אֶבֶּנְזֶה (בגרמנית: KZ Ebensee) היה מחנה ריכוזנאצי לעבודת כפייה, שמבחינה מינהלית נחשב אחד ממחנות-המִשנה (מחנות חוץ) של מחנה הריכוז מאוטהאוזן. המחנה הוקם על ידי האס.אס בנובמבר 1943 בקרבת העיירה אבנזה שבאוסטריה עילית (שאז נקראה "רייכסגאו של הדנובה העילית"), למרגלות הרי האלפים. רוב עובדי הכפייה בו, כ-20,000 אסירים, הועבדו בו למוות. עם הקמתו היו כשליש מהאסירים במחנה יהודים, במשך השנים, על אף שהיהודים סבלו מהתנאים הגרועים ביותר והתמותה בקרבם הייתה הגבוהה ביותר, עלה אחוז היהודים במחנה לכ-40%. האסירים האחרים היו צוענים, רוסים, פולנים, צ'כוסלובקים וגם אסירים פוליטיים מגרמניה ואוסטריה.
מטרת עבודות הכפייה במחנה הייתה חציבה ובנייה של מערכת מנהרות בצלע ההר, שנועדו למפעל לפיתוח טיליV-2 והרכבתם. חלק קטן של המנהרות שהושלמו היו בעומק של כמה קומות ובאורך של 250 מטר לעומק ההר, מדופנות בבטון. עבודת החציבה והעברת הסלעים הכבדים נעשתה באופן ידני, בכל תקופות השנה ובכל ימות השבוע, בתנאים לא הומניים של קור קיצוני, תת-תזונה ומחלות.[1]
רוב האסירים הגיעו מהמחנה הראשי וממחנות-המשנה האחרים של מאוטהאוזן. במחנה היו 25 צריפי מגורים, שלכל אחד מהם הוכנסו 750 אסירים. בנוסף היו במחנה בנייני מינהלה ומשרפה. למרות הצפיפות, היה מספר האסירים גבוה מיכולת האכלוס, וחלק מהאסירים נדרשו לשהות תחת כיפת השמים ללא הגנה.
בתחילה נדרשו עובדי הכפייה במחנה לעבוד מ-04:30 בבוקר עד 18:00 בחציבת המנהרות והרחבתן. לאחר מספר חודשי עבודה הוחלט כי העבודה תיעשה במשמרות במשך כל שעות היממה. גם בחודשי החורף לא נעשה כל מאמץ להגן על האסירים מפני קור החורף האוסטרי שלמרגלות האלפים, והתמותה עלתה באופן מתמיד. האסירים לבשו כותנות אסיר מבד דק ונעלו כפכפי עץ, או הלכו יחפים לאחר שהכפכפים התפרקו, למרות הקור. לא הייתה כל אפשרות להיגיינה ולרחצת הגוף לאחר הפרשות. מנות המזון כללו: בבוקר חצי ליטר תחליף קפה; בצהריים: שלושת רבעי ליטר של מים חמים המכילים קליפות תפוחי אדמה; ובערב, 150 גרם לחם. למרות תזונה זו נדרשו האסירים לעבודה פיזית קשה וסיזיפית. הגופות נערמו בערימות, ואחת לשלושה ימים נלקחו למשרפה. האסירים לא הורשו ללכת לשירותים ונדרשו להמשיך לעבוד כשברקע, באופן קבוע, צחנת הגופות וההפרשות. אסירים שלא עמדו במכסות העבודה נרצחו.
בשבועות האחרונים של המלחמה עלה שיעור התמותה ל-350 מתים ליום. הקרמטוריום לא היה מסוגל לעמוד בקצב שריפת הגופות, וגופות עירומות נערמו מחוץ לצריף כשהן חוסמות את הקרמטוריום עצמו. כדי לצמצם את העומס נחפרה תעלה מחוץ למחנה, והאסירים נדרשו להשליך אליה את הגופות, לשורפן ולכסותן בסיד.
כוחות בעלות הברית הגיעו אל המחנה ב-6 במאי 1945. עבור חלק גדול מהאסירים היה זה מאוחר מדי, וחלקם נפטרו בשבועות שלאחר מכן עקב תת-תזונה ומחלות.
