אמיליה בלומר
אמיליה ג'נקס בלומר (באנגלית: Amelia Jenks Bloomer; 27 במאי 1818 – 30 בדצמבר 1894) הייתה אמריקאית שתמכה בזכויות הנשים. היא הייתה הרפורמטורית המוכרת ביותר בסנקה פולס (Seneca Falls) בניו-יורק. בלומר התעניינה באופן עמוק בנושא התנועה נגד שכרות (temperance) והרפורמה בנושא זה הפכה לעבודת חייה העיקרית. שמה נקשר עם סגנון הלבוש הרפורמיסטי לנשים הידוע בשם בלומרס ("The Bloomers") למרות שאינו המצאתה בשל תמיכתה החזקה והמוקדמת בסגנון לבוש זה.
חייה
עריכהאמיליה בלומר נולדה בהומר (Homer) ניו יורק. בלומר הגיעה ממשפחה בעלת אמצעים צנועים וקיבלה מספר שנים מועט של חינוך פורמלי בבית-ספר השייך למחוז המקומי. אחרי תקופה קצרה של עבודה כמורה, החליטה בלומר בגיל 17 לעבור לגור עם אחותה אלווירה (Elvira) שנשאה זה עתה וחיה בוטרלו. שנה לאחר מכן, היא עברה לגור בבית משפחת אורן צ'מברלין (Oren Chamberlain) ועבדה כאומנת לשלושת ילדיהם הצעירים. כשהייתה בת 22, התחתנה בלומר עם הפרקליט דקסטר בלומר (Dexter Bloomer) והמילה "לציית" הושמטה מטקס נישואיה כהוכחה לתמיכתה בזכויות הנשים. דקסטר עודד אותה לכתוב לעיתונו הניו-יורקי ד'ה סיניקה פולס קאונטי קורייר (Seneca Falls County Courier). בשנת 1849, דקסטר התמנה למנהל הדואר של הכפר ומינה את בלומר לסגניתו. היא העבירה את שנותיה המוקדמות במחוז קורטלנד (Cortland County) בניו-יורק. בשנת 1852 בלומר ומשפחתה עברו לאיווה. בלומר מתה בקאונסיל בלאפס, איווה.
עבודה ופעילות חברתית
עריכהבלומר שהייתה ערירית, הייתה פעילה בארגונים כנסייתיים וארגוני צדקה רבים, תפרה בגדים לנזקקים, פתחה את ביתה בפני כמה יתומים, ביניהם אחייניתה וגייסה כספים לשיפור הכנסייה. בלומר הטיפה לשיכורים המושבעים בפינות הרחוב על המתינות ואי ההפרזה בשתיית אלכוהול.
בזמן שבלומר עבדה כסגנית מנהל הדואר, היא מילאה את תפקידה באופן נלהב במשך ארבע שנים ועל תפקיד זה היא אמרה: "החלטתי לתת דוגמה פרקטית לזכות האישה למלא כל מקום שיש לה את היכולת למלא. בשבילי זה היה צעד חדשני לעשות באותם ימים, וללא ספק, הרבה חשבו שהייתי מחוץ לתחום השייך לאישה. אבל ההעזה הייתה מאוד מוצלחת והוכיחה לי באופן מכריע שאפילו אז, האישה יכלה לעסוק בכל עיסוק מכובד ולהתמודד עם כל סוגי הגברים ובכל זאת לקבל כבוד והתחשבות גדולה."[1]
בלומר ערכה את העיתון הראשון לנשים "ד'ה לילי" (The Lily) שיצא לאור בין 1849-1853. העיתון התחיל ככתב עת נגד השתייה לשוכרה. בלומר חשבה שכיוון שלא היה יאה שנשים תרצנה בפומבי, הדרך הכי יעילה לנשים לעשות שינוי הייתה דרך הכתיבה. במקור, "ד'ה לילי" היה אמור להיות רק "בתפוצה ביתית" בין חברות אגודת נשות סנקה פולס להתנזרות משתייה (the Seneca Falls Ladies Temperance Society) שנוסדה בשנת 1848. כמו רוב הניסיונות המקומיים, העיתון נתקל במכשולים והתלהבות חברות האגודה דעכה. בלומר חשה מחויבות לפרסם, ולקחה אחריות מלאה לעריכת ופרסום העיתון. בהתחלה, נכתב והתפרסם העיתון על - ידי ועדת נשים אבל אחרי 1850, רק שמה של בלומר הופיע עליו.
ב 1848 בלומר השתתפה בוועידת סנקה פולס. ב 1849, היא התחילה לפרסם את דעותיה נגד השתייה לשוכרה ועל נושאים חברתיים בכתב העת "ד'ה לילי". בהתחלה העיתון התמקד רק בנושא האלכוהול אבל מאמרים בנושאים רחבים יותר על זכויות נשים התחילו להופיע בו בהשפעתה של אליזבת קיידי סטנטון, שהייתה סופרג'יסטית ופעילה בתנועה נגד שכרות ובתנועה לזכויות הנשים. העיתון הכיל מכלול רחב של תכנים כמו מתכונים, ודיונים בחוקי נישואים והשכלה גבוהה לנשים.
בשנת 1853 עברה משפחת בלומר למאונט ורנון, אוהיו וגרה שם במשך שנתיים. באותו זמן, לעיתון הייתה כבר אוריינטציה ברורה בעד זכויות הנשים. בעיתונה, בלומר המשיכה במסעה העיקש לזכות ההצבעה של נשים, הזדמנויות שוות בחינוך ושינויים בחוקי הירושה. בכתב העת שלה, בלומר קידמה את השינוי באופנת לבוש הנשים כדי שתהיה פחות מגבילה לנשים בעת פעילות רגילה. לדעתה, לבוש הנשים צריך להתאים לצורכיהן וחשוב יותר שהבגד יתחשב בבריאות ונוחות האישה ולהיות שימושי מאשר להראות את הידור האישה, שזה דבר חשוב אך משני.
דרך כתב העת "ד'ה לילי", נשים רבות הגיעו להכרה שהן היו מופלות בחוק ובמנהגים. בלומר העניקה להן במה להביע את דעותיהן וזו הזדמנות שלא הציעו אותה שאר העיתונים. בלי כתב עת זה, שהיה במה לקולן, לא הייתה לתומכות הראשונות בזכויות הנשים דרך לפרסם ולנתח את הפילוסופיה המתגבשת שלהן ולהביע את דעותיהן.
בשנת 1855 עברה משפחת בלומר לקאונסיל בלאפס, איווה. בשל מחסור באמצעי דפוס ושרותי דואר, בלומר מכרה את העיתון. בשנת 1870 בלומר הפכה לנשיאת החברה לזכות ההצבעה לנשים באיווה.
בלומר בילתה את שאר חייה באיווה, והמשיכה להיות פעילה בכנסייה ובתנועה נגד שכרות. היא גם הייתה מעורבת בעבודת הצלה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית דרך "חברת העזרה לחיילים של קאונסיל בלאפס" (The Soldier's Aid Society of Council Bluffs) שהיא הקימה. בלומר מתה באיווה מהתקף לב בשנת 1894 בגיל 76.
תלבושת בלומר
עריכה
במאה ה-19, נושא הרפורמה בלבוש הנשים היה נושא חשוב מאוד אבל נלעג. האופנה הנשית הרווחת באמצע המאה ה-19 אופיינה במחוך הדוק, חצאית עם שובל ושכבות של שמלות תחתוניות. נשים רבות ראו בזה סמל לקלון ולנחיתות והדבר היווה סכנה בריאותית. אפילו התומכות הנלהבות ביותר בזכויות הנשים הודו שהיה טיפשי להתווכח על הזכות לעבוד בכל מקצוע שנשים רצו מאחר שהבגדים שהן לבשו מנעו מאיתן תנועה חופשית ונוחה בביצוע העבודות שחיפשו.
ב 1851, אליזבת סמית' מילר (Elizabeth Smith Miller), פעילה בתנועה נגד שכרות, אימצה תלבושת שהייתה לדעתה "יותר רציונלית". התלבושת הייתה מורכבת ממכנסיים רפויים המכווצים באזור הקרסול, כמו המכנסיים שלבשו הנשים במזרח התיכון ומרכז אסיה, ומעל, חצאית או טוניקה. מילר הציגה את התלבושת החדשה לבת דודה, אליזבת קיידי סטנטון, שבעיניה הייתה הגיונית והולמת וכן התרשמה מחופש התנועה של בת דודה. היא תיארה את התלבושת כ "משהו בסגנון הטורקי, שמלה קצרה, מכנסיים ארוכים מבד כותנה שחור יפה; גלימה ספרדית מאותו חומר שמגיע עד הברך. באוטוביוגרפיה של סטנטון היא אמרה שבת דודה יכלה ללכת בנוחיות אפילו שידיה היו מלאות לעומתה שלא יכלה לקום בקלות גם כשידיה היו ריקות. היא מיד אימצה את התלבושת והכינה תלבושת דומה לעצמה.[1]
סטנטון ביקרה את בלומר בתלבושת זו. בלומר, שכבר הייתה מעורבת בנושא רפורמת הלבוש של הנשים דאז, ראתה אותה וחשבה שיהיה הולם שתלבש גם היא את התלבושת החדשה ששמה נקשר איתה בדיעבד. בלומר התחילה ללבוש ולקדם את התלבושת בהתלהבות בכתב העת שלה. היא פרסמה בעיתון שלה "ד'ה לילי" את תמונתה בתלבושת החדשה מבלי להתכוון ליצור תנועה לאומית. בעיתונים השונים במדינה כינו את התלבושת החדשה "התלבושת של בלומר" (The Bloomer Costume) או ה"בלומרס" (Bloomers). ההתעניינות שלהם בתלבושת לא הייתה פועל יוצא מתמיכתם ברפורמת הלבוש, אלא בשל רצונם להפוך את התלבושת החדשה למקור לעג. ברחבי המדינה התפרסמו מאות מאמרים וקריקטורות הלועגים לתלבושת, אבל נשים רבות במדינה התעניינו בכתב העת של בלומר ובשנת 1853 גדל מספר המנויים לעיתון מ-300 מנויים ל-4000 מנויים.
תלבושת בלומר שזכתה לגינוי בארה”ב הייתה תלבושתן של נשות המזרח. בעיתון הערבי ”כאוכב אמריקה“ שיצא לאור בארה”ב משנת 1892 נכתב שנשים אמריקאיות ראו במחוך כמזיק לבריאות הנשים והן תמכו בתלבושת יותר רפויה לנשים, תלבושת שדמתה מאוד לתלבושת הנשים המזרחיות.[2]
במאמר מאוחר מאותו עיתון מדובר על סופרג'סטיות שלבשו את הבלומרס בציבור בטופיקה קנזס. עורך "ת'מרת אלפנון" (עיתון בבעלות מוסלמית שיצא לאור בביירות בין השנים 1875-1908) הגיב על הנושא ואמר שזו הוכחה לנשים הערביות שהלבוש המקורי שלהן היה הגיוני ונבון.[2]
תנועת בלומר בשנות ה-50 של המאה ה-19 הייתה מקרית יותר מאשר אסטרטגיה מתוכננת מראש. הרבה מהתמיכה באה מנשים שרצו ללמוד יותר על התלבושת החדשה והתעניינו היכן יוכלו למצוא דגמים. למרות שהתנועה נשאה את שמה, בלומר עצמה לא הגתה את התלבושת. היא תמיד הודתה שאליזבת סמית מילר היא זו שהביאה את התלבושת לכפר בחורף 1850.
שטף התגובות של האנשים תפס את בלומר לא מוכנה, אבל היא קלטה שזה נושא חשוב מאוד לנשים וכיסתה אותו ברוחבה בכתב העת שלה. בלומר הרגישה תחושת מחויבות ציבורית לתמיכה בליבוש. במשך 6-8 שנים היא לבשה את התלבושת הזו בלבד. בתקופה זו התחילה בלומר להרצות על המתינות ואי ההפרזה בשתיית אלכוהול ועל ענייני נשים ותמיד הקפידה ללבוש את ה"שמלה הקצרה" בהרצאותיה.
על הרצאותיה של בלומר נמתחה ביקורת ונטען שנוכחות האנשים בהרצאותיה נבעה מהמשיכה לבגדיה, נטען שהאנשים מגיעים להרצאותיה בעקבות השם הרע שיצא לה בגלל לבושה ולא כדי לשמוע את הנואמת כי אין לה את התכונות הדרושות לנואם. בלומר הגיבה לטענה הזו שאם בגדיה גרמו לאנשים להגיע לפגישות המתינות ולשמוע אישה מדברת, אז הבגדים שירתו מטרה חשובה.
באיווה, בלומר זנחה את השמלה הקצרה מאחר שהיא גרה במקום בו הרוח העיפה לה את השמלה עד מעל הראש, אך היא לא זנחה אותה עד המצאת הקרינולינה שהייתה יותר קלה ונוחה ללבישה מחצאיות פנימיות כבדות בנוסף לזה שבלומר מצאה שאחזקת שתי מלתחות הוא דבר יקר ולא נוח. בלומר ציינה שבאותו זמן, היו עוד נושאים יותר חשובים מאורך החצאית והיא הרגישה שהשפעתה תהיה יותר גדולה כשהיא לבושה בשמלה רגילה כמו שאר הנשים מאשר בשמלה שהיא לבשה.[1]
הנצחתה של אמיליה בלומר
עריכהשמה של בלומר מונצח עם אליזבת קיידי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton), סוג'ורנר טרות' והארייט טאבמן, בלוח השנה של הקדושים (calendar of saints) של הכנסייה האפיסקופלית בתאריך של 20 ביולי. בשנת 1980 הבית של בלומר בסנקה פולס בניו-יורק, הידוע בשם "הבית של אמיליה בלומר” (ِAmelia Bloomer House) נכלל במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places).
