אל-ארד

אל-ארד (בערבית: الارض, תעתיק מדויק: אלארץ', "האדמה") היא תנועת שמאל קיצוני פוליטית לאומית-ערבית שפעלה במדינת ישראל משנת 1959 עד 1965. התנועה הוקמה על ידי קבוצת ערבים ישראלים במטרה להפוך את ישראל למדינה רב-לאומית.

אידאולוגיה

גילוי דעת שהופץ בקיץ 1959 קרא לתמיכה בשבועון של אל-ארד, בנוסח האידאולוגי הבא:^[1]:

"הערבים בישראל, שהם חלק בלתי־נפרד מהאומה הערבית, יתמכו בלאומנות הערבית, הצועדת לקראת שחרור! ההכרה בזכות הפליטים וקריאה לשלום בין ישראל לבין הערבים. עידוד הכבוד והלאומיות הערבית בקרב הערבים בארץ. העם בישראל חייב לנקוט מדיניות של נייטרליות חיובית, להכיר באחדות הערבית בתורת כוח עצמאי, ולקרוא לשיתוף פעולה כלכלי, תרבותי וחברתי בין עמי האזור."

התנועה התנגדה אפוא לשלושת הגורמים הבאים:

קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
הממסד הפוליטי הערבי המסורתי בישראל, שלכאורה היווה משענת למשטר הישראלי.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, וזאת משום שדווקא בשל קרבתה האידאולוגית הייתה מק"י עלולה "להחניק" את התנועה באיבה.

היסטוריה

במהלך שנות ה-50, הייתה המפלגה הקומוניסטית, הדו-לאומית, התנועה היחידה שהוציאה ביטאון ערבי בישראל, בלתי תלוי בשלטונות מדינת ישראל. אנשי אל-ארד, שכללו שילוב של פעילים לאומיים וקומוניסטים ערבים, בקשו להוציא בטאון משלהם שידגיש את הלאומיות הערבית. באמצע שנת 1959 הוגשה בקשה להוצאת שבועון בשם אל-ארד^[2]. באוקטובר אותה השנה הוציאה התנועה שבועון^[3] שהתריס נגד השלטונות הישראליים. בין היתר, כונה בו דוד בן-גוריון "הגמד הירושלמי", וזאת בשילוב קריקטורות. מכיוון שלא התקבל רישיון להוצאת הביטאון, השתמשו מוציאי הבטאון בשמות שונים, כדי להציג את הגליונות ככרוזים חד פעמיים^[4]. כל אחד מ-13 הגליונות שראו אור נשא את השם "ארד" ("אדמה"), בצירוף מילה נוספת (למשל "נדאא אלארד'" (קריאת האדמה), או "צרח'ת אלארד'" (צעקת האדמה) וכדומה)^[5].

בשנת 1960 הואשמו עורכי הביטאון לרבות מנצור קרדוש בהוצאת עיתון ללא רישיון, בניגוד לפקודת העיתונות^[6], ונדונו לקנסות ולמאסר על תנאי^[7]. בית המשפט המחוזי אמנם הפחית את הקנסות שהושתו על שניים מתוך ששת הנאשמים בבית משפט השלום^[8]^[9], אך כל השישה הורשעו בדין פלילי, והרשעתם אושרה גם על ידי שתי ערכאות הערעור: בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.^[10]

באפריל 1960 בקשו אנשי התנועה לרשום חברה^[11] בשם "אל ארד" שמטרתה "לעסוק בכל מיני עבודות דפוס, הפצה, תרגום, עיתונות ורכישת מכונות דפוס ואביזריהן"^[12]. רשם החברות סירב לרשום את החברה, אך בג"ץ חייב אותו לרשום את החברה^[13]^[14], ברוב של שני שופטים נגד אחד, ובדיון נוסף ברוב של שלושה שופטים נגד שניים^[15]^[16]. ביולי 1964 רשמה בפניה הממשלה, בהסכמת כל חבריה, את החלטת סגן הממונה על מחוז חיפה לסרב לרשום את אל-ארד כאגודה עות'מאנית^[17]. בנובמבר 1964 דחה בג"ץ עתירה נגד הסירוב^[18]. עוד באותו חודש הוציא שר הביטחון את הארגון אל מחוץ לחוק^[19]^[20]. במרץ 1965 הורה בית המשפט בחיפה על פירוק חברת אל-ארד^[16].

חלק מאנשי התנועה ניסו להתמודד בבחירות לכנסת השישית במסגרת "רשימת הסוציאליסטים", אך רשימתם נפסלה מלהתמודד באישור בית המשפט העליון בפסק דין ירדור. ועדת הבחירות נימקה את הפסילה בטענה כי "מועמדי הרשימה חברים בהתאגדות בלתי חוקית, שהתאגדותה נאסרה ושמטרותיה פוגעות בקיום המדינה ובשלמותה הטריטוריאלית".^[10] בכך נסגרו בפני אל-ארד מרבית אפיקי הפעולה החוקיים, ופעיליה העיקריים של התנועה התפזרו. המחקר ההיסטורי רואה בשלב זה את חדלות קיומה של אל-ארד.^[10]

בין פעילי המפלגה נמצא מוחמד מיעארי, לימים יו"ר הרשימה המתקדמת לשלום, שנכנסה לכנסת פעמיים. מפלגת ברית לאומית דמוקרטית משתמשת בבחירות לכנסת באות הזיהוי שביקשה רשימת הסוציאליסטים, ובציבור הערבי היא נחשבת לממשיכת דרכה של אל-ארד^[21].

לקריאה נוספת

רון חריס, "המשפט הישראלי: דרכי התמודדותו עם מתחי יסוד בחברה הישראלית", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני, תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי (סדרת עידן 21), תשס"א-2000, עמ' 127–134.

קישורים חיצוניים

בג"ץ 253/64 סברי ג׳ריס נגד הממונה על מחוז חיפה, ניתן ב-11 בנובמבר 1964

הערות שוליים

^ האגף הלאומי הערבי מתווה תוכניתו, למרחב, 2 באוגוסט 1959
^ שבועון לאומני בערבית, חרות, 15 ביולי 1959
^ משכילים ערביים מוציאים שבועון, הארץ, 11 באוקטובר 1959
^ עלון ערבי תוקף את הקומוניסטים, הצופה, 13 באוקטובר 1959
^ דן כספי ומוסטפא כבהא, מירושלים הקדושה ועד המעיין בתוך: פנים- תרבות חברה וחינוך, 2001, גיליון 16- מרץ 01'
^ עורכי "אל ארד" הורשעו; פסק הדין יינתן מחר, דבר, 9 ביוני 1960
^ קנס גבוה למוציאי "אל ארד", למרחב, 12 ביוני 1960
^ קנס מוקטן לשניים מעורכי "אל ארד", דבר, 25 ביולי 1960
^ הופחת הקנס של פעילי "אל ארד", הצופה, 12 באוקטובר 1960
^ ¹ ² ³ רון חריס, "המשפט הישראלי: דרכי התמודדותו עם מתחי יסוד בחברה הישראלית" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 148-125
^ אנשי "אל ארד" יסדו חברת מניות, מעריב, 15 ביוני 1960
^ האוזנר נגד רישום <<אל ארד>>, הארץ, 3 בינואר 1962
^ צע"ת בעניין הרשמת אל-ארד, חרות, 4 באוקטובר 1960
^ "אל ארד" תאושר כחברה חוקית?, הַבֹּקֶר, 13 ביוני 1961
^ ביה"ד הגבוה לצדק אישר רישום "אל ארד", הצופה, 27 ביוני 1962
^ ¹ ² החלטת בית הדין המחוזי בחיפה על פירוק אל-ארד, הצופה, 9 במרץ 1965
^ יוסף חריף, כל השרים תמכו באיסור רישומה של "אל ארד" כאגודה, מעריב, 27 ביולי 1964
^ בג"ץ דחה תביעת "אל ארד", על המשמר, 12 בנובמבר 1964
^ הבוצת "אל־ארד' הוצאה אל מחוץ לחוק, הַבֹּקֶר, 24 בנובמבר 1964
^ לילה מרגלית, מיהו טרוריסט?, מחקר מדיניות 162, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמוד 20, הערה 15
^ רוני שקד, בין אל-ארד לבל"ד: בחיפוש אחר הזהות הלאומית, בתוך: עזיז חידר (עורך), היבטים פוליטיים בחייהם של הערבים אזרחי ישראל, הוצאת מכון ון ליר, 2018

[1] האגף הלאומי הערבי מתווה תוכניתו, למרחב, 2 באוגוסט 1959

[2] שבועון לאומני בערבית, חרות, 15 ביולי 1959

[3] משכילים ערביים מוציאים שבועון, הארץ, 11 באוקטובר 1959

[4] עלון ערבי תוקף את הקומוניסטים, הצופה, 13 באוקטובר 1959

[דןוכבהא-5] דן כספי ומוסטפא כבהא, מירושלים הקדושה ועד המעיין בתוך: פנים- תרבות חברה וחינוך, 2001, גיליון 16- מרץ 01'

[6] עורכי "אל ארד" הורשעו; פסק הדין יינתן מחר, דבר, 9 ביוני 1960

[7] קנס גבוה למוציאי "אל ארד", למרחב, 12 ביוני 1960

[8] קנס מוקטן לשניים מעורכי "אל ארד", דבר, 25 ביולי 1960

[9] הופחת הקנס של פעילי "אל ארד", הצופה, 12 באוקטובר 1960

[:0-10] ¹ ² ³ רון חריס, "המשפט הישראלי: דרכי התמודדותו עם מתחי יסוד בחברה הישראלית" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 148-125

[11] אנשי "אל ארד" יסדו חברת מניות, מעריב, 15 ביוני 1960

[12] האוזנר נגד רישום <<אל ארד>>, הארץ, 3 בינואר 1962

[13] צע"ת בעניין הרשמת אל-ארד, חרות, 4 באוקטובר 1960

[14] "אל ארד" תאושר כחברה חוקית?, הַבֹּקֶר, 13 ביוני 1961

[15] ביה"ד הגבוה לצדק אישר רישום "אל ארד", הצופה, 27 ביוני 1962

[פירוק-16] ¹ ² החלטת בית הדין המחוזי בחיפה על פירוק אל-ארד, הצופה, 9 במרץ 1965

[17] יוסף חריף, כל השרים תמכו באיסור רישומה של "אל ארד" כאגודה, מעריב, 27 ביולי 1964

[18] בג"ץ דחה תביעת "אל ארד", על המשמר, 12 בנובמבר 1964

[19] הבוצת "אל־ארד' הוצאה אל מחוץ לחוק, הַבֹּקֶר, 24 בנובמבר 1964

[20] לילה מרגלית, מיהו טרוריסט?, מחקר מדיניות 162, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמוד 20, הערה 15

[21] רוני שקד, בין אל-ארד לבל"ד: בחיפוש אחר הזהות הלאומית, בתוך: עזיז חידר (עורך), היבטים פוליטיים בחייהם של הערבים אזרחי ישראל, הוצאת מכון ון ליר, 2018

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]