אני ואתה

אני ואתה (בגרמנית: Ich und Du) הוא חיבור פילוסופי חשוב ומשפיע מאת מרטין בובר שיצא לאור בגרמנית ב-1923. החיבור מציג פילוסופיה דיאלוגית, תפיסה פילוסופית-חברתית העוסקת ביחסים דיאלוגיים בין בני אדם, המושתתים על יחסי זיקה כנים וישירים.

אני ואתה
Ich und Du

עטיפת הספר לקוחה מעשרה פורטרטים של יהודים במאה העשרים של אנדי וורהול
מידע כללי
מאת	מרטין בובר
שפת המקור	גרמנית
סוגה	עיון, ספרות עיון
נושא	פילוסופיה של הדיאלוג
הוצאה
תאריך הוצאה	1923

כחלק ממסורת אידאולוגית שהתפתחה באירופה בתחילת המאה ה-20, בובר מייחס חשיבות אונטולוגית מכרעת לדיבור הבינאישי. הוא העלה את הטענה שקיומו של האדם כנושא (סובייקט) נוצר ומתעצב בתוככי הדו-שיח תוך כדי זיקה עם זולתו. השיח עם האחר הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר.

על פי בובר, היחס "אני-אתה" מצוי בפנייה אל האחר (לא רק בדיבור המילולי, אלא קודם כל בכוונה הנפשית), ולמולו עומד יחס ההזרה "אני-לז". יחסי הזיקה דורשים פעולה של הנפש, ועל כן כל יחסי זיקה הולכים ונהפכים ליחסי הזרה בתהליך טבעי. אולם בתוך כל יחס של הזרה קיים הפוטנציאל להיהפך חזרה על ידי הפניה של הנפש ליחסי זיקה שוב. ביחס האני-אתה רואה בובר גילוי של המהויות האלוהיות הטמונות בכל דבר, ולמעשה רואה באל את "האתה הנצחי".

פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני סרן קירקגור). "אני ואתה" תורגם לשפות רבות. מתרגמו העברי הראשון של החיבור, צבי וויסלבסקי, נאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות").

תיאור והבהרת המונח

מרטין בובר טבע את המונח אני - אתה, ובאמצעותו הוא פיתח את יחסי הזיקה הדיאלוגיים בין אדם לחברו. יחסים מיוחדים של הזדהות ואמפתיה, של קשב, הכלה והבנה רגשיים. הדיאלוג בנוסח של אני – אתה, הוא פעולה של אהבה ושל אחריות מלאה שאינה כרוכה בתגובה אוטומטית שנוהגים בה בחיי היומיום. ניתן להשוות את המונח ליחסים אינטימיים. (השימוש במילה אינטימיות לא היה קיים בזמנו).

תמצית הבנתו של בובר את מהות היות אדם מתבטאת במילותיו: "האדם נעשה אני באתה" אין לאני קיום ללא אתה נוכח מולו. באמצעות המפגש מכיר האני בנוכחות השותף הקיים לשם עצמו ובנפרד ממנו, ומתוכה גם מכיר בתודעת עצמו כנפרדת ובין שתיהן נוצרת הזיקה שהיא היחס בין אני לאתה. גילוי הזולת יוצר עולם בין-סובייקטיבי: "האני עומד מול עצמו שנתפרד, כעומד מול אתה ומחוזק בשל כך ויוצר זיקה" האדם מתממש באופן מלא רק על ידי דיאלוג בין אישי. על ידי הזדהות עם האתה ועל ידי מימוש של יחסים. ולזה בובר גם קושר את האהבה והאחריות "אהבה היא אחריותו של אני על אתה".בובר קושר בין חופש הבחירה האישי, האחריות כלפי עצמי, והמעורבות של האדם עם סביבתו ישירות אל האחריות כלפי האחר.

בובר בוחן את האדם כמהות נפרדת ומבודדת המתפתחת בתוך עצמה ללא זיקה אל החוץ ופוסל את האפשרות הזו. הוא אינו מסתפק בקיום עצמו, שכן אז ההתפתחות היא כלפי פנים, מה שאינו מאפשר התפתחות ממשית. "הכניסה לתוך עצמו של אדם, שאינה עשויה להיות זיקה, נוכחות, פעולת גומלין זורמת, אלא סתירת עצמו."הוא קורא לזה חד-שיח. כלומר אין האדם לעצמו בלבד מסוגל ליצור דו-שיח, כלומר, דיאלוג. "שאחד נודע את עצמו, ואינו אלא הוא בלבד [...] שדי לו בעצמו, משום שאין הוא נותן מקום לאחר בצדו – בטלה שאלת הזיקה המהותית שבינו לבין האחרים. אין לו אלא זיקת מהות אלא לעצמו בלבד"

על מנת שיובהר המונח, נדרש להוסיף את תובנותיו של בובר מעבר למה שכתב ב'אני ואתה'.

בפרק 'דו-שיח' הוא כותב: "זו הטיית ראש שכנגדך. אתה חש, היאך הנפש מצווה אותה לגב, וכלום אין אתה חש בגבך של עצמך אלא בגב ההוא של העבר השני, האהוב. ועם זה אין אתה מסולק מעצמך, אתה שרוי בהווייתך של עצמך, ואתה מקבל את הטיית הראש, את צוויה, בחינת תשובה לדיבור שתיקתך של עצמך" זו תנועת הזיקה והתחושה ההדדית שמועברת מזה אל זה.

בפרק 'על המעשה החינוכי' מגדיר בובר את האמפתיה כשכחת העצמיות והטמעתה בזולת, עד כדי ביטולה, כפי שקורה לאמן יוצר המזדהה הזדהות גמורה עם פרי יצירתו. הוא מבחין בין האמפתיה כהיטמעות ברגשות הזולת לבין יחסי ה'אני אתה' הכוללים דיאלוג וזיקה הדדית של שני שותפים. כדי ליצור יחס של 'אני אתה' דרוש אני מודע ודרושה פעולת גומלין ואין די באמפתיה.

"אמפתיה משמעה –שאדם נכנס בהרגשתו של עצמו אל תוך המבנה הדינאמי של עצם מן העצמים... ולעבור כאילו במרוצה עליו מבפנים, תוך הבנת צורתו וניעתו של העצם בתחושת השרירים על עצמו; להתרחק מעצמו ולפסוח על עצמו... הקפה היא ניגודה של זו... ויסודותיה הם: א. זיקה ערוכה במערכה איזו-שהיא בין שני בני אדם; ב. מהווה משותף לשניהם, שלפחות אחד השותפים נוטל חלק פעיל בו; העובדה, שהאיש האחד הזה חי את המהווה המשותף גם מצד האיש האחר, בלי לקפח על ידי כך משהו מן הממשות... זיקה של שני אנשים, הנכרעת... על ידי יסוד ההקפה, ראויה שתקרא בשם 'זיקה של דוח-שיח'".

— מרטין בובר

כוונתו של בובר במושג 'הקפה' מתייחסת בעיקר ליחסים שאינם שוויוניים לגמרי, למשל בין מורה לתלמידו או בין הורה לילדו. היא הבסיס לתפיסתו החינוכית. על הבוגר להכיר באישיותו הנפרדת של הצעיר 'להקיף' את הצעיר ולהכילו מצד עצמו ומצד הצעיר. הדדיות אינה יכולה להיות שוויונית, כיוון שהצעיר עדיין אינו מסוגל להכיל את המבוגר, אך ההקפה מבוססת על הדיאלוג, 'זיקה של דו-שיח'.

ההבחנה הזו של בובר מבססת הבחנה בין אמפתיה לבין יחסים דיאלוגיים הדדיים של אינטימיות. קשר הזיקה בין אני לאתה לא נועד לאישור של עצמי ולשינוי הזולת על פי מה שנכון עבורי, "אלא השאיפה להנביט בו את ייחודו האישי" בובר טוען שאני מרגיש בכאב המיוחד של האחר, וכי המיוחד בכאב זה מורגש לי על אף היותו כאבו של האחר זוהי משמעותה של הזדהות עם האחר והכרה באחרותו ומהות הקשר האינטימי בין אני לאתה, קשר של דיאלוג ייחודי, שמשאיר את חותמו על הדוברים.

את הזיקה הדיאלוגית בין האני לאתה בובר מפתח גם בספרו 'פני אדם'. בפרק 'ניסיונות דורנו'

בובר דוחה את האפשרות של יחסי 'אני אתה' בתוך יחס המכוון רק לשם טיפול ועזרה. "שלא הטיפול הוא יסוד הבראשית בהוויית האדם עם האדם, אלא היחס המהותי" "הוא אינו פותח לזולת את סגור עצמותו, אלא נותן לו את תרומת עזרתו, ואף אינו מצפה להדדיות אמיתית". "ואילו על ידי היחס המהותי נפרצות למעשה המחיצות של ההוויה האינדיבידואלית וקמה תופעה חדשה, שאינה יכולה לקום אלא בדרך זו: פתחון הוויה מאדם לאדם." "ראיית הזולת כנוכח לא בדימוי בלבד ואף לא ברגש בלבד, אלא במעמקי הישות, עד שחש הוא את סוד ישות הזולת בסוד ישות עצמו".

בובר כותב כך: "הפגישה של האדם עם עצמו אפשרית והכרחית רק כפגישה של האדם היחיד עם חברו האדם [...] רק כשמכיר האדם היחיד את האחר בכל אחרותו כעצמיות, כאדם, ומתוך הכרה זו הוא בוקע ויוצא לקראתו, הוא פורץ את הסגר בדידותו. ברור שאין דבר זה יכול להתרחש אלא מתוך התפעמות האישיות באשר אישיות היא. ".

בובר מול הזרם האקזיסטנציאלי

בובר הכיר את כתביהם של מרטין היידגר ושל ז'אן פול סארטר והתייחס אליהם בנשימה אחת בובר דוחה את האקזיסטנציאליזם כיוון שהם מתעלמים מהקשר המהותי בין אדם לזולתו שרק מתוכו אפשר לדבר על קיום אנושי, חובה ומוסריות.

בספרו 'פני אדם' הוא פורס את משנתו על ה'אני ואתה' נגד היידגר וטוען: "אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיותו אלא מתוך יחסו לעצמיות אחרת.". 'ההיות' של היידיגר, טוען בובר הוא 'היות' של חד-שיח. היות עצמו אינו האדם שחי ממש עם האדם, "הוא האדם שאינו יודע חיי ממש אלא בזיקתו לעצמו בלבד"

בובר מאשים את היידגר ביחס של שירות וטיפול הניתן על ידי האחר, ולא ביחס של מהויות. הוא כותב: "שכן היחס של שירות וטיפול שלו בלבד הוא מתכוון, אי-אפשר שיהיה כשהוא לעצמו יחס של מהות, הואיל ואינו מביא את מהותו של איש אחד ביחס מישרים אל מהותו של איש שני, אלא מביא רק את עזרת הטיפול של האחד אל הזולת החסר וצריך טיפול זה [...] מסתבר שיחס כזה, יחס של מהות, עשוי לעלות מתוך יחס של טיפול, אם קמה בין המטפל והנתון לטיפולו ידידות אמת או אהבה אמיתית כדי ליצור יחס של טיפול בלבד אין צורך באדם האמיתי, ומספיק התפקיד שהוא ממלא בחיינו, ומשמש לתועלתנו ומכאן שאישיותו הופכת לסתמית עבורנו.

בובר טוען כנגד משנתו של היידגר שהאני בלבד אינו מסוגל להתפתח והוא מערכת סגורה בפני העולם. אך רק מתוך אני עצמאי יכולים להתפתח יחסים דיאלוגיים. "צריך שיוכל האדם לומר באמת 'אני' כדי שיוכל לעמוד על רזו של אתה בכל אמיתותו" "רק כשמכיר האדם היחיד את האדם האחר בכל אחרותו כעצמיות, הוא פורץ את סגר בדידותו" "זו עובדת יסוד של הקיום האנושי, אדם עם אדם ולא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו. בין האישי האינדיבידואלי לבין הציבורי חברתי יש עמדה אחת חזקה עוד יותר והיא הזיקה לזולת".

בובר מייחס להיידגר, ולסארטר, חוסר יכולת ליצור קשר של אהבה אמיתית, ולפיכך גם של דיאלוג אמיתי, בין שתי אישיויות נפרדות, וזו טענתו העיקרית נגד תורתם.

האני, הלז והציבור כיחסים מנוגדים לאני-אתה

בובר מציג ביחסי האני והלז את היחס ההפוך ליחסי האני - אתה, כאשר הלז מייצג אמצעי שימושי, לתועלת ולשרות האני, ולא כאישיות בפני עצמו. בין האני ללז מתקיים יחס של הזרה שמשמעותו שהלז יכול להיות כל זר באשר הוא, כלומר, לא נדרשת היכרות עמו אלא הוא משמש ליחסי תועלת ושירות.

בובר טוען שגם האינדיבידואליות וגם הציבור - הקולקטיב, אינם אלא הפשטה שאינה קיימת במציאות. מה שיש זו זיקה בין שני בני אדם שהיא ייחודית לאדם והיא-היא הסימן לאנושיותו הוא רואה בתפיסה האינדיבידואליסטית, שבה הפרט עסוק בעצמו בלבד והאחר משמש עבורו רק למילוי צרכים או אמצעי להשגת מטרות, סימן להידלדלות הנפש. הוא מייחס לתפיסה זו סירוב לצו הקאנטיאני האוסר על התייחסות לאדם כאל אמצעי בלבד, ולא כאל תכלית לעצמה. בובר מדגיש את האחריות והאוטונומיה של הפרט, שאין לראות בו רק חלק מחברה

החיבור בתרגום לעברית

• מרדכי מרטין בובר, "אני ואתה", בתוך ספרו בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תורגם בידי צבי וויסלבסקי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט, עמ' 3–103.
• מרדכי מרטין בובר, אני ואתה; עברית: יהושע עמיר; עריכה והערות: יהוידע עמיר, ירושלים 2003
• מרדכי מרטין בובר, אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על אני ואתה באתר רמב"י
• פיליפ טריה, מתיה קם, מרדכי מרטין בובר, באתר "תרבות•il"
• דוד ברזילי, חיבורו המכונן של מרטין בובר לא חדל להיות רלוונטי מאה שנה, באתר הארץ, 5 באפריל 2023