות | |
אבן חן (מכונה גם אבן טובה), בהגדרתה הרחבה, היא סלע, מינרל או מאובן נדיר, יפה במיוחד ובעל ערך כספי רב לאחר עיבודו. היא משמשת לרוב כתכשיט, עיטור או קישוט. מאז ומתמיד נמשך האדם לאבני חן עקב יופיין ונדירותן ויצר מהן תכשיטים, פסלים וקישוטים. בדרך כלל נמצאות אבני החן בסלעים במעמקי האדמה או בנהרות ובנחלים.
אבני חן מצויות בעיקר בסלעי פרץ וצפחה, ולעיתים גם בסלעי משקע. ריכוזים גבוהים יחסית של אבני חן נמצאים בדרום אפריקה, גרמניה, ברזיל, מקסיקו, טיבט ובארצות רבות אחרות. כאשר האבנים הן במצבן הטבעי הן נראות כמו אבנים רגילות. לאחר קילוף מתגלה האבן הנמצאת בפנים, הנעשית מבריקה לאחר ליטוש. ערכה הכספי של אבן החן נקבע על פי שקיפותה, ניקיונה ומשקלה. משקלן של אבני חן יקרות נמדד בקרט. זיהויה של אבן החן נקבע על ידי מומחים שיודעים להבחין בין סוגי המינרלים.
אבני חן מקבלות את צבען מריכוז התחמוצת המתכתית שבהן. יש אבני חן כגון יהלום, ברקת, אודם וספיר שיש להם מבנה גבישי, בעל סידור מחזורי ארוך טווח של אטומי החומר, המקנה להן את צורותיהן הייחודיות ואת אופן השתקפות האור בהן. אבני חן מוגדרות לפי הקשיות שלהן. קשיות מוגדרת על פי סולם מוס המגדיר קשיות על רצף מ־1 עד 10 כאשר הקשה ביותר הוא 10 והרך ביותר הוא 1. לדוגמה: היהלום מוגדר כ-10 וטלק מוגדר כ־1. אבנים בדרגת קשיות 7 בערך נחשבות ל"אבני חן חצי יקרות", כמו הקוורץ, הטורקיז, האכטיס, האחלמה, הירקן, הטופז ועוד. ככלל, אבנים קשות יותר ושקופות יותר הן יקרות יותר.
אבני חן מלאכותיות
עריכהניתן לייצר אבני חן כדוגמת יהלום, אודם, ספיר וברקת באופן מלאכותי בתנאי מעבדה מבוקרים תוך שימוש בטכנולוגיות גידול גבישים. ניתן לשלוט על צבען וברקן של אבני חן טבעיות או מלאכותיות על ידי זיהום באמצעות הוספת תחמוצות שונות, ביצוע טיפולים תרמיים, והקרנת הגביש.
אבני חן אחרות כדוגמת אקווה אורה אינן קיימות כלל בטבע כמחצב טבעי אלא מיוצרות בתהליכים תעשייתיים במעבדות לשימושים שונים.
בתרבות
עריכהעם השנים, ייחס האדם לאבני חן סגולות ותכונות שונות, והן תפסו ועדיין תופסות מקום רב בדתות ובאמונות טפלות שונות.
ביהדות, שובצו אבני חן בגדי הכהונה שלבש הכהן הגדול בזמן עבודת הקודש במשכן ובבית המקדש. בחושן היו משובצות תריסר אבני חן, כמספר שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם, ישפה. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים אנכיים, ועל כל אבן היה חקוק שם של אחד משבטי ישראל. גם על כתפות האפוד שובצו שתי אבני שוהם. (ספר שמות פרק לט, פסוקים ו-ז, י-יד, בהתאמה)
בקברים קדומים, נקברו עם המת לעיתים גם אבנים יקרות. את האבנים האלו מצאו הצלבנים בימי הביניים ולקחו אותם לאירופה, שם ייחסו לאבנים האלו כוחות על טבעיים. לדוגמה, אבן הספיר נחשבה כמגנה מפני עוני. רק היהלום, האודם, הספיר, הברקת, האופאל והאחלמה נחשבו לאבנים טובות ממש, וכל השאר נחשבו רק לאבנים טובות למחצה, או אבנים נחותות יותר.
