ויקיפדיה

אנטון צ'כוב

סופר ומחזאי רוסי בן המאה ה-19
המונח "צ'כוב" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו צ'כוב (פירושונים).

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏[1]) היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה.

אנטון צ'כוב
Антон Павлович Чехов
ציור שמן של אנטון צ'כוב מאת אוסיפ בּרָאז (Осип Бpaз),‏ 1898
ציור שמן של אנטון צ'כוב מאת אוסיפ בּרָאז (Осип Бpaз),‏ 1898
לידה 29 בינואר 1860
האימפריה הרוסית (1858–1883)האימפריה הרוסית (1858–1883) טאגאנרוג, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית
פטירה 15 ביולי 1904 (בגיל 44)
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית באדנוויילר (אנ'), הדוכסות הגדולה של באדן, הקיסרות הגרמנית
שם לידה Антонъ Павловичъ Чеховъ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים Melikhovo עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Брат моего брата, Человек без селизёнки, Антоша Чехонте עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Medical faculty of Moscow University עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות ריאליסטית, מחזה, רומן קצר, סיפור קצר עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ספרות ריאליסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות השחף, ואנקה ז'וקוב, שלוש אחיות, הדוד וניה, גן הדובדבנים, Fat and Thin עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ הנריק איבסן, אלכסנדר פושקין, לב טולסטוי, גי דה מופאסאן, אונורה דה בלזק, אמיל זולא, גוסטב פלובר, ניקולאי גוגול, אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי, איוון טורגנייב, פיודור דוסטויבסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אולגה קניפר (1901–1904) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פושקין (1888)
  • Medal for works on the first general census
  • מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 3
  • תואר 'אזרח נכבד לדורותיו' של האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנטון צ'כוב

ביוגרפיה

עריכה

אנטון צ'כוב נולד ב-29 בינואר 1860 ליֶבְגֶנְיָה יָקוֹבְלֶבְנָה צ'כובה לבית מורוזוב, בתו של סוחר בגדים, ולפאבל יֶגוֹרוֹביץ' צ'כוב,[2] בעל חנות מכולת שבנעוריו למד לנגן בכינור, אהב לשיר וניצח על מקהלה. בתיאורו את אביו מתקבלת תמונה של אב נוקשה. הצייר ניקולאי צ'כוב היה אחיו.

אנטון צ'כוב גדל במשפחה נוצרית-אורתודוקסית. סבו היה חולופ (נחשב כרכוש אדונו) שהשתחרר ב-1841 תמורת 3,500 רובל.[3] אבי צ'כוב היה בעל חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג[4] שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחוף הים האזובי.[5] בהזכירו את הוריו הוא נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". האב לימד את ילדיו לנגן בכינור ובפסנתר, ואומנת צרפתייה הייתה זו שלימדה אותם שפות. מטפלות בית צ'כוב נהגו לספר אגדות, והסיפור "אושר" שכתב צ'כוב נכתב בהשראת אחת מאגדות אלו. אימו של צ'כוב נהגה לספר לילדיה סיפורים מחייה וממסעותיה ברחבי רוסיה במלחמת קרים.[4] עד גיל שמונה למד בבית הספר היווני, ולאחר מכן עבר יחד עם אחיו ללמוד בגימנסיה שעוררה בלבו של אנטון כמיהה לחופש, כמיהה שסיפוריו המאוחרים יותר נתנו לה ביטוי.

לאנטון צ'כוב היו ארבעה אחים ואחות אחת: אלכסנדר (אנ'), לימים כותב סיפורים קצרים ונובלות; ניקולאי (אנ'), צייר, אליו היה אנטון קרוב במיוחד; איוון, כורך ספרים; מיכאיל (אנ'), סופר, מבקר תיאטרון והביוגרף של אחיו אנטון; ואחותו מריה, אמנית ומייסדת מוזיאון צ'כוב ביאלטה.[6] אחיינו מייקל, בנו של אלכסנדר, היה שחקן, במאי תיאטרון וסופר.

 
אנטון צ'כוב, ציור מאת אחיו ניקולאי צ'כוב, 1 בינואר 1889

בשנת 1873, כשהיה בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים והשתתף בהצגות שהוצגו על ידי התלמידים. ב-1876, בגיל 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו בהמשך ברבים מסיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.

ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה). גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.

בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).

כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה גדולה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886).

צ'כוב סבר שייעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו היא לשקף את החיים מבלי לנסות להוכיח מאומה. הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר.[7] באחדים מסיפוריו ניצל צ'כוב פרשיות מחיי מיודעיו, אך התכחש לכך ואף הצדיק את עצמו. סבור היה שהסופר זכאי, ואף חייב, להזין את יצירתו בפרטים מן החיים. ללא הפעפוע ההדדי המתמיד בין המציאות לבדיון עלולה הספרות, לדעתו, להתייבש ולמות".[7]

רוב בני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. בראש ובראשונה טולסטוי. הוא לא יכול היה לשאת את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע. אותה הסתייגות הייתה לו גם כלפי דוסטויבסקי, שעליו אמר לידידו סובורין: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאוד". אך גם מעצמו לא היה שבע רצון "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון- - -אין בי להט". דעתו לא הייתה נוחה לא מחייו ולא מכתיבתו.

ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איבנוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כארבעה חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין סחלין. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב, ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

 
קבר צ'כוב

צ'כוב התחמק מחיזוריהן של נשים אחריו. אמנם היה מכרכר סביב החברות שהביאה אחותו הביתה, אך לא חיזר אחריהן אלא מתוך שעשוע, ולא רחש כלפיהן אלא חיבה מהולה בחשדנות. נראה היה שמנוי וגמור עמו להגן על רווקותו, ואילו רגשותיו העדינים ביותר היו שמורים עבור אחותו, שהגתה לו הערצה ללא סייג, ללא פשרות. היא עצמה לא חשבה על נישואים, ואף ביטלה את ארוסיה למען אחיה. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב.[7]

אלא שצ'כוב הוא זה שהיפר את החוזה עם אחותו, כאשר התחבר לשחקנית אולגה קניפר, שגם שיחקה במחזהו "בת שחף". במשך שנתיים פרחה ידידותם, עד שאולגה הגיעה לבקר אותו ביאלטה, אם כי עדיין היה נאמן לטקטיקת ההתקדמויות וההירתעויות שלו. היא הפכה למאהבת שלו, ולאחר שחזרה למוסקבה המשיכו לכתוב זה לזה. אולגה החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב המשיך במשחק המחבואים איתה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד - ואני מה? לא מי -יודע- מה". בסופו של דבר נשא אותה צ'כוב לאישה בשנת 1901 על מנת שלא תעזוב אותו, אך הקפיד להטעות את כל חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי ביאלטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה.

ב-1889 הוענק לו פרס פושקין, ב-1900 התקבל לחברות באקדמיה למדעים של סנקט פטרסבורג, ונישא לשחקנית אולגה קניפר.

צ'כוב מת ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא בָּאדֶנְוַיילֵר (Badenweiler) שבגרמניה.[8] גופתו הועברה לקבורה ברוסיה. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.[9]

השפעתו

עריכה
 
פסל של צ'כוב בבאדנוויילר שבגרמניה

צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).

עיקרון שטבע צ'כוב במבנה העלילה, ונודע בהגדרה "האקדח של צ'כוב", הפך לכלל אצבע מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע אקדח (או: רובה) במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בחלק גדול מיצירותיו הגיבור הוא רופא.

בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, לאמת, לצדק וליופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הוא מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.

יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו פעמים רבות בתיאטראות בישראל.

בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר ויצאה לאור בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.

מחזותיו הידועים והמועלים ביותר

עריכה
 
ציטוטים מתוך יצירותיו: 'נינה', 'בת השחף', בגרפיטי על קיר רחוב בירושלים

ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית

עריכה

בין מחזותיו הקצרים הידועים

עריכה
  • "הצעת נישואים"
  • "הדוב"
  • "החתונה"
  • "חג היובל"
  • "גיבור טראגי בעל כורחו"
  • " על נזקי הטבק"
  • "אישה טיפשה או: קפיטן בדימוס"
  • "שחקנים מזוהמים ומחזאים מצורעים"
  • "לפני ליקוי החמה"
  • "על הירח"
  • "שירת הברבור"
  • "באביב"
  • "דרמה"

בין סיפוריו הקצרים הידועים

עריכה
 
איור של אנטון צ'כוב
  • "יגון" (בתרגום אחר: "מועקה")
  • "ואנקה"
  • "אוכלי לחם חסד"
  • "פריחה שנתאחרה"
  • "הגפרור השוודי"
  • "אורות"
  • "פרפטום מובילה"
  • "הנסיכה"
  • "עבודת האמנות"
  • "הידרופוביה"
  • "הקבצן"
  • "הרופא"
  • "אויבים"
  • "האושר"
  • "הנשיקה"
  • "חדר-חולים מספר 6"
  • "הגברת עם הכלבלב"
  • "טיפוס"
  • "לישון"
  • "הדו-קרב"
  • "נשות האיכר"
  • "בגלות"
  • "שלוש שנים"
  • "ממלכת נשים"
  • "מעשה משעמם"
  • "שכנים"
  • "טרור"
  • "אשתי"
  • "הפרפר"
  • "הקוף השחור"
  • "כינורו של רוטשילד"
  • "הסטודנט"
  • "המורה לספרות"
  • "זיקית"
  • "ההתערבות"

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: אנטון צ'כוב
  טקסט בוויקיטקסט: מחבר:אנטון צ'כוב
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטון צ'כוב

מכּתביו:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של צ'כוב, תאריך לידתו הוא 17 בינואר 1860, ותאריך פטירתו הוא 2 ביולי 1904.
  2. ^ Yevgeniya Chekhov - רשומות היסטוריות ואילנות יוחסין - MyHeritage, באתר www.myheritage.co.il
  3. ^ Anton Chekhov Biography - life, family, children, parents, name, story, death, history, school, mother, www.notablebiographies.com (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Chekhov & Taganrog, taganrogcity.com
  5. ^ Biographical Information, department.monm.edu
  6. ^ Letters of Anton Chekhov, by Anton Chekhov : introduction, ebooks.adelaide.edu.au (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 אנרי טרואיה, תרגום: תרגום מצרפתית אביעל ענבר, צ'כוב, עם עובד, 1989
  8. ^ אנטון צ'כוב באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
  9. ^ אנטון צ'כוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  10. ^   אבי גרפינקל, "הר הקסמים" ו"פריחה שנתאחרה" מעמיקים בשאלות יסוד שהתחדדו בעידן המודרני, באתר הארץ, 29 ביוני 2021
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנטון_צ%27כוב&oldid=39946644"
  NODES