פגניות
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
פגניות (בעברית: עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתאיסטיות לרוב, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. הדתות הפגניות שונות זו מזו אך יש להן מאפיינים ייחודיים המבדילים אותן מהדתות האברהמיות.
מאפייני הפגניות
עריכההפגניות[1] היא למעשה שם כולל לכל הדתות של העולם העתיק המצויות בכל מרחב הגלובוס: אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה. אף שהפגניזם איננו דת אחת אלא מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, הכוללים אוספי מיתוסים ומנהגים הנבדלים אחד מהשני שוני רב, עדיין ניתן לציין כמה קווים משותפים שעוברים ביניהם. המאפיינים הנפוצים של הפגניות הם:
- פוליתאיזם – אמונה בריבוי של אלוהויות, כאשר כל כוח או תופעה בעולם מייצגים אל או אלה מסוימת.
- פנתאיזם – אי הכרה באלוהות טרנסצנדנטלית שמעבר לטבע.
- יחס של כבוד רב לטבע וראייתו כמקור הרוחניות וכהתגלמות של אלוהיות שונות. ניסיון להסברת כל הפעילות הטבעית של העולם באמצעות האנשתו. תפיסת האלים כישויות טבעיות בעלות מאפיינים אנושיים (לעיתים גם בעלי חיים או שילובם של השניים) כאשר תכונותיהם מועצמות באופן בלתי אנושי: כוח וחוזק רב, נצחיות, יופי רב.
- סובלנות והכרה של מאמיני הדתות הפגניות באלוהים של מאמיני הדתות האחרות.
התרבות הפגנית ניסתה לתת הסבר למהותו של העולם ולמוצאו של האדם, ולכן לא יפליא למצוא מיתוסי בריאה למשל האנומה אליש המסופוטמי. היא ניסתה לתת הסבר למהות התהליכים האסטרונומיים והמטאורולוגיים שעוברים על פני כדור הארץ: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, כפי שניתן לראות במיתוסים האוגריתיים, ובמיוחד בעלילות בעל וענת.
כל תופעת טבע סימלה אל העומד מאחוריה, שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם. למשל בתרבות המסופוטמית היום ה-14 בחודש הירחי (אמצע חודש כאשר הירח במילואו), היה מוקדש לשיכוך כעסם של האלים, ועל כן בני האדם היו מתנזרים מתענוגות ושובתים מפעילויות חשובות.
הפגניות ייחסה לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אלוהיות ושעבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות וטקסים נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב היו הקורבנות מן החי ומן הצומח. במקרים קיצוניים מאוד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם.[2] הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב-3000 לפני הספירה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות והאסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא סינתזה שנוצרה בין אמונות נוצריות לבין פולחן אלילים מקובל. שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה בין האסלאם לבין פולחני האלילים שמקובלים שם.
המחשבה של האדם הפגני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים ישנן משמעויות וסיפורים שצריך לגלות. ההתרחשות האסטרונומית והמטאורולוגית אינה מקרית ושרירותית. ישנן סיבות פנימיות להתרחשות של כל מיני תופעות שיש להבינן.[3] וכך בדרך של האנשת הכוחות ופרסוניפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוץ לאדם ולכוחות הטבע: למחזוריות היומית של השמש,[4] החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה,[5] וגם לתופעות אחרות שמתרחשות ושאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה ושמתחזקת באופן ישר להתעצמות ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים כדי לשכך את כעסם.
שאלות לגבי מוצא האדם והעולם, דרכי פעולתו של העולם, סופו של האדם והחיים שלאחר המוות העסיקו רבות את הקדמונים. באמצעות התפיסות הפגניות יכלו האנשים לתת לעצמם פשר קיומי רחב יותר, למצוא משמעות ויעוד לחייהם עלי אדמות וגם לענות על שאלות מטרידות כגון מה מקורו של האדם, מה הוא צריך לעשות בחייו, וכיצד ניתן למצוא דרכים שבהן ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים ואף לשפר אותם. הם גם ניסו לענות על שאלות כמו מהם המקורות של הרוע והסבל? כיצד אפשר להתמודד עם הטרגדיה של המוות, שמתרחשת ובאה על כל אדם באשר הוא. מדוע אנשים מתים בטרם עת,[6] וכיצד ניתן למנוע או לדחות זאת?
אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעיתים ניתן למצוא נקודות השקה בין כל מיני אלים ובסיפורים דומים.
אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלים דומים, כמו האל העליון, אבי האלים וראשם, שהוא על פי רוב גם האל הראשוני, אל הבריאה, ולצדו אל השמש, אלת הירח, אל הגשם והסערה והברקים, אל השמים, אלת האדמה, אלת הפריון, אל השאול והמוות, אל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אלת המלחמה והחוכמה אתנה היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה וכמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית.
מלבד עבודת איתני הטבע, היו שעבדו לכוח טבע מופשט, כמו פריון או מוות, אידאות כמו חוכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים. עבודת הפר, הנחש והתנינים הייתה רווחת במצרים העתיקה, שבה היו הפרעונים שמים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש. פולחן נחש הקוברה נהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד ימינו פולחן לריצוי הר הגעש שישנו באי.
לעיתים רבות לאלים היו ייצוגים בצורת פסל העשוי מעץ, חרס או מתכות כמו נחושת וזהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים. למשל, לפי המקרא לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הם יצרו במדבר את עגל הזהב, ירבעם בן נבט בנה פסלי עגלים בממלכת ישראל ודוגמה נוספת לכך היא פסלו של מיכה. לעיתים היו מיניאטורות ל"שימוש עצמי" או ביתי, של האל הרווח – צלמיות. ברוב פולחני הפסלים שרווחו בעולם העתיק ביטאו הפסילים יחס של נוכחות האל בתוך או באמצעות צלמו, אף כי לא הייתה זהוּת או רדוקציה מוחלטת של האליל עם הפסל המנכיח אותו. את הנוכחות המסוימת הזאת של האל בתוך או באמצעות צלמו ניתן לכנות 'יחס איקוני'.
התנגדות הדתות האברהמיות לעבודת אלילים
עריכה
ערך מורחב – עבודה זרה (יהדות)
היהדות, הדת האברהמית הראשונה, שללה בתוקף את האמונה בפוליתאיזם, וחלק ניכר מספר דברים ומספרי הנביאים עוסק במאבק של משה רבנו ואחריו יתר הנביאים בעובדי האלילים ובתפיסותיהם. בעקבות זאת, גם הנצרות והאסלאם, שהתפתחו מהיהדות, שללו את הפגאניזם.
התואר "פגני", מלטינית, paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות.
משמעות המילה "פגני" (Pagani) בלטינית הוא "איכרים" או "יושבי כפר". ברומא העתיקה נפוצה הנצרות בערים הגדולות תחילה. העירוניים היו נוצרים, ואילו הכפריים אחזו עדיין באמונות פוליתאיסטיות. מנהיגי הכנסייה הגיעו משכבת האצולה הרומית העירונית, ומכיוון שכך ארגנו את מבנה הכנסייה בדומה לקיסרות, כלומר, הבישופים ישבו בערי המחוז ומשם הפעילו את הכמרים שפעלו במרחב הכפרי. גם כינוסי הכנסייה התקיימו בערים מרכזיות.
אף על פי שהפגניות הייתה בבחינת מוקצה בשביל הדת הצעירה ניתן בכל זאת להבחין בסינקרטיזם משולב בין שתי התרבויות כמו: אימוץ מסורות פגניות, ושילובן בליטורגיה, בפולחן ובתאולוגיה הנוצרית. כך חדרו המאגיה, שירת נער מקהלה, השימוש בקטורת ובמנורות לטקסי תפילה, חגים ופסטיבלים נוצריים. גם מוטיבים של התרבות ההלניסטית החלו לחדור לנצרות, בעיקר לנצרות אורתודוקסית, תופעה שהייתה לצנינים בעיני חלק מאבות הכנסייה דאז.[7]
משמעות אחרת של המונח היא "אזרח". הרומאים הנוצרים ראו את עצמם "חיילים בצבאו של ישו הנוצרי", ואת המאמינים בדתות אחרות כ"אזרחים".
בשיח הנוצרי ואחר כך בשיח החילוני, המשיך המונח "פגניות" לשמש ככינוי גנאי אתנוצנטרי לאנשים שמנהגיהם נבערים וחשוכים. החל מן המאה ה-18 החל תהליך טביעה מחדש של המושג על ידי מאמינים פוליתאיסטיים מודרניים. כיום נעשה גם שימוש לא שיפוטי במונח, לתיאור דתות פוליתאיסטיות שונות, עתיקות וחדשות. דתות פוליתאסטיות מודרניות מכונות לעיתים "דתות נאו-פגניות".
פגניות בתקופה הרומנטית
עריכההמשיכה לדתות הטרום-נוצריות נמשכה גם בתקופה הרומנטית שהדגישה שיבה למסורות אותנטיות וחזרה אל הטבע. בתקופה זו התגבר העניין בפולקלור, אגדות עמים, מיתוסים עתיקים ופולחנים קדומים. כמו כן, נוסדו אגודות לחקר הפולקלור, המאגיה, ומנהגי דת וכישוף פגניים עתיקים. ציירים כגון דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט וג'ון ויליאם ווטרהאוס תיארו ביצירותיהם מגוון סצנות מיתולוגיות ופולקלוריסטיות. גם במוזיקה הקלאסית ניסו יוצרים להתחקות אחר מסורות פגניות, ולבטא את הקשר שלהן לטבע המשתנה. דוגמה ליצירה כזאת היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המתארת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב והאופרות של ואגנר שנסובות סביב המיתולוגיה הנורדית.
משקעים פגניים בתרבות המודרנית
עריכהאף שהתרבות הפגנית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלים אף בתרבויות המונותאיסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר, כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך), אסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלים של אותה תקופה. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית; לדעת אחרים זוהי תופעה לשונית של "ריבוי של כבוד" (אנ'), ומתרחשת לאו דווקא ביחס לאלוהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה").[8] בשפה העברית מוטמעים שמות אלים רבים וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו-שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל.[9]
מסורת שחוגגים עד היום היא חג המולד. הצבת עץ חג המולד מקורו במנהג פגני שמסמל את החיים באמצע החורף.
שמות ימות השבוע מקושרים ברבות מהשפות האירופאיות לשמות של אלים רומיים או נורדים, שריד שמקורו בתרבות היוונית לזיהוי של ימי השבוע עם גרמי השמיים, אשר בעצמם קושרו לאלים מהמיתולוגיה היוונית. כך למשל יום ראשון מזוהה ברבות מהשפות האירופאיות עם השמש, יום שני עם הירח, יום שלישי עם מרס, אל המלחמה הרומי או עם טיר, אל המלחמה הנורדי, יום רביעי עם מרקוריוס או אודין, יום חמישי עם יופיטר או עם תור, יום שישי עם ונוס או עם פריה, ויום שבת עם סטורנוס.
גם רבים משמות החודשים של השנה האזרחית, שמקורם בתרבות הרומית, נקראים על שם אלים: שמו של חודש ינואר מקורו באל הרומי יאנוס. חודש מרץ משמו של האל מרס. חודש מאי משם האלה הרומאית מאיה. יוני מהאלה יונו, אשתו של יופיטר.
נאו-פגניות
עריכה- ערך מורחב – נאו-פגניות
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתארגן קבוצות שהתעניינו במנהגים פוליתאיסטיים לא רק מבחינה אמנותית או אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה דתית. בתרבות העידן החדש קיימים זרמים נאו פגניים השואפים לחדש כמקדם מנהגים, מסורות ואמונות פגניות שאבדו מן העולם, ולהעניק להן פרשנויות מודרניות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות את מסדר השחר המוזהב, ויקה, מסורת פרי ודת האלה. הדתות הנאו פגניות מתאפיינות בדרך כלל בכמיהה לחזרה אל הכפר, הטבע, או אל הערכים הפוליתאיסטיים של יושבי הכפרים בתקופה הטרום-מונותאיסטית וכן בהעצמת הנשיות בהשראת הדתות הפגניות, אשר בחלקן הגדול היו מטריארכליות.
הדתות הפגניות החדשות האלו הושפעו לא רק מרעיונות פוליתאיסטיים טרום-נוצריים, אלא גם מן הרעיונות הרומנטיים אודות הפגניות והפולקלור האירופי, למשל כתבי מרגרט מורי, רוברט גרייבס, צ'ארלס גודפרי לילנד וג'ורג' פרייזר. חלק מן התאוריות הללו הופרכו מבחינה מדעית, אך הן עדיין משמשות בסיס רוחני לדתות הפגניות החדשות.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- כרמית מזרחי, כל מה שרציתם לדעת על פגניות, באתר "האייל הקורא"
פגניזם, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ משמעות המושג בלועזית היא ככל הנראה צעקה ותפילה, כאן בהקשר לעבודת אלילים. ראה הרב שי עילם, בית יער הלבנון על פי פירוש רש"י למסכת תענית דף יח עמוד א
- ^ בתנ"ך מתוארים כמה סיפורים כאלו. על פי חלק מהפרשנים, מישע מלך מואב, הקריב את בנו בכורו שהיה אמור למלוך אחריו, בצעד אחרון של מצוקה במלחמתו עם ישראל ולמרבה ההפתעה נושע (מלכים ב', ג', כ"ז), ועל אחז מלך יהודה, שהעביר את בנו באש (מלכים ב', ט"ז, ב')
- ^ קאסוטו למשל סבר כי המשמעות של עלילות בעל וענת היא שהקדמונים סברו כי במחזה הענקי של העולם כולו נטושה בכל עת מלחמה נוראה בין כוחות החיים והקיום לבין כוחות הכיליון והמוות, ואלה ואלה משתדלים להשתלט על העולם, ואף שהם מנצחים ומפסידים חליפות, בסופו של דבר כוחות החיים נוחלים את הניצחון.
- ^ ראו בערך על שפש. בשירה האוגריתית הסבירו את הלילה בכך שהשמש נעצרת מתחת לעולם בשאול (בית החופשית באוגריתית), מקום משכנו של האל מות אדון הנשמות. הם גם ניסו להסביר שהשמש הפסיקה להאיר כאבל על מותו של האל הבעל.
- ^ הקיץ וכמישתה של הצמחייה הוסבר בתרבויות השונות במותם של אלי הצמחייה, בעל, אדון ותמוז. ובמקביל התקיימה אבלות וטקסי הספד על מותם של האלילים הללו.
- ^ ראו אגדת אקהת ואגדת כרת
- ^ פגאניות בעזה במאה החמישית והשישית לספירה יעקב אשכנזי
- ^ פירוש האבן עזרא על בראשית א' א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים". כמו כן בפירוש רש"י על בראשית כ' י"ג, וכן על בראשית ל"ה ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
- ^ כמו ב"ים", או "אל" שמשמעותו היסודית היא כוח, לדוגמה בביטויים "יש/אין לאל ידו".