אהוד אבריאל
אהוד אבריאל (19 באוקטובר 1917 – 27 באוגוסט 1980) היה פעיל מרכזי בהגנה ופעל רבות באירופה, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בארגון ההעפלה וברכישת נשק עבור ההגנה ועבור צה"ל בעת מלחמת העצמאות. היה חבר הכנסת מטעם מפא"י בכנסת השלישית ושגריר ישראל במספר מדינות. בין השנים 1968–1972 כיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית.
 | |
| אהוד אבריאל | |
| לידה |
19 באוקטובר 1917 חשוון ה'תרע"ח וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
27 באוגוסט 1980 (בגיל 62) אלול ה'תש"ם תל אביב-יפו, ישראל |
| תאריך עלייה | דצמבר 1939 |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 ההגנה |
| תפקידים בשירות | |
| פעיל המוסד לעלייה ב', פעיל רכש נשק באירופה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| פעיל עלייה באוסטריה, פעיל ועד ההצלה, חבר הכנסת, דיפלומט, סמנכ"ל משרד החוץ, יו"ר הוועד הפועל הציוני | |
  | |
| לידה |
19 באוקטובר 1917 ג' בחשוון ה'תרע"ח וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 באוגוסט 1980 (בגיל 62) ט"ו באלול ה'תש"ם תל אביב-יפו, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | דצמבר 1939 | ||||
| מפלגה |
מפא"י | ||||
| |||||
| | |||||
ביוגרפיה
עריכהנולד כגאורג אובראל (Georg Überall) ב-1917 בווינה, אוסטריה ולמד בגימנסיה בווינה. מגיל תשע היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, בנצ"ח ובלאו וייס באוסטריה, בגיל 21 החל לשמש כמנהל מוסד עליית הנוער ולאחר השתלטות הנאצים על אוסטריה, עסק בהברחת יהודים מאוסטריה ובמסגרת מאמציו אף ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן. בדצמבר 1939 עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ נאות מרדכי ב-1946.
פרשת יואל ברנד
עריכהב-1943 יצא לאירופה בשליחות ועד ההצלה וסייע בפעולות של תנועת הבריחה. את רוב זמנו עשה בטורקיה ומשם סייע לתנועת המעפילים שהגיעו ממדינות הבלקן בדרכם לארץ ישראל. ביוני 1944 היה מעורב בפרשת שליחותו של יואל ברנד שנדונה במשפט קסטנר ונועדה לקדם עסקה להצלת יהדות הונגריה. בתוקף תפקידו כאיש הסוכנות היהודית, ליווה אבריאל את ברנד ברכבת מאיסטנבול לחלב, שם אמור היה לפגוש את משה שרת ונציגים של הממסד הבריטי ולבקש מהם לקדם את העסקה שזכתה לכינוי "סחורה תמורת דם". ברנד, שחשש כי ייעצר על ידי הבריטים, שוכנע על ידי אבריאל להמשיך בשליחותו. חששו של ברנד אף גבר, לאחר שברכבת ניגשו אליו נציגים של אגודת ישראל ושל התנועה הרוויזיוניסטית והזהירו אותו כי ייעצר וכי הבריטים והנהגת היישוב אינם בני בריתו במקרה זה. אבריאל שכנע שנית את ברנד להמשיך בנסיעה והבטיח לו כי לא ייעצר. עם הגיעם לחלב, אמר אבריאל לברנד כי במקרה וייעצר, אל לו לענות על שאלות, אלא בליווי של איש הסוכנות. במעמד זה, ירד אבריאל מהרכבת ואנשי משטרה בריטיים עלו עליה, עצרו את ברנד והובילוהו לקהיר. בכך תמה שליחותו של ברנד ונסתם הגולל על הצעתם של הנאצים ל"סחורה תמורת דם".[1]
לאחר תום המלחמה, השתלב במוסד לעלייה ב' כסגנו של שאול אביגור ועסק ממקום שהותו באירופה בסיוע לתנועת ההעפלה וברכש נשק עבור "ההגנה".
עסקת הנשק הצ'כוסלובקית
עריכהביוני 1947, לאחר סיום שליחותו באירופה וחזרתו לקיבוצו, נאות מרדכי, גויס אבריאל שנית, ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, על ידי בן-גוריון. בן-גוריון הציב לו כמשימה רכישת נשק ותחמושת בכמויות שלא היו מוכרות ביישוב עד אז: 10,000 רובים, 500 תת מקלעים, 100 מקלעים ו-25 מיליון כדורים. מערכת הרכש שפעלה באירופה, בפיקודו של מוניה מרדור, עסקה בהברחות נשק בקנה מידה קטן, בין היתר, כיוון שמדינות אירופה הסכימו למכור נשק רק למדינות ריבוניות ולא לארגונים. לאחר החלטת החלוקה, הנחה בן-גוריון את השליחים באירופה להציג את עצמם כנציגי "מדינת היהודים" בתקווה שהחלטת האו"ם תסייע לניסיונות הרכש.
בתיווכו של סוחר נשק יהודי ובסיועו הגלוי של שר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, סוכמה עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שנעשתה בניירות רשמיים של אתיופיה. בשם אתיופיה חתמו על ההסכם אבריאל ואוטו פליקס (בשמו העברי: אוריאל דורון) ובשם צ'כוסלובקיה חתם יאן מסריק. ההסכם, שנחתם סופית ב-14 בינואר 1948, כלל 4,400 רובי מאוזר וכחמישה מיליון כדורים תמורת 750 אלף דולר. הובלת הנשק לארץ ישראל נתקלה בקשיים מרובים, אך בסופו של דבר, הגיע הנשק במרץ 1948.
כניסתו של אבריאל למערך הרכש באירופה עוררה גלים במערך הקיים. מוניה מרדור, שפיקד על המערך, חש שמנסים לנשל אותו מתפקידו ואבריאל מצידו, טען כי השליחים באירופה שבויים עדיין בתפיסות מחתרתיות ובזהירות מוגזמת וכי יש לתגבר את מערך הרכש באנשים בעלי קשרים, תכונות ייצוגיות ויכולת הדברות. בבירור שנעשה בתל אביב בעת שהשניים שהו בארץ, פסק ישראל גלילי כי אבריאל יהיה אחראי על הפעילות בצ'כוסלובקיה ומרדור בשאר מדינות אירופה.
פעילות הרכש בצ'כוסלובקיה נמשכה. בסוף פברואר 1948, ביקש בן-גוריון מאבריאל לבדוק אפשרות לרכישת מטוסי קרב בצ'כוסלובקיה. בעזרת שליח הרכש, אוטו פליקס, אותרו מטוסי מסרשמיט שיוצרו על ידי מפעלי נשק צ'כוסלובקיים, אולם רכישתם התעכבה בשל נחיתותם הטכנית ומחירם המופקע לעומת מטוסים אמריקאים שהיו בנמצא. בסוף מרץ, לאחר שהתברר סופית כי אין אפשרות לעקוף את האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק, הוחלט לרכוש 10 מטוסי מסרשמיט ולהטיסם לישראל. הממשל המקומי העמיד לרשות המשלחת הישראלית את שדה התעופה בזאטץ שקיבל את שם הקוד "עציון" והכשיר שם צוותי אוויר וקרקע ישראלים. הטיסה הראשונה משדה תעופה זה הייתה ב-1 באפריל במבצע חסידה והובלו בה נשק ותחמושת ששימשו במבצע נחשון. ב-20 במאי החל מבצע בלק (שנמשך עד אוגוסט 1948) ובו, מלבד נשק ותחמושת, הוטסו גם מטוסי המסרשמיט, שפורקו והועמסו על מטוסי התובלה הישראלים, מצ'כוסלובקיה אל שדה התעופה של עקרון, שם הורכבו מחדש על ידי טכנאים צ'כוסלובקים. בסוף 1948 אבריאל היה מעורב ברכש מטוסי הספיטפייר מממשלת צ'כוסלובקיה, מטוסים אשר הגיעו לישראל, לאחר תלאות רבות, במבצע ולוטה. במהלך מלחמת העצמאות, נרכשו בצ'כוסלובקיה בסך הכל: עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים.
לאחר מלחמת העצמאות
עריכה
חודשים לאחר הכרזת העצמאות, התמנה באופן רשמי כציר ישראל בצ'כוסלובקיה, והגיש את כתב האמנתו לנשיא צ'כוסלובקיה[2]. צירות ישראל בפראג הייתה הנציגות הרשמית הראשונה של מדינת ישראל, ואבריאל היה אחראי על מציאת מבנה קבע, הקמת המחלקות השונות, כולל מחלקת עליה, ואיוש התפקידים בנציגות[3]. במרץ 1950 עבר לשמש כציר ישראל ברומניה[4].
היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ממאי 1951 עד יוני 1952[5], ומנכ"ל משרד האוצר מיוני 1952 עד יולי 1953. נבחר לכנסת בשנת 1955 מטעם מפא"י וב-1957 התפטר מהכנסת ומונה לשגריר בקונגו, גאנה וליבריה[6]. בנובמבר 1960 חזר לארץ[7], ושנה לאחר מכן מונה לסמנכ"ל משרד החוץ ולאחר ארבע שנים מונה לשגריר ישראל באיטליה, תפקיד אותו מילא כשלוש שנים.
ב-1968 בקונגרס הציוני ה-27 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1972. במקביל כיהן גם אריה לואיס פינקוס כיו"ר הוועד הפועל הציוני וכיו"ק הוועד הפועל של הסוכנות היהודית. אחרי אהוד אבריאל לא נבחרו יותר יושבי ראש של ההסתדרות הציונית אלא ראשי הוועד הפועל בלבד.במקביל לבחירתו כיו"ר ההסתדרות הציונית, נבחר אבריאל על ידי ועד יישובי הגולן כנציג הוועד בפני ממשלת ישראל.[8]
ב-1974 חזר לפעילות הדיפלומטית לשמה ונתמנה לתפקיד הקונסול הכללי בשיקגו ובשנים 1977–1979 לשגריר לתפקידים מיוחדים. בעת כהונתו כקונסול הכללי בשיקגו דווח כי פרש ממפלגת העבודה והצטרף לתנועה הדמוקרטית לשינוי, אולם מפלגת העבודה הכחישה זאת[9].
נחשב כחבר בצעירי מפא"י והיה ממקימי רפ"י. בשנת 1976 חיבר ספר אוטוביוגרפי בשם פתחו שערים.
נפטר ב-27 באוגוסט 1980, ונקבר בקיבוץ נאות מרדכי שהוא היה בין מייסדיו.
הנצחה
עריכהעל שמו כיכר "אהוד אבריאל" בשכונת נווה שרת בתל אביב ואולם במשרד החוץ בירושלים.
במאמר עתידני בכותרת "זה קרה ב-1975", אשר פורסם בשבועון העולם הזה, (שעורכו היה אורי אבנרי), באפריל 1955, נחזה כי אהוד אבריאל יהיה ראש ממשלת ישראל בשנת 1975.[10]
לקריאה נוספת
עריכה- פתחו שערים, אהוד אבריאל, הוצאת מעריב, 1976. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
אהוד אבריאל, באתר הכנסת - אהוד אבריאל, באתר כנסת פתוחה
- סיפורה של עסקת הנשק הצ'כית ב-1948
- אריה דיין, הקומוניסטים שהצילו את המדינה, באתר הארץ, 9 במאי 2006 - על עסקת הנשק הצ'כית
- על בחירתו כיו"ר בקונגרס הציוני ה-27 - באתר הספרייה היהודית הווירטאלית
- עלי מוהר, האיש שהביא נשק ויהודים, דבר, 1 ביוני 1973
- אהוד אבריאל, Israel's Beginnings in Africa, מאמר בספר "Israel in the Middle East", הוצאת UPNE, 2008
אהוד אבריאל (1917-1980), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ שליחותו של יואל ברנד, באתר אנציקלופדיית דעת
- ^ ציר ישראל בפראג אצל גוטוואלד, קול העם, 29 ביולי 1948
שעה אחרונה, הארץ, 29 ביולי 1948הנתיב ליבשת אירופה, דבר, 27 באוגוסט 1948 - ^ זאב גולדברג, צירות ישראל בפראג בפעולתה, דבר, 10 באוגוסט 1948
- ^ רומניה אישרה את מינויו של אבריאל, הארץ, 13 במרץ 1950
- ^ א. אבריאל "הושאל"; על־ידי משרד-החוץ, הארץ, 22 באפריל 1951
- ^ אהוד אבריאל ־ שגריר בגאנה ובליבריה, על המשמר, 20 באוגוסט 1957
- ^ אהוד אבריאל חוזר לישראל, הארץ, 1 בנובמבר 1960
- ^ אריה ארד, מרומא עד הרמה, דבר, 27 בספטמבר 1968
- ^ אהוד אבריאל פרש מעבודה, מעריב, 12 בינואר 1977
- ^ מערכת העולם הזה, "זה קרה ב-1975", 21 באפריל 1955
