אמצעי ייצור

אמצעי ייצור (בגרמנית: Produktionsmittel) הוא מונח שטבע קרל מרקס לציון אותו חלק מכוחות הייצור הכולל אמצעים פיזיים, לא אנושיים, המשמשים בייצור.

שדות חקלאיים (אמצעי ייצור)

בין גורמים אלו ניתן למנות מפעלים, מכונות, כלים וחומרי גלם, כמו גם הון תשתיתי והון טבעי, גורמי הייצור הקלסיים בניכוי הון פיננסי והון אנושי. בשימוש מחוץ לחוג התפיסה המרקסיסטי מתייחס המונח בדרך כלל לחומרי גלם ולהון תשתיתי או, לעיתים, כהגדרה כוללת לקניין.

על פי תפיסתו של מרקס, לקפיטליסט הבורגני יש בעלות על אמצעי ייצור, אך לא על כוח הייצור (כלומר, עבודה) ואילו לפועל בעלות על כוח הייצור, אך לא על אמצעי ייצור. על פי תפיסתו, הקפיטליסט הופך את הפועל לחפץ, כגורם ייצור נוסף, ומשתמש בכוח העבודה שלו, בשילוב עם אמצעי הייצור, כדי לייצר סחורות. מכאן שבתוך הסחורה מוטמע חלק שמקורו בהון התשתיתי וההון הטבעי וחלק שמקורו בעבודה.

על פי ניתוחו של מרקס, כדי להגיע לקומוניזם אמיתי יש לשלול מן הקפיטליסט את אמצעי הייצור – היינו, להביא לביטול חיובי של הבעלות הפרטית על הקניין. בהיעדר רכוש פרטי, חזה מרקס, ייעלם המאבק המעמדי ותיווצר החברה העתידית, הקומוניסטית, שבה ישרור שוויון אמיתי.