אוריינטליזם
אוריינטליזם (בעברית: מזרחתנוּת[1]) היא הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות. בחקר תולדות האמנות התייחס המושג ליצירות של אמנים צרפתיים שתיארו את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. פרסום ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם" העניק למושג זה גוון חדש, ביקורתי בעיקרו, המדגיש את יחסו המתנשא לכאורה של העולם המערבי לתרבות המזרח, כפי שעוצב על ידי האימפריאליזם האירופי.
אוריינטליזם בפיסול
עריכהאלפרד ברי (צר') ואמיל גילמן (צר')[2] מסווגים לעיתים כפסלים החשובים ביותר של המאה ה-19 בתנועת האוריינטליזם. הם קידמו ראייה אקזוטית ורומנטית של המזרח התיכון, של העולם ערבי ושל אפריקה. באמצעות פסלים מפורטים מברונזה, ייצגו ברי וגילמן[3] רכבים ערבים ודמויות היסטוריות מעולם האסלאם. יצירותיהם, כאוריינטליסטים, תרמו להפצת תמונה אידיאלית של העולם הערבי באירופה, כשהם מתנגדים לכל צורת אידאולוגיה קולוניאלית אירופית וייצגו אייקונים מהעולם הערבי, והשפיעו על התפיסה המערבית של התרבויות המזרחיות. כיום, יצירותיהם נמצאות באוספים של המוזיאונים החשובים ביותר בעולם ובאוספים של משפחות מלוכה ממדינות שונות.
אוריינטליזם קלאסי
עריכההאוריינטליזם תפס תאוצה בצרפת של המאה ה-19, לאחר שאלכסנדר-גבריאל דקאן, שטייל בטורקיה ובצפון אפריקה והצית את הדמיון של אומני פריז כאשר בשנת 1831 הציג בסלוני פריז סקיצות מחיי היומיום של המזרח.
סגנונו הייחודי של דקאן, שנחשב למייסד האוריינטליזם, השפיע על אומנים נוספים, כך למשל, בעבודותיו של דלקרואה כמו "הנשים של אלג'יר" (1834), ו"הפנאטים של טנג'יר" (1838), ניתן למצוא השפעות של סגנון האוריינטליזם העולם.
ההשפעה המשיכה גם לעולם הספרות, היצירה "קונסטנטינופול" של הסופר תאופיל גוטייה (1853) הושפעה רבות מעבודותיו של דקאן.
עם תחילת צמיחת זרם אומנות זה, הוקם בפריז בית הספר האוריינטלי הראשון, ודקאן התמנה למנהל בית הספר.
ביקורת האוריינטליזם
עריכהטענות נגד מזרחנים היו נפוצות בספרות ערבית ומצרית לפחות מאמצע המאה העשרים. כך למשל כותב סייד קוטב (1951):
"היהודים שתלו אנשים ומשטרים (בעולם האסלאם), במטרה לחתור כנגדו. מאות, ואולי אלפים, של קושרים ממוקמים בתוככי עולם האסלאם, ומופיעים כאוריינטליסטים או תלמידים של אוריינטליזם."
— סייד קוטב, מאבקנו ביהודים, בתוך R. L. Nettler, Past Trials and Present Tribulations, הוצאת פרגמון 1987, עמ' 75
אסמכתות דומות לרקע ההיסטורי של הטענות נגד האורינטליסטים מובאות גם על ידי מייקל קוק[4].
ביקורתו של אדוארד סעיד
עריכהספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם" נועד לענות על השאלה "איך אירופה מדמיינת את המזרח?" ושעיקרו על כך שאירופה בנתה את כוחה על ידי שלילת המזרח, נכתב ב-1978.
בעיני סעיד אוריינטליסט הוא כל מי שלומד או חוקר את המזרח. קיימת הבחנה בין ערכים- מזרח- אוריינט, מערב- אוקסידנט. נוצר שיח של שפה, משמעויות ודימויים לכל מי שדן בנושא האוריינטליזם. סעיד מאמין שהאוריינט הוא יציר האדם ואינו עובדה של הטבע, הידע איננו טהור לדעתו אלא פוליטי.
סעיד ביקר את גישת המערב כלפי המזרח. לדבריו, מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערב שימשה כהצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.
בספר טוען סעיד שהמערב נגוע בגזענות ודעות קדומות כלפי המזרח ושהוא מונע משאיפות אימפריאליסטיות ומתפיסה אירוצנטרית. הפרשנות המערבית, שמבוססת על התפיסות הללו, תורמת לקיבוע המזרח כנחות, פרמיטיבי ופסיבי בתודעה הקולקטיבית המערבית, וכתוצאה מכך המזרח נתפס כחלש מבחינה צבאית ונתון להשפעתו של המערב. סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטראקציה של העולם המערבי עם המזרח, למשל במחקר, בספרות ובאומנות. מטיעוניו המרכזיים עולה שלדעתו אוריינטליזם היא תודעה של המערב ללא ההבנה שכש"אנחנו"חושבים על המזרח אין לנו יכולת אובייקטיבית, אלא מטען גדול של פרשנות מערבית. המערב שולט במזרח, בכוחו של המערב לעזור לו ולטפל בו דרך משקפיים אירופאיות. המערב הופך את המזרח לפסיבי. האורינטליסטים חוקרים את המזרח בצורה מהותנית- על בסיס גורם אחד וזה האסלאם. המערב איננו תופס שהאסלאם הוא דינמי אלא רואה אותו כקפוא ובלתי ניתן לשינוי. המערב העמיד את המזרח כניגוד שלו על ידי שיח וכוח, השליטה של המערב בידע חילקה את העולם לקטגוריות האלו, מערב ומזרח. ספרו של סעיד הקנה לו פרסום עולמי, והעמיד אותו במרכז מחלוקת בינלאומית בנושא[5].
בעקבות הספר נטבע המונח "אוריינטליסט" גם בשפות המערב, בדומה למשמעותו העממית בערבית (בערבית مستشرق תעתיק: מסתשרק, תרגום מילולי: "מתמזרח"). ה"אוריינטליסט" משול לתייר המחפש אחר האקזוטי והמעניין, אך עיוור למציאות הסובבת אותו. כל מה שהוא יודע על המזרח הוא שברי מידע, שמקורם אירופי, המתארגנים על פי תשוקותיו הסמויות. המונח הפך למילת גנאי לתיאור אדם מערבי שמניעיו הם שעבוד המזרח ושליטה עליו. כך למשל ההיסטוריה והמחקר המערביים, שנכתבו על ידי אוריינטליסטים, הם פסולים מכיוון שבאו על מנת לבסס את סמכותיות המערב על המזרח. בשנת 1980 כתב סעיד: "מעט מאוד מהפרטים, מהדחיסות האנושית, מהתשוקה בחיים הערבים המוסלמים הגיעה לתודעתם אף של אלו שעבודתם היא לסקר את העולם הערבי. במקום זאת יש לנו סדרה של קריקטורות גסות של העולם האסלאמי המוצגת באופן שמראה כי עולם זה פגיע לתוקפנות צבאית".
מבקריו של סעיד
עריכהסעיד לא היה היסטוריון, ובספרו נמצאו טעויות היסטוריות רבות. סעיד טוען לדוגמה, שטורקיה נכבשה על ידי מוסלמים לפני שכבשו את צפון אפריקה, בעוד שלמעשה נכבשה טורקיה על ידי הטורקים הסלג'וקים רק כארבע מאות שנים לאחר שפלשו המוסלמים לצפון אפריקה. דוגמה נוספת היא טענתו שבריטניה וצרפת שלטו במזרח הים התיכון במאה ה-17, בעוד שלמעשה האזור נשלט בתקופה זאת על ידי האימפריה העות'מאנית.
מבקריו של סעיד טענו כנגדו שהוא מפתח את ראיית המזרח כקורבן של תרבות המערב[6]. לטענת מבקריו, בכך חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך.
מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו. לדבריהם, מציאות של שנאה והפליה כלפי זרים, מיעוטים ונשים קיימת במזרח התיכון, והחוקרים המערבים אינם בודים אותה מלבם.
בביקורתו על סעיד כתב כריסטופר היצ'נס שהוא שלל כל אפשרות ל"לגיטימיות של התערבות מערבית ישירה בענייני האזור" ושהניתוח של סעיד ראה "כל סקרנות אירופית בנוגע למזרח התיכון כחלק מתוכנית גדולה לניצול ויצירת 'ספירה אוריינטלית' פאסיבית עשירה וראויה לבוז".
עוד ביקורת שהושמע כנגד סעיד הוא שהוא מתאר את המערב באופן סטראוטיפי ומונוליתי וכך מתייחס למערב כפי שהוא סבור שהמערב מתייחס למזרח בספריו.
הסוציולוג הומי באבא הציג את הגישה ההיברידית, המורכבת יותר, לתיאור מערכת יחסים בקולוניות, ולכן נתפס כמתנגד לגישתו של סעיד. סעיד ובאבא מתוארים אמנם כנמצאים על שני קטבים מנוגדים בספרות הפוסטקולוניאלית, אך יהודה שנהב טוען כי מדובר באופוזיציה מדומה וכי עמדתו של באבא אינה מנוגדת לשל סעיד, אלא משלימה אותה.
מבקרו הבולט ביותר של סעיד הוא ההיסטוריון היהודי-בריטי ברנרד לואיס. סעיד מתח על לואיס ביקורת ישירה בספרו. בתגובה תקף לואיס את סעיד בחריפות. הוא האשים אותו בכך שציטוטיו מתחום המזרחנות הם "אקראיים", וכי הוא מתקיים מציטוטים "ממקורות מקריים ושוליים" מבלי לציין את המקורות הראשיים. עוד טען כי האשמותיו את החוקרים המערביים בכך שלא התעמקו באספקטים הכלכליים הרוחניים והמדיניים של המזרח הן חסרות בסיס ונובעות מבורות מחקרית.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אדוארד סעיד, אוריינטליזם (תרגום: עתליה זילבר), הוצאת עם עובד, 2000.
- עמנואל סיון, "פולמוס המזרחנות", אלפיים 14, תשנ"ז 1997, עמ' 48-31. פורסם שוב כפרק בספר: עמנואל סיון, התנגשות בתוך האסלאם, תל אביב, עם עובד, תשס"ה 2005.
- שנהב, יהודה (2006). "אתניות", בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, עמודים 55-63.
- Robert Irwin, For Lust of Knowing: The Orientalists and Their Enemies, 2006.
- Bernard Lewis, Islam and the West, Oxford University Press, 1993.
קישורים חיצוניים
עריכה
- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אוריינטליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
- על הספר "אוריינטליזם", בלוג באתר "רשימות", 28.1.2008, פורסם במקור במדור התרבות של "כלבו" בשנת 2000
- דניאל מנדל, דמיון מזרחי, תכלת 33, סתיו תשס"ט, 2008
- ניסן פרץ, האוריינטאליזם אצל הצלמים הצרפתים מזלצמן ועד בונפיס, קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 88-81, 96-93
- חגי אולריך, הסוואה גלויה, מגזין תוהו, 13 בפברואר 2018
- topic/Orientalism-art אוריינטליזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורינטליזם, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ מִזְרַחְתָּנוּת במילון מדע המדינה (תשפ"ב), 2022, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ Sotheby's (Firm) (1987). "Nineteenth Century Decorative Arts". Sotheby's. p. 107, 108.
- ^ Pierre Kjellberg (1994). Bronzes of the 19th Century: Dictionary of Sculptors. Schiffer Pub. p. 54, 369.
- ^ מייקל קוק, הקוראן: מבוא קצר מאד הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2005
- ^ גיא בכור הוויכוח המזרחני העצום, התנגשות, הכרעה, עם סוף מפתיע
- ^ אבן ווראק, פרצופו האמיתי של אדוארד סעיד: הטרור האינטלקטואלי של העולם השלישי, באתר קיוונים