אמיר אור

משורר ישראלי

אמיר אור (נולד ב-1 ביולי 1956 בשם אמיר אביאל) הוא משורר וסופר ישראלי, מתרגם ועורך, מייסד עמותת הליקון.

אמיר אור
לידה 1 ביולי 1956 (בן 68)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אמיר אביאל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תוכנית הכתיבה הבין-לאומית, האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אקיקו טקהאשי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ברנשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

אמיר אור הוא משורר וסופר ישראלי מוביל, עורך ומתרגם. אור נולד בתל אביב, דור שלישי בארץ, ולאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה הרצליה, חי בשנות ה-20 לחייו בהודו, ביוון ובהולנד, ועבד בין השאר כרועה צאן, פועל בניין ומסעדן. מאוחר יותר הקים בירושלים מרכז למדיטציה ותרפיה, וכן ניהל מסעדה בשם 'זורבה הבודהה'. הוא למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה (תואר בוגר בפילוסופיה 1988) ומדע הדתות (מוסמך 1989), ולאחר מכן לימד שם על הדת היוונית העתיקה.

יצירתו

עריכה

שירה ופרוזה

עריכה

אור פרסם עד כה בעברית שלושה עשר ספרי שירה ושני רומנים. שיריו התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בחמישים שפות ובלמעלה מארבעים ספרים באסיה, באירופה ובאמריקה.

ספרו הראשון, "אני מביט מעיני הקופים" (1987) הוגדר כספר של 'התנסויות רליגיוזיות', וגם בהמשך הרבה לעסוק בשירתו בדתות ובמיתוסים. ספריו הבאים, "פנים" ו"פדיון המת", נגעו במוות ככוח פועל בחיים ולאו דווקא כניגוד להם, בהתאם לתפיסות פגניות; ואילו ספרו "יום" ערוך במתכונת של סידור תפילה יהודי, ועוקב אחרי פרקי יומו של המתפלל מנקודת מבט אישית.

הספר "שיר טאהירה" יוצא דופן בין ספריו של אור, שכן נכתב לא כשירה אלא כאפוס בפרוזה שקולה. הספר הוא 'תרגום בדיוני' מטוכארית מתוך אפוס קדום של עם מומצא – הטוכארים, עם ממוצא איראני שישב בטורקיסטאן הסינית ותרבותו נעלמה לגמרי. אור הוסיף לטקסט מאמר ובו פרשנות היסטורית לטקסט, אך הבהיר כי מדובר בטקסט בדיוני ולא בתרגום אמיתי. הספר זכה לשבחים רבים ואף נבחר בידי המבקרת נועה מנהיים כספר היחיד בעברית ברשימת 'ספרי הפנטזיה הגדולים של כל הזמנים' שערכה.

ספרו "מוזיאון הזמן", נכתב במקביל בעברית ובאנגלית, ויצא בשנת 2007 בישראל ובלונדון. ספרו "החיה שבלב" 2010 הוא מבחר ושירים חדשים בנושא אהבות ויחסים. "משא המשוגע" 2012 – כולל שירי מחאה ותוכחה, וספרו "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" 2013 הוא מבחר מקיף משירתו. בספר שיריו "כנפיים" 2015, אור חוזר אל המסע האנושי הגדול, המסע להיות, בהרבה אמפתיה, אירוניה, ותקווה. בו בזמן הוא גם חוזר ב"כנפיים" אל שירת החרוז והמשקל ומשלב תכנים עכשוויים בצורות שיריות קלאסיות.

ספרו האחרון בפרוזה הוא "הממלכה" 2015 סיפור חייו של דויד בשר ודם – דויד השאפתן, פורע החוק, האסטרטג, המאהב, הפוליטיקאי, המשורר, העריץ והאב. בו בזמן "הממלכה" אינו רק רומן היסטורי אלא גם סאטירה על חיינו בארץ, המשתמשת בדרכי ביטוי עכשוויות ומציגה באור ביקורתי ואירוני את סיפורנו הלאומי; הממלכה מכוונת עוקץ חריף כלפי הממלכתיות הישראלית החדשה המעצבת את חיינו כיום, ומזמינה את החברה הישראלית לדיון מחודש במיתוסים של התנ"ך ושל המורשת היהודית. ספרו "על הדרך" 2018 הוא אסופת שירי מסע שכתב בסוגת ההייקו, ואיורים של האמנית לוסי אלקויטי. ספרו האחרון עד כה, "ילד" 2018, עוסק בחוויות כאובות מילדותו של המשורר, באהבה נכזבת, ובמסע של חיי האדם.

מסות ומאמרים

עריכה

אור פרסם לאורך כשלושים שנה מסות ומאמרים בתחומי עיון ומחקר שונים: היסטוריה, חברה, מקרא, דתות, ספרות, שפה ופילוסופיה. מאמריו התפרסמו בעיתונות, במאספי מאמרים, באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ, ובחו"ל – באנגליה, ארצות הברית, גרמניה, יפן ופינלנד. מבחר ממאמריו ומסותיו כונס בספר שיחה – מאמרים נבחרים 1988–2018.

תרגום

עריכה

אור עסק החל מתחילת שנות ה-90 בתרגום לעברית של שירה קלאסית יוונית ואנגלית, וכן של שירה יפנית בשיתוף עם אשתו, אקיקו טקהאשי. הוא פרסם אחד עשר ספרי שירה ופרוזה בתרגומו לעברית, ביניהם תרגום לספר הנוצרי הבשורה על פי תומא והמנון הפנינה. על תרגומיו מן השירה היוונית העתיקה זכה בפרס כבוד לתרגום מטעם שר התרבות. מבחר מתרגומיו מן הקלסיקה ועד ימינו כונס בספר עֵבֶר – תרגומים נבחרים 1987–2017.

ב-2024 התפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד "שיר האל, בהגווד גיטה" שתרגם אור מסנסקריט.[1]

פרסים

עריכה

אור הוא חתן פרס השירה האירופי "זר הזהב" לשנת 2020. שיריו זיכו אותו, בין השאר, בספר הכבוד של הפליאדות על תרומתו לשירת העולם, מלגת פולברייט ליוצרים, פרס ראש הממשלה, פרס ברנשטיין (לספר שירה עברי מקורי), פרס אאונמי של פסטיבל טטובו, פרס שירת היין של פסטיבל סטרוגה, פרס ע"ש סטפן מיטְרוב ליוּבישה', מונטנגרו, פרס אטלס השירה האירופי, פרס 'העולם דרך השירה' של פסטיבל בלוּ־מטרופוליס, מונטריאול, מדליית הומרוס האירופית לספרות ואמנות, בריסל, פרס הדירקטוריון של אקו"ם על תרומתו לספרות העברית, פרס ולדיסלאוו ריימונט ופרס ויניציוס פולין 2021, ופרס שאבְּדה גוּצְהה ניו יורק 2022. כן הוענקו לו חברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, המרכז ללימודים יהודיים באוקספורד, בית היינריך בל אירלנד, פונדסיון ולפראיסו, טירת הות'ורנדן, ליטררישה קולוקוויום, לה־טריי ועוד.

פעילותו הציבורית והחינוכית

עריכה

בשנת 1990 הקים אור, בשיתוף עם אירית סלע, את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל, וכיהן כעורך ראשי ועורך אמנותי בעמותה עד 2011. הוא יזם ופיתח את מפעלותיה של העמותה, בהם כתב העת והוצאת הספרים אותם ערך. ייסד וניהל את בית הספר לשירה הליקון ואת הפסטיבל הבינלאומי לשירה "שער". בנוסף ערך מגוון רחב של אנתולוגיות לשירה בעולם. הוא לימד שירה, עריכה, ומתודיקה של כתיבה יוצרת בהליקון ובאוניברסיטאות בישראל, באירופה, בארצות הברית וביפן.

אור כיהן כיו"ר הוועדה לבדיקת מעמד האמן היוצר והמבצע של "חזון תרבות 2000", וחתום על הדו"ח בנושא (דו"ח אור) שהוגש לשר התרבות דאז, מתן וילנאי. כיהן כחבר מייסד של ההתאחדות האירופית לתוכניות כתיבה EACWP ושל 'תנועת השירה העולמית WPM, והמתאם הישראלי של 'משוררים למען השלום' שליד האו"ם.

עריכה

עריכה

אור ייסד וערך את כתב העת 'הליקון' משך 22 שנה. כן שימש כעורך כתב העת 'שלם'. ייסד וערך את סדרות השירה "הליקון" ו"פגסוס", ובהן בין השאר את ספרי חזי לסקלי, חדוה הרכבי, אשר רייך, נורית זרחי, ישראל אלירז, אמירה הס, אגי משעול ושרון אס. כן ערך אנתולוגיות בארץ ובעולם, בין השאר את קובץ העיונים 'אחרת' (עם אהרן אמיר, 2002), את קובץ העיון, הפרוזה והשירה 'עורו הישראלים' (2017) ואנתולוגיות שירה במקדוניה, סלובניה ועוד. אור לימד עריכה בבית הספר לשירה של הליקון, אוניברסיטת בן-גוריון, אוניברסיטת תל אביב, בית הסופר תל אביב וכן בארצות הברית, צ'כיה, אוסטריה, אנגליה, ארצות הברית ויפן. כיהן כעורך הישראלי בכתבי העת הבי"ל 'אטלס', 'לווייתן' ו'בְּלֶסוק' וכעורך של סדרת השירה 'כתוב' בהוצאת 'פרדס'. על פועלו העריכתי הוענק לו הפרס לעריכה ספרותית מטעם שרת התרבות 2018.

ספריו

עריכה
שירה
פרוזה
מסות ומאמרים

תרגומיו

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

מכתביו:

על כתביו:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^   איתמר תאודור, לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2024
  NODES