אורי אור
אוֹרי אור (נולד ב-22 באפריל 1939) הוא אלוף במילואים בצה"ל ואיש ציבור. בשירותו כיהן בין היתר כמפקד פיקוד המרכז וכמפקד פיקוד הצפון. בין השנים 1992–1999 כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה וכסגן שר הביטחון.
 | |||||||||||||||||||
| אורי אור, 2012 | |||||||||||||||||||
| לידה |
22 באפריל 1939 (בן 85) אייר ה'תרצ"ט כפר מעש, פלשתינה (א"י)  | ||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||||||||||||||||||
| השכלה | אוניברסיטת תל אביב, MIT | ||||||||||||||||||
| מפלגה |
מפלגת העבודה הישראלית | ||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||
שירותו הצבאי
עריכה
אור נולד בשנת 1939 בכפר מעש שבשרון, גדל בכפר חיים ולמד במדרשת רופין. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1957 ושובץ בחיל השריון. עבר הכשרה כלוחם וקורס מפקדי טנקים, ובהמשך השלים קורס קצינים ושימש מפקד מחלקת טנקים. בתקופת המלחמה על המים היה מפקד פלוגת טנקים בגדוד 82, ובמלחמת ששת הימים (1967) פיקד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 באוגדה 84 ("אוגדת טל", תחת פיקודו של האלוף ישראל טל), במסגרתה השתתפה הפלוגה בקרב רפיח כולל בכיבוש צומת רפיח ופריצת מעבר הג'יראדי ונפצע קשה. לאחר הבקעת המערך המצרי, התקדמו כוחות האוגדה מערבה לאורכו של החוף הצפוני של חצי האי סיני, ועד סוף המלחמה הגיעו עד גדת תעלת סואץ. במלחמת ההתשה (1969–1970) היה מג"ד 82, גדוד טנקים שלחם בסיני ובבקעת הירדן. פיקד על קורס קציני שריון.
מלחמת יום הכיפורים ואחריה
עריכהבאוגוסט 1973 הועלה אור לדרגת אל"ם, וקיבל את הפיקוד על חטיבה 679 הצעירה, חטיבת שריון במילואים, שהייתה מצוידת בטנקי צנטוריון מיושנים[1]. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, כחודשיים לאחר קבלת הפיקוד על החטיבה, הצליח אור לארגן את חטיבתו במהירות ועלה איתה לרמת הגולן, שם נערכו באותה העת קרבות בלימה קשים בין הכוחות הסדירים המעטים שהיו לצה"ל בקו (חטיבה 7 ושני גדודים של חטיבה 188) לבין 3 דיוויזיות ממוכנות סוריות. על הלחימה הנואשת ברמה צוטט אור באומרו:
לא אשכח כל חיי את אותו הלילה שבו התייצבו אנשי המילואים. אני מקשיב לרשת הקשר של חטיבת הטנקים 188, הנלחמת ברמה, מבין את מצבם הקשה, ולי אין עדיין כוחות מוכנים, ואלה שיוצאים אתי מאוחר בלילה גם הם אינם מוכנים היטב.
— "הארץ", 1 בדצמבר 2004
הטנקים הספורים של חטיבה 679 נתקלו בסורים בצומת נפח, קילומטרים ספורים מגשר בנות יעקב, ונכנסו עמם לקרב עקוב מדם. הסורים נעצרו, והחלו לסגת. הקרבות התחדשו בימים הבאים - החטיבה נלחמה יום-יום, הדפה את הסורים עד חזרה לקו הסגול ואחר-כך השתתפה בכיבוש המובלעת הסורית, תוך ניהול קרבות כבדים מול הסורים ומול חיל המשלוח העיראקי. בתום המלחמה ישבה ב"מובלעת הסורית", כ-40 קילומטר בלבד מדמשק.
לאחר המלחמה החליף אור את אביגדור בן-גל בפיקודו על חטיבה 7 שבה צמח. ב-1976 קיבל את הפיקוד על עוצבת נתיב האש - אוגדת מילואים משוריינת בדרגת תא"ל ואחר כך על עוצבת געש ברמת הגולן.
פיקוד המרכז
עריכהב-1979 מונה לראש מטה (רמ"ט) פיקוד המרכז, ובאוקטובר 1981 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד המרכז[2].
בתקופתו התגברו העימותים ביהודה ושומרון בין ערביי האזור לצה"ל והמתנחלים ואור כאלוף הפיקוד נדרש להתמודד עם האירועים. על מדיניותו העיד במשפט של חיילים שהועמדו לדין על פגיעה באוכלוסייה אזרחית: "ההוראות שלי היו ברורות ביותר וניתנו בתדריכים בכתב ובעל פה ... המטרה העיקרית הייתה שלא יהיו נפגעים ערבים ביהודה ושומרון — יש להימנע מהפעלת נשק חם אלא אם יש סכנת חיים". הוא הוסיף להשתדל להשתמש באמצעים פחות אלימים כנגד התפרעויות אך כשיש סכנה לכוחות בהחלט הורה לעשות שימוש באמצעים הנדרשים למנוע את הסכנה. הוא טען שהמדיניות שללה טירטור אנשים חפים מפשע, והטרדה הופעלה רק נגד מסיתים שבהיעדר כח אדם מספק לא היה ניתן לאסוף נגדם ראיות[3]. לעומת זאת, רפיק חלבי טען שאור היה אחראי אישית למדיניות שכללה חיפושים יסודיים בבתים אקראיים שהשאירו את הבתים בבלגן[4]. במאי 1983 פורסם שאור המליץ לאפשר גירוש של מפגינים ערביים מיהודה ושומרון[5]. טלי ליפקין-שחק כתבה על תפקודו בפיקוד המרכז[6]: "אלוף פיקוד המרכז אלוף אורי אור הוכיח, כי פעולתו הנכונה בשטח, בגיזרת הגדה המערבית, הייתה אינטרפרטציה אלגנטית למדיניות ממשלתית, שעידנה לא אחת מצבים קשים." אור גם ספג ביקורת מיהודית קרפ בדו"ח שהוציאה על אכיפת החוק נגד המתנחלים ביהודה ושומרון[7].
בהיותו אלוף פיקוד מרכז הוא העניק חנינה לבנו של הרב גורן שנשפט על נפקדות, וספג על כך ביקורת בעיתונות[8].
אלוף פיקוד צפון
עריכהבאוקטובר 1983 מונה לפקד על פיקוד הצפון[9], ובמסגרת תפקיד זה פיקד על יציאת צה"ל מלבנון, והתייצבותו ברצועת הביטחון. בריאיון שנערך איתו בעיצומו של הפינוי, אמרו עליו חייליו כי לא היה "אלוף של משרד" ושהה הרבה שעות בשטח. "האבא של החיילים בלבנון, חיוך שלו מעניק כוח לשעת לחימה נוספת". ביחס לוויכוח שליווה את מלחמת לבנון הראשונה, אמר:
על החיילים לזכור כי אנו צבא של מדינה דמוקרטית. יש בין האזרחים ויכוח על הדרך לשמירת ביטחון הצפון, אבל הוויכוח הזה לא פגע, ואסור היה לו לפגוע, בביצוע הפקודות. היו סרבנים, שמספרם בסה"כ היה מועט מאוד, ולעומתם היו הרבה מאוד מתנדבים שבאו לעזור לצה"ל בגבול-לבנון, בזמן חופשתם השנתית, כי הבינו שיש הרבה משימות קשות לביצוע - וגנזו את דעתם הפוליטית.
ביוני 1986 הוחלף אור בפיקוד הצפון בידי יוסי פלד ויצא לחופשת לימודים[10] בהמתנה להחלטה על זהות הרמטכ"ל הבא[11]. ב-1987 פרש אלוף אורי אור מצה"ל, לאחר שלא מונה לרמטכ"ל[12].
תפקידיו הציבוריים והפוליטיים
עריכהמיד עם שחרורו פנה אור לפעילות ציבורית ופוליטית: ב-1987 מונה למנכ"ל קרן קיימת לישראל (תפקיד אותו מילא עד היבחרו לכנסת ב-1992). ב-1988 היה לדירקטור בתעשייה האווירית (עד 1991). כמו כן, עם שחרורו היה לחבר במפלגת העבודה, ובבחירות לכנסת ה-12 (1988) שימש יו"ר המטה הצעיר של המפלגה, ושותף לייזום, גיבוש ועיצוב תוכניות לבחירות מקדימות ("פריימריז") ב-1990–1991, ונחשב לאחד הפעילים המרכזיים במחנהו של שמעון פרס וזוהה כ"יונה"[13].
בשנת 1992 נבחר אורי אור לכנסת ה-13, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון. לאחר חתימת הסכם אוסלו היה אור מראשי הדוברים נגד פינוי בקעת הירדן[13].
בממשלה ה-26 בראשותו של שמעון פרס, שקמה בעקבות רצח יצחק רבין, כיהן בתפקיד סגן שר הביטחון (1995–1996). אור רמז בכמה הזדמנויות על כוונתו להתמודד על ראשות המפלגה, ועמד בראשות "חוג חופית", אולם הוא ויתר על הרעיון עם הצגתו של אהוד ברק את מועמדותו לתפקיד לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996), ונעשה לפעיל במחנהו. הוא נבחר לכנסת ה-14 ברשימת מפלגת העבודה, במקום השביעי ברשימה הארצית, וכיהן מטעמה כחבר הכנסת (עד 1999).
ב-1998 פרסם העיתונאי דניאל בן סימון כתבה בעיתון "הארץ", בה ציטט התבטאות פוגענית כלפי ישראלים ילידי מרוקו, שלכאורה נאמרה על ידי אור. בהתבטאות, אור אמר כי "המרוקנים הם העדה הכי גדולה והכי פרובלמטית" ושיש להם "רגישות ובעיות של כבוד –כל פעם שאתה אומר משהו, הם מיד קופצים ומתחילים להשתולל"[14]. עוד הוסיף לכאורה "אני עצוב כי אין בקרב השכבות האלה סקרנות לדעת מה קורה סביבן ולמה זה קורה"[14]. בעקבות הפרסום, אור ספג ביקורת ציבורית חריפה והורחק מכל תפקידיו בכנסת ובמפלגתו. אף נשללה ממנו זכות הנאום בשם המפלגה בכנסת. אור הכחיש שאמר את הדברים שיוחסו לו וטען כי בן-סימון שיקר בכתבתו[15]. רק לאחר "מסע התנצלות" ברחבי ישראל, הסנקציות שהוטלו עליו בוטלו. בבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 לא זכה במקום ריאלי ולא נבחר עוד לכנסת.
באוגוסט 1999 מונה לכהונת יושב-ראש מועצת המנהלים של התעשייה האווירית, כמועמדו של ראש הממשלה אהוד ברק. הוא שימש בתפקיד זה עד אוגוסט 2002 והמשיך לנהל את ישיבות הדירקטוריון עד מינוי יאיר שמיר כיו"ר קבוע של החברה ב-2005. משמש כיושב ראש המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.[16]
אור נשוי ואב לשלושה. בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה ומדע המדינה[17], ותואר שני במנהל עסקים מ-MIT[18].
לקריאה נוספת
עריכה- אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003 (על קרבות החטיבה שעליה פיקד במלחמת יום הכיפורים), עליו זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. לקריאה באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
קישורים חיצוניים
עריכה
אורי אור, באתר הכנסת - אורי אור, באתר כנסת פתוחה
- עדות אל"ם אורי אור - מח"ט 679, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- אורי אור באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc)
- "גנרלים ופוליטיקה בישראל", באתר "אימגו" (e-mago)
- דן מרגלית, אורי אור -חותם אישי 17 ביולי 2017.
- אייל לוי, "בן סימון עיוות, סילף ושיקר, הוא היה במפלגת העבודה כמו כלבלב", באתר מעריב אונליין, 11 בנובמבר 2017
- אורי אור, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ביאורים
עריכה- ^ משמאל לימין: משופם בכובע מצחיה סא"ל שלמה איליה קמ"ן פיקוד צפון; אלוף אביגדור בן גל מפקד פיקוד הצפון; תא"ל אורי אור מפקד אוגדה 36; הרמטכ"ל רא"ל מרדכי גור; ראש אגף התכנון אלוף נתי שרוני; מאחוריו מוסתר (חצי פנים) תא"ל אמיר דרורי רמ"ח מבצעים.
הערות שוליים
עריכה- ^ גל פרל פינקל, 180 מעלות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 28 בספטמבר 2018.
- ^ תא"ל אורי אור יהיה אלוף פקוד מרכז, מעריב, 23 באוקטובר 1981
- ^ הרמטכ"ל יוזמן להעיד במשפטו שיל קצין מימשל, מעריב, 28 בינואר 1983
- ^ רפיק חלבי, בשירות המולדת, כותרת ראשית, 26 בינואר 1983
- ^ תקנות יאפשרו גירוש מהשטחים, דבר, 19 במאי 1983
- ^ מינוי המעורר שאלות, דבר, 14 באוקטובר 1983
- ^ נחום ברנע, מלחמת הקודש נגד יהודית קרפ, כותרת ראשית, 15 בפברואר 1984
- ^ נחום ברנע, הצבא והחוק: מרפול עד רמי גורן, דבר, 5 במרץ 1982
- ^ טלי זלינגר, חילופי אלופים בפיקוד מרכז, דבר, 21 באוקטובר 1983
אלוף חיים ארז - לאג"א, דבר, 10 בנובמבר 1983 - ^ מנחם רהט, פנינו נשואות לשלום (תמונה), מעריב, 11 ביוני 1986
- ^ עמוס גלבוע, שניים אוחזים בשרביט הרמטכ"ל, מעריב, 31 באוקטובר 1986
- ^ יעקב ארז, רמטכ"לים: רצים למרחקים ארוכים, מעריב, 6 בפברואר 1987
- ^ 1 2 חנה קים, תולדות הבלבול, חדשות, 29 באוקטובר 1993
- ^ 1 2 צוטט בעיתון הארץ, 29.7.1998
- ^ אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 223-247.
- ^ ראיון של יו"ר המועצה לשימור אתרים אורי אור בתאר המועצה לשימור, 6 בדצמבר 2018
- ^ "הכל פוליטי" מאת עמוס כרמל בערך עליו.
- ^ אורי אור באתר "מחלקה ראשונה".
| אורי אור - תבניות ניווט | |
|---|---|
|
|