שמירת נגיעה
שמירת נגיעה הוא מונח פופולרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור, המכונה גם בשם איסור נגיעה, הקיים בהלכה היהודית על מגע בין גבר ואישה האסורה עליו באיסור עריות.
על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עקב תופעת החילון שגררה את הצורך להסביר לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההלכה האוסרת מגע בין גבר ואישה. בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ"שומר נגיעה", במשקל "שומר שבת" ו"שומר כשרות".
איסורי הערווה השכיחים הם 'איסור אשת איש' - אישה נשואה אסורה לכל הגברים שאינם בעלה, 'איסור נגיעה באשה נידה' - אישה יהודייה שנטמאה בדימום מהרחם (כגון במחזור החודשי) וטרם נטהרה ממנו באמצעות טבילה, וכן איסור נגיעה באישה גויה - שאסורה בנגיעה לכל גבר יהודי בגזירת חכמים.[דרוש מקור]
סוגי מגע
עריכההמגע האסור הוא מגע הנעשה 'דרך תאווה' שיש בו 'הנאה בקירוב בשר'. מגע שכזה עשוי להיות לדוגמה חיבוק, נישוק, ולדעת רבים גם החזקת ידיים. כאשר מדובר במגע בעריות שהן קרובות משפחה מדרגה ראשונה, לכל הדעות אין בזה איסור תורה, אולם כתב על כך הרמב"ם:
המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל - הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו
— רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו
הפוסקים נחלקו במצבים גבוליים שבהם המגע מביע קרבה אך לא תאווה, כגון לחיצת יד או נשיקה של נימוס. יש המרחיבים את איסור התורה לכל מגע שמביע חיבה כלשהי[1], ויש המצמצמים את האיסור רק למגע שמביע חיבה עמוקה של תאווה[2].
על אף שאין איסור הלכתי במגע חסר אוריינטציה מינית, כגון התחככות נוסעים בעת נסיעה בתחבורה ציבורית בעומס, יש המקפידים להימנע גם ממגע כזה (רוב מכריע של הציבור החרדי) עקב חשש ממדרון חלקלק, דוגמה לכך ניתן לראות במתכונת הנסיעה ב'קווי מהדרין'.
לגבי לחיצת יד בין גבר לאישה, נחלקו הפוסקים בשאלה האם כשהיד כבר הושטה ללחיצה אסור לקבלה מחמת חשש תאווה, או שיש לקבלה בשביל למנוע עלבון. היו שהציעו להימנע מהלחיצה אך בד בבד להסביר לצד השני בנימוס את הסיבה ואת חשיבות שמירת ההלכה, וכך לא להקל בחומרת איסור הנגיעה ואף לא בחומרת איסור הלבנת פנים.
האיסור
עריכהלדעת הרמב"ם וראשונים רבים[3], מקורו של איסור זה הוא בפסוק המובא בספר ויקרא (יח, ו): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'". מכאן שמגע של תאווה אסור בין אלו שיש איסור ערוה בביאתם, אולם לשיטת הרמב"ם האיסור חל גם כשהביאה אסורה באיסור אחר, מדאורייתא או מדרבנן. מקרים יוצאי דופן שאין בהם איסור נגיעה לשיטת הרמב"ם הם בין אם לבנה ובין אב לבתו, אבל בין אחים גדולים או בין בני דודים, קיים איסור נגיעה של תאווה[4].
הרמב"ן חלק על הרמב"ם וסובר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום יחסים מיניים ממש, ולכן איסור נגיעה אינו כלול בו, אלא הוא איסור מדברי חכמים שהפסוק מהווה לו אסמכתא[5]. לפי פירוש זה האיסור נועד למנוע את הביאה האסורה.
פנויות
עריכהבשונה מקרובות ומאשת איש, מעיקר הדין, אישה פנויה טהורה מטומאת נידה אינה ערווה על גבר. לפיכך, מגע סתמי בין השניים אינו אסור כשלעצמו, אלא רק מכוח תוצאותיו האפשריות, כגון הרהורי עבירה וקרי לילה[6]. אף על פי כן, פנויה שאינה נידה אסורה בייחוד וקל וחומר בתשמיש, כמו שכתבו הראב"ד והרמב"ן לעניין איסור יחוד. כמו כן כתב הריב"ש[7]: "ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה", וכך הביאו גם הבית יוסף והרמ"א.
עם זאת, בימינו כמעט כל הנשים הפנויות הבוגרות אינן טובלות ונחשבות לנידות, והיות שיחסי אישות עם נידה אסורים גם כן באיסור כרת, ישנו איסור קריבה ונגיעה גם כלפי פנויה שהיא נידה. מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום, מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא צורך טכני, כאשר אין צורך שכזה פוחתת המוטיבציה להיטהר, ולכן הפסיקו הנשים לטבול. ובנוסף לכך בדורו של הריב"ש, לפני כ-700 שנה, ראו החכמים שיש צורך לתקן שנשים פנויות לא יטבלו, כדי שלא יחשבו שלאחר הטבילה אין איסור של תשמיש עימן, או שיחשבו שמפני שהאיסור קל יותר, יקלו בו ראש[8].
מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קירבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מבעלה). עם זאת, ישנן היוצאות מכלל זה, ובהן נשים פנויות הטובלות (כגון על מנת לעלות להר הבית), או כלות הטובלות לקראת חתונתן.
ברוח זו הנחה הרב הראשי לישראל יונה מצגר את רבני הערים להקפיד על תקנת הראשונים ולמנוע מפנויות לטבול במקווה[9], אך בעקבות עתירה של מרכז צדק לנשים לבג"ץ נקבע שאסור לבלניות לשאול נשים טובלות על רווקותן[10].
ייהרג ואל יעבור
עריכהלדעת רבים, הדין של ייהרג ואל יעבור לפיו יש להימנע מלעבור על גילוי עריות גם במחיר אובדן החיים, חל גם על איסור נגיעה של חיבה, ויש אומרים שכך הדין אף במגע שאינו של חיבה. אולם מאידך יש אומרים שרק אם האדם גרם לעצמו להיכנס לסכנת חיים שמגע של חיבה יציל עצמו ממנה, עליו למות ולא לעבור על איסור זה, אך אם שלא באשמתו נכנס למצב זה - יעבור ולא ימות.[11]
חיבוק אחות
עריכהבנוגע לחיבוק אחות כתב הרמב"ם[12] "המחבק אחת מן העריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק אחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר זה אסור הוא ומעשה טיפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו". וכן העתיק להלכה השו"ע[13]. בספר את צנועים חכמה[14] כתב להקל באחות קטנה עד גיל 12, משום שהרמב"ם כתב שרק אחותו הגדולה אסור.
מגע בין קרובי משפחה
עריכהבדין אב לבתו ולנכדתו או אמא לבנה או לנכדה וכן להפך לחבק את סבתו או אמו- בספר את צנועים חכמה[15] דן בדברי הראשונים וסיכם שלהלכה נראה שאף חיבוק ונישוק בביתו הגדולה ונשואה מותר, שכן רוב הפוסקים נקטו בדעת השולחן ערוך והרמב"ם שמותר. וכך כתב החפץ חיים[16] "ואב לבתו ולבת בתו אפילו הם גדולות וכן אם לבנה מותר לנשק" וכן הובאו בספר גן נעול[17] עוד הרבה אחרונים שהתירו, וביניהם ערוך השולחן, אגרות משה, הרב יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב ניסים קרליץ, ועוד רבים. וחלקם נסמכים על דברי הפרישה[18] שהוא מקור להיתר להרבה אחרונים. ועוד הוסיף שם הגן נעול "לכאורה בדורנו אנו שהנשירה מקיום התורה והמצוות מרובה ישנו תפקיד גדול בנתינת חום ואהבה לילדים מצד שני ההורים גם יחד, ואף על פי שאין הדבר מתבטא רק בחיבוק ונישוק, ואפשר לעשות כן על ידי יחס מיוחד וריבוי שיחה וטיולים, מכל מקום המציאות מראה שחיבוק ונישוק תורם לקשר בין ההורים לילדים וכו'". וכתבו האחרונים (גם נעול, שם) שהוא הדין לחיבוק סבתא שמותר. אמנם כתב הרב יצחק יוסף לגבי אב שמנשק את בתו תחת החופה לעיני כולם שזה מנהג מכוער של פריצות, והכל לפי העניין[19].
בתרבות
עריכהבספרו "נגיעות ראשונות" עוסק המשורר אליעז כהן במתח הנוצר בין בני הזוג בעקבות איסור הנגיעה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ישראל וונדי, נגיעה אישית - שמירת נגיעה בהלכה ובמחשבה
- הרב יצחק גינזבורג, איסור נגיעה ותיקונו
קישורים חיצוניים
עריכה
- בין בעל לאשתו, באתר דעת
- הטעם המתוק של איסור נגיעה
- הרב יאיר וייץ, נגיעה בעריות, מתי אסורה ומתי מותרת, באתר ישיבת הר ברכה
- למה צריך לשמור נגיעה, מקבץ סרטונים בנושא, 2020, באתר נאמני תורה ועבודה
- הרב יצחק גינזבורג, איסור נגיעה ותיקונו – באתר גל עיני
הערות שוליים
עריכה- ^ שדי חמד מערכת חתן וכלה יב, אגרות משה חלק אבן העזר ד, סימן לב סעיף ט.
- ^ עזר מקודש אבן העזר סימן כ סעיף קטן א. הרב שלמה קרליבך, לדוד צבי עמ' 218, שו"ת בני בנים חלק א סימן לז.
- ^ ספר החינוך מצווה קפ"ח, סמ"ג לאו קכ"ו, המאירי על מסכת סנהדרין דף סו עמוד ב, ריטב"א על מסכת שבת דף יג עמוד ב, ועוד רבים.
- ^ "שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו" - (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א ו')
- ^ וכן סובר האבן עזרא בפירושו על הפסוק, ומביא ראיה מהפסוק "ואקרב אל הנביאה".
- ^ כפי שדורשת הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד ב'): "שלא תהרהר ביום ותבא לידי טומאה בלילה", וראו גם בתשובת הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר סימן ס'.
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן תכה
- ^ שו"ת הריב"ש תכ"ה, וראו עוד מקורות בספר טהרת הבית של הרב עובדיה יוסף, עמ' לד-לה
- ^ אבישי בן חיים, הרבנות הראשית: אסור לפנויות לטבול במקווה, באתר nrg, 4 בפברואר 2008
- ^ נטעאל בנדל, בג"ץ פסק: אסור לבלניות לשאול את הנשים הטובלות על רווקותן, באתר כיפה, כ"ט אייר תשע"ג, 9 במאי 2013
- ^ להרחבה בשיטות השונות בנושא זה, ראו כאן.
- ^ הלכות איסורי ביאה, כא, ו
- ^ אבן העזר, א, ז
- ^ חלק ב', עמ' שכד
- ^ חלק ב', עמוד שיח
- ^ נדחי ישראל, פרק כ"ד ס"ב
- ^ ח"ג עמ' תסז-תע
- ^ אבן העזר סי' כא ס"ק ז
- ^ ילקוט יוסף, שבת כרך א', ח"ג, עמ' תקכח
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.