אמיל חביבי
אמיל חבִּיבִּי (בערבית: إميل حبيبي; 28 בינואר 1922 – 2 במאי 1996) היה סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי-ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות ערבית לשנת תשנ"ב (1992).[1]
 | |||||
| צילום מ-1951 | |||||
| לידה |
29 באוגוסט 1922 חיפה, פלשתינה (א"י)  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 במאי 1996 (בגיל 73) נצרת, ישראל | ||||
| מדינה | ישראל | ||||
| מקום קבורה |
חיפה | ||||
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית | ||||
| סיעה | מק"י, רק"ח | ||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
  | |||||
פעילותו הפוליטית
עריכהחביבי נולד למשפחה ערבית-נוצרית-פרוטסטנטית וגדל בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה. בשנת 1956 עבר לנצרת וחי בה עד מותו. ב-1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), ובשנת 1943 היה ממייסדי הליגה לשחרור לאומי - פלג ערבי פלסטיני של פק"פ, שתמך בהקמת שתי מדינות לאומיות בשטח המנדט הבריטי ובתוכנית החלוקה של האו"ם. לפי אחת הטענות בעת שהיה בביקור בצ'כוסלובקיה עם מזכ"ל הפק"פ שמואל מיקוניס הוא סייע לו ברכישת נשק לשימוש צה"ל, טענה שחביבי הכחיש וטען שלא היה מודע לפעילות זאת של מיקוניס.[2]
לאחר הקמת מדינת ישראל התאחדו הפלגים של פק"פ למפלגה חדשה שנקראה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). חביבי הצטרף למק"י, וכיהן כחבר הכנסת מטעמה משנת 1953 ועד 1965, בשנה זאת חל הפילוג במק"י בשאלת התמיכה בברית המועצות והיחס למדינת ישראל, וחביבי בחר להיות נאמן לקו הפרו-סובייטי והביקורתי כלפי ישראל של קבוצת המיעוט בראשות מאיר וילנר. וילנר הקים את רק"ח וחביבי הצטרף אליה, וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1972. הוא נחשב לאיש החזק ברק"ח בשל קרבתו הרבה ללאומיות הערבית והעובדה שבניגוד לראשי הרשימה, וילנר ותופיק טובי, זהותו הלאומית באה במקום הראשון לפני זהותו כקומוניסט.[3]
בשנת 1972 התמנה חביבי לעורך היומון "אל-איתיחאד", ביטאון המפלגה הקומוניסטית בערבית, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1989. בשנה זאת הודח מכל תפקידיו במפלגה על רקע רצונו לקיים רפורמות במק"י בהשראת התפוררות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה.
חביבי הואשם על ידי לוטפי משעור במאמר שהתפרסם ב-8 באפריל 1988 בעיתון א-סנארה כפועל נגד העם הפלסטיני, דואג לרווחתו האישית וכמי שעשה הון מסבל עמו בכתיבת ספריו ופרסומם בעולם. על שיתוף הפעולה להשגת נשק למדינת ישראל כתב משעור ”בשנת 1948 נסע אמיל חביבי, בחברת מיקוניס, לצ'כוסלובקיה במשימה לאומית מרגשת, להבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה.” על כתבה זו הגיש חביבי תביעת לשון הרע לבית המשפט וזכה בערכאה ראשונה בבית המשפט המחוזי בנצרת ולאחר מכן בערעור הנתבעים לבית המשפט העליון.[4]
פעילותו התרבותית והספרותית
עריכה
בשנים 1941–1943 עבד חביבי כשדר ועורך במחלקה הערבית של רשות השידור הבריטית. בשנות ה-50 החל לכתוב סיפורים קצרים, וסיפורו הראשון, "שער מנדלבאום" התפרסם בשנת 1954. לאחר פרישתו מהכנסת כתב את ספרו הידוע ביותר, האופסימיסט (בערבית: אל-מתשאאל المتشائل), שראה אור בשנת 1974. הספר עוסק בחיי היומיום של הערבים אזרחי ישראל בשילוב של ריאליזם פנטסטי, סאטירה והומור שחור. הספר תורגם לעברית ועובד להצגת יחיד בעברית ובערבית על ידי השחקן מוחמד בכרי. חביבי כתב עוד מספר רומנים וסיפורים קצרים, וכן מחזה אחד.
בשנת 1990 זכה חביבי באות אל קודס לתרבות פלסטינית, ובשנת 1991 נבחר לאיש השנה בתחום הספרות הערבית בידי כתב העת "אלמג'לה". ב-1992 זכה חביבי בפרס ישראל לספרות ערבית. ועדת השופטים שהעניקה לו את הפרס ציינה כי "השכיל לפתח ז'אנר ייחודי על ידי מיזוג צורות ודרכי כתיבה ערביים קלאסיים (כגון המקאמה) עם מיטב מסורת הסאטירה האירופית" ושיצירתו "התקבלה כחלק מהספרות הערבית של ימינו, ובה בעת התקבלה, במקורה הערבי ובתרגומה העברי, כתרומה של ממש לספרות הישראלית העכשווית". גורמים שונים בימין הישראלי ביקשו למנוע את הענקת הפרס לחביבי. ניסיון זה לא צלח, וכמחאה על זכייתו של חביבי החזיר את הפרס פרופ' יובל נאמן, איש מפלגת "התחייה" שזכה בפרס ישראל בשנת 1969.[5] חביבי הודיע שיתרום את כספי הפרס לסהר האדום בעזה.[6]
חביבי ייסד בשנת 1990 את הוצאת ערבסק וב-1995 יחד עם סיהאם דאוד ייסדו את כתב העת לשירה משארף, בו התפרסמו שירים בערבית של ערבים-ישראליים ותרגומים לערבית של שירים משפות שונות, וביניהן השפה העברית.
בשנת 1996 נפטר אמיל חביבי, והוא בן 73. הוא ביקש להיקבר בחיפה ולחרוט על מצבתו: "נשאר בחיפה" (باق في حيفا). דיוקן חייו תואר בסרטה התיעודי של דליה קרפל, "אמיל חביבי - נשארתי בחיפה" (1997).
ספרים שתורגמו לעברית
עריכה- "האופסימיסט - הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל-נחס אל-מתשאאל", 1984 (בערבית: "الوقائع الغريبة في حياة سعيد أبي النحس المتشائل").
- "אח'טיה", 1988 (בערבית: "إخطية").
- "סראיא, בת השד הרע: ח’וראפייה", 1993 (בערבית: "خرافية سرايا بنت الغول").
לקריאה נוספת
עריכה- הערך "אמיל חביבי" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 169–170, 2018, חיפה.
- הודא אבו מוך, אמיל חביבי בעברית, עמדות אידאולוגיות והשפעתן על כתיבת "האופסימיסט", "אח'טיה" ו"סראיא" ותרגומם לעברית, הוצאת מאגנס, 2022
קישורים חיצוניים
עריכה
אמיל חביבי, באתר הכנסת (לגרסה בערבית)
אמיל חביבי, ברשת החברתית Goodreads- אמיל חביבי, באתר כנסת פתוחה
- יעקב אגמון, ריאיון עם אמיל חביבי, עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 671-681
- מידע על אמיל חביבי בקטלוג הספרייה הלאומית
- יוסף אלגזי, גשר בין שתי ספינות. הריאיון האחרון עם אמיל חביבי
- רמזי סלימאן, על האופסימיסט ועל בניו ונכדיו, באתר הארץ, 29 במאי 2006
- אמיל חביבי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- רשימת הפרסומים של אמיל חביבי, בקטלוג הספרייה הלאומית
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: פרק מהסדרה "הכל אנשים"' אינו ערך חוקי
אמיל חביבי, פרק מהסדרה "הכל אנשים" באתר יוטיוב- נמרוד בן זאב, לקרוא את אמיל חביבי הצעיר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 בספטמבר 2017
- נעים עריידי, אמילי חביבי – מבט מקרוב על האופסימיסט הנצחי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26 בספטמבר 2017
- הודא אבו מוך, מקור ותרגום בצל העימות : על תרגום האופסימיסט ואח'טיה לעברית, מכאן י"ז, ספטמבר 2017, עמ' 163–200
הערות שוליים
עריכה- ^ פרסי ישראל תשנ"ב
- ^ תום שגב, שיעור היסטוריה, באתר הארץ, 1 בינואר 2009
- ^ דני רובינשטיין, הצלב האדום של רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969 (המשך)
- ^ ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי;
ליאורה בילסקי, "אמת משפטית ואמת היסטורית - משפטו של אמיל חביבי", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017 - ^ שוקי לבנון, פרופ׳ יובל נאמן החזיר אח פרס ׳שואל שקיבל ב־69', חדשות, 22 במאי 1992
- ^ יגאל קוצר, אמיל חביבי תורם את כספי הפרס לסהר האדום בעזה, חדשות, 10 במאי 1992