אריזציה

אָריזציה (בגרמנית Arisierung; 'הפיכה לארי') היא הכינוי שהוטבע במהלך השלטון הנאצי בגרמניה לתהליך ההדרה הכפויה של "לא-ארים", ברובם יהודים, מתחומי הכלכלה (מסחר, עסקים ועבודות) בגרמניה ובאזורים שבשליטתה. המונח כולל העברה של רכוש המצוי בבעלות יהודית או "בני גזע נחות אחר" לבעלות של בני הגזע הארי. התהליך התבסס על האידאולוגיה הנאצית, התומכת בגזע עליון ארי.

אריזציה התבצעה בעיקר בשטחי גרמניה, אוסטריה ופולין, אך התקיימה גם במדינות אחרות שהיו נתונות תחת הכיבוש הנאצי. ערכו של הרכוש היהודי שנבזז בכ-20 ארצות באירופה נאמד ב-2003 בסכום שבין 90 ל-140 מיליארד דולר.^[1]

אריזציה בשנים 1933–1939

תהליך האריזציה בתוך שטחי גרמניה גופא החל כבר בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון וחקיקת החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי. על פי חוק זה, סולקו ממשרותיהם כל עובדי המנגנון הממשלתי והשירות הציבורי במדינה, אשר לא היו בני הגזע הארי על פי הגדרות מפורשות שנקבעו בלשון החוק, ואת מקומם תפסו עובדים טהורי גזע בעלי "דם גרמני" לתפקידים בשירות הציבורי. במסגרת חוק זה פוטרו או הוצאו לגמלאות כל פקידי הממשל, המרצים באוניברסיטאות, המדענים, אנשי התרבות והרוח, וכל אדם אחר שהייתה לו השפעה ציבורית בתחומי הממשל התרבות או הרוח, ואשר נראה לנאצים כמאיים על "התרבות הארית" האמיתית.

האריזציה בנוגע ליהודים

מצבם של אזרחי גרמניה ה"לא אריים" היה קשה, אך היהודים ספגו פגיעה קשה במיוחד. עם חקיקתם של חוקים נאציים אידאולוגיים אשר הגיעו לשיא בחקיקתם של חוקי נירנברג, הודרו היהודים מהמרחב הציבורי. הושארו להם מספר תחומים בודדים בכלכלה. לאחר השלמת תהליך האריזציה, הורחקו היהודים גם מתחומים בודדים אלו. תחילה לא נכפה על היהודים להעביר את רכושם ל"ארים", ולא היה פיקוח ממשלתי על מחירי העברה של הנכסים אולם החל משנת 1938 מצב זה השתנה.

ב-1 בינואר 1938 נאסר על יהודים לסחור ולהפעיל עסקים וכן לשווק סחורות ושירותים. ב-26 באפריל 1938 נצטוו היהודים על פי חוק לדווח על רכושם במידה והוא עולה על שווי 5000 רייכסמארק^[2] והוגבלה גישתם לחשבונות הבנק. ב-14 ביוני 1938 הורה משרד הפנים הגרמני על רישום כל העסקים היהודיים. נקבעו מחירי מכירה נמוכים עבור עסקים יהודים ונעשה שימוש במגוון טקטיקות לחץ כדי לוודא שהעסקים יימכרו רק לאנשים רצויים. בין המכירות הגדולות שנעשו נכללו העסקים אי גה פארבן ועסקי Flick family (אנ') וכן בנקים גדולים. רווחי המכירות מהפירמות שהועברו לידיים אריות, הוכנסו לחשבונות חיסכון והיו נגישים למפקידים היהודיים רק בסכומים קטנים ומוגבלים, כך שהסיכום בסוף תהליך האריזציה היה קרוב מאוד להחרמה ללא פיצוי של הרכוש היהודי.

בסתיו 1938, רק 40 אלף מתוך 100 אלף העסקים המקוריים שהיו בבעלות יהודיות נותרו תחת בעלות זו. האריזציה הושלמה על ידי חקיקתה של רגולציה, ה-Verordnung zur Ausschaltung der Juden aus dem deutschen Wirtschaftsleben (רגולציה למען הרחקתם המוחלטת של יהודים מכלכלת גרמניה) מתאריך 12 בנובמבר 1938. על פי חקיקה זו, כל יתר הרכוש (אשר עדיין נותר בבעלות יהודית) יועבר לבעלים לא-יהודים, והרווחים יועברו לממשלה. תכשיטים, מניות, נכסי מקרקעין ורכוש יקר ערך אחר חויבו במכירה. בין אם בהפעלת כוח ובין אם בהתערבויות ממשלתיות כגון תביעות מס פתאומיות, או אף בשל משקל האירועים שאירעו באותו זמן, הרכוש היהודי שינה בעלות תחת מחירים נמוכים בהרבה ממחירי השוק ההוגנים. עובדים יהודים פוטרו, ועל בעלי מקצועות חופשיים נאסר לעסוק במקצועם.

לאחר פוגרומי ליל הבדולח הוגבר לחץ האריזציה באופן משמעותי. ב-12 בנובמבר 1938 נאסר על יהודים לשמש כמנהלי עסקים, צו אשר הכריח בעלים יהודים להעסיק ממלאי-מקום "ארים". ממלאי מקום אלו, שלרוב קודמו בידי המפלגה, השתלטו ראשית על המשרה ולאחר מכן המשיכו בהשתלטות על העסק כולו. על "ארים צייתנים" (Gefälligkeitsarier) הופעלו איומים בענישה בהתאם לרגולציה נגד שותפות לפשע בשל הסוואת עסקים יהודים (22 באפריל 1938). יהודים חויבו בתשלומי "כפרה" כבדים בשל הנזקים שחולל האס אה וההמון האנטישמי במהלך ליל הבדולח, כך שמכירת הרכוש היהודי שנותר הייתה רק שאלה של זמן. ב-3 בדצמבר 1938 הוקפא שווי הנדל"ן היהודי בערכו הנמוך ביותר ורכוש יקר ערך ותכשיטים הותרו למכירה רק דרך משרדים ממשלתיים. התרוששות האוכלוסייה היהודית, אשר נגרמה כתוצאה מתהליך האריזציה, הפריעה לעיתים קרובות למטרת האריזציה - קידום הגירת היהודים החוצה מגרמניה דרך רדיפות - כיוון שההתרוששות גרמה למחסור באמצעים כלכליים להגר מגרמניה. יהודים אלה הפכו לקורבנות הפתרון הסופי.

האריזציה במהלך מלחמת העולם השנייה

טבעות: רכוש שנבזז מהאסירים בבוכנוואלד ומויין למחסני הרייך השלישי

עם הפלישה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, החלו הנאצים בביצוע תהליך ה"אריזציה" גם בשטחים שנכבשו על ידם. הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, קבע כי גרמניה תקבל שני שלישים משטחה של פולין (החלק המערבי) ואילו ברית המועצות תקבל את השליש הנותר (החלק המזרחי). את החלק שנכבש על ידם חילקו הנאצים לשני חלקים. החלק המערבי סופח לגרמניה, ובו יושבו כמיליון גרמנים במהלך המלחמה ("אריזציה של המקום"). את החלק המזרחי הפכו לאזור הממשל הכללי שבו התקיים משטר כיבוש צבאי מלא. גם בשטח זה התנהל תהליך מסוים של "אריזציה" כאשר קצינים נאצים, או אנשי מינהל מטעם המפלגה הנאצית ששירתו באזור, השתלטו על רכוש של יהודים שגורשו ממקומות מגוריהם ומבתי העסק שלהם.

האריזציה בשאר המדינות הכבושות

בשאר המדינות שכבשו הנאצים, בוצע תהליך של אריזציה בדומה לזה שהתנהל בשטח פולין. במדינות בעלות גבול משותף עם גרמניה אשר נחשבו ל"נחותות" (כמו צ'כוסלובקיה) סופחו החלקים הקרובים לגרמניה, ובחלק הלא מסופח בוצע "טיהור" בבתי התושבים כמו בפולין. במדינות ברית המועצות שנכבשו (כמו ליטא ואוקראינה) הנאצים היו מבצעים רק את שיכון הקצינים, כיוון שלא יכלו לספח את השטח ישירות לשטח מדינת האם.