הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מֻנַטַ'מַת אלתַחְריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הנודע בעיקר בראשי התיבות של שמו אש"ף (م.ت.ف, באנגלית: PLO), הוא ארגון המאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר יו"ר אש"ף יאסר ערפאת במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)
منظمة التحرير الفلسطينية (م.ت.ف)

מדינה
מייסד	אחמד שוקיירי
מנהיגים	מחמוד עבאס
תקופת הפעילות	28 במאי 1964 – הווה (60 שנה)
אידאולוגיות	לאומיות פלסטינית סוציאליזם ערבי הפרדת הדת מהמדינה פלגים מסוימים: פתרון שתי המדינות פתרון המדינה האחת
מטה	רמאללה ואל-בירה (נפה), הגדה המערבית
מיקום במפה הפוליטית	שמאל
נציגויות בפרלמנטים
המועצה המחוקקת הפלסטינית	50 / 132
www.nad-plo.org

היסטוריה

בהנהגת אחמד שוקיירי 1964–1967

אחמד שוקיירי, מייסד אש"ף, 1965.

אש"ף הוקם כתחליף לממשלת כל פלסטין ב־2 ביוני 1964 ביוזמת מדינות ערב, שהעמידו בראשו את אחמד שוקיירי. המטרה הרשמית הייתה לרכז את הפעילות הפוליטית של הציבור הפלסטיני, ולרכז את המאבק במדינת ישראל. בנוסף, קיוו מנהיגי מדינות ערב להשיג יותר שליטה בציבור הפלסטיני כדי למנוע מהם לערער את יציבות המשטרים במדינות ערב.

הקמת אש"ף התאפשרה בעקבות החלטת ועידת הפסגה הערבית הראשונה של שליטי מדינות ערב בקהיר ב-13–17 בינואר 1964 ביוזמתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בה הוחלט כי "אחמד אל-שוקיירי, נציג פלסטין בליגה הערבית, ימשיך במגעיו עם המדינות החברות (בליגה הערבית) ועם העם הפלסטיני, במגמה להקים את היסודות הנכונים לארגון העם הפלסטיני וכדי לאפשר לו למלא את תפקידו בשחרור מולדתו ובהגדרתו העצמית". שוקיירי הרכיב ועדה מכינה שמינתה את חברי המועצה הלאומית הפלסטינית בהתאם לחלוקה גאוגרפית של ריכוזי הפלסטינים בארצות ערב ומחוצה להן.

ממלכת ירדן לא ראתה בעין יפה את הארגון החדש, ואף מנעה מוועידת ההקמה להתכנס בירושלים בקרבת מסגד אל-אקצא^{[דרוש מקור]} שהיה עדיין תחת ריבונותה. מכיוון שכך ועידת ההקמה התכנסה כחלק מהקונגרס הפלסטיני הראשון במלון אינטרקונטיננטל שבהר הזיתים במזרח ירושלים החל מה־28 במאי ועד 2 ביוני 1964. המלך חוסיין נאם בפתיחת המושב. בתום דיוני המועצה, הוכרז על הקמת אש"ף. המועצה הלאומית הפלסטינית אשרה את האמנה הלאומית הפלסטינית, את חוקת היסוד של אש"ף ואת חוקת "הקרן הלאומית הפלסטינית". שוקיירי נבחר ליושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית ובישיבה האחרונה נבחר פה-אחד ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף. הוועד הפועל התכנס לראשונה ב־9 באוגוסט 1964. האמנה הלאומית הפלסטינית מגדירה מיהו פלסטיני, טוענת לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על כל פלסטין (היא ארץ ישראל), וקובעת שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל. מקום מושבו של אש"ף נקבע לקהיר. ב-5–11 בספטמבר 1964 נערכה באלכסנדריה ועידת הפסגה הערבית השנייה, שאשרה את כינון אש"ף.

בליל 31 בדצמבר 1964, ביצע פת"ח את פעולת החבלה הראשונה שלו נגד ישראל. פעולות החבלה שלו כארגון פדאיון הפכו אותו לגורם מתחרה באש"ף בהנהגת שוקיירי, ובאגרת ששלח למושב השני של המועצה הלאומית הפלסטינית (31 במאי – 4 ביוני 1965), קרא להפיכת אש"ף ל"ארגון מהפכני", כלומר ארגון לוחם. שוקיירי, בתיאום עם מצרים, תקף את פעולות פת"ח בתוך ישראל, בטענה כי "הן יסבכו את מדינות ערב בלחימה עם ישראל שלא במועד המתאים", והדגיש כי אש"ף "הינו הרשות החוקית היחידה המייצגת את רצון העם הפלסטיני".

סביב פעילות אש"ף בירדן, נוצר משבר בין הארגון לממלכה. באפריל 1966 ביצעו שלטונות ירדן גל מעצרים. בתמיכת נאצר, הגיב שוקיירי במסע תעמולה שבו הטיל ספק בעצם זכות קיומה של הממלכה. ירדן הגיבה בהתקפה אישית על שוקיירי, ואש"ף החל להסית את הפלסטינים בירדן כנגד השלטון. בסוף ינואר 1967 הודיעה ירדן כי "אינה רואה בשוקיירי האיש המתאים שייצג את הישות הפלסטינית".

אחרי תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים ב־1967, הפסיקה מצרים לתמוך בשוקיירי כראש אש"ף. ב-14 בדצמבר 1967 דרשו שבעה (מתוך 15) חברי הוועד הפועל של אש"ף את התפטרותו המיידית. עם הצטרפותו של מנהל הקרן הלאומית הפלסטינית לתביעה זו, נוצר לכך רוב, וב-24 בדצמבר 1967 הגיש שוקיירי את התפטרותו לוועד הפועל, כמו גם למזכ"ל הליגה הערבית, מתפקידו כנציג פלסטין.

עליית פת"ח ויאסר ערפאת 1967–1970

מימין לשמאל: נאיף חוואתמה, יאסר ערפאת וכמאל נאצר במסיבת עיתונאים בעמאן, יוני 1970.

בתקופה זו החלה לעלות קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. לאחר פעולת כראמה במרץ 1968, חל מפנה במעמדם של ארגוני הפידאיון, וחברי הוועד הפועל של אש"ף הגיעו למסקנה כי אין ברירה אלא לשנות את הרכב מוסדות אש"ף על ידי צירוף נציגיהם של הארגונים. ועדה מכינה החליטה על הרכב חדש של המועצה הלאומית הפלסטינית. במסגרת הסכם שחילק את 100 מושבי המועצה, לפת"ח ולארגון חלוצי מלחמת השחרור העממית, ארגון סורי שהיה מזוהה עם הפת"ח, הוענקו 38 מושבים, החזית העממית לשחרור פלסטין קיבלה 10 מושבים, 30 מושבים ניתנו לארגון לשחרור פלסטין, 20 מושבים לצבא השחרור הפלסטיני ו-2 מושבים לנציגים בלתי תלויים.

ב-6–12 ביולי 1968 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית הרביעית בהרכבה החדש, כאשר הפת"ח הוא הארגון המרכזי בה. במושב זה גם תוקנה האמנה הלאומית הפלסטינית. לדברי יהושפט הרכבי, התיקון מלמד על הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח זה לעומת הנוסח הראשון.

בתחילת ינואר 1969, לקראת כינוס המועצה החמישית ב-4 בפברואר, שונה הרכב המועצה הלאומית הפלסטינית, תוך חיזוק מעמדו של הפת"ח, שקיבל 33 מתוך 105 מושבים, וארגון הלוויין שלו, חלוצי מלחמת השחרור העממית, קיבלו 12 מושבים. חלקם של ארגון השחרור הפלסטיני וצבא השחרור הפלסטיני הוקטן באופן דרסטי, כאשר הארגון קיבל 11 במקום 30 מושבים והצבא קיבל 5 במקום 20 מושבים. מספר הנציגים הבלתי תלויים הוגדל ל-28. הפת"ח הצליח לגייס תמיכה של חלק מהנציגים כדי להשיג רוב במועצה, וב־3 בפברואר 1969 נבחר מנהיג תנועת פת"ח, יאסר ערפאת, ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, ובכך למנהיג הארגון.

ב-1–6 בספטמבר 1969 נערך המושב השישי של המועצה הלאומית, בו אושרה האסטרטגיה של אש"ף, לפיה "מטרת המהפכה הפלסטינית היא הגשמת השחרור המלא של פלסטין".

אש"ף, שהתמקם בירדן, החל לפעול כנגד שלטונה (שיעור הפלסטינים בירדן היה אז כ־65 אחוז מהאוכלוסייה) ומשם תקף את ישראל פעמים רבות, באמצעות הסתננות של מחבלים וירי קטיושות, דבר שהביא לפעולות תגמול מצד ישראל שהמפורסמת בהן היא פעולת כראמה. לקראת שנת 1970 ניסה אש"ף לארגן הפיכה בירדן בסיוע סורי. ישראל וארצות הברית יצאו להגנת השלטון הירדני, אולם התערבותן לא נדרשה בסופו של דבר. בעקבות ניסיון זה פתח חוסיין, מלך ירדן, בחודש ספטמבר 1970 בפעולה צבאית שכונתה לאחר מכן "ספטמבר השחור", שבמהלכה נכנסו כוחות הלגיון הירדני למחנות אש"ף, בקרבות שנמשכו לתוך 1971, הרגו כמה אלפים מהם והגלו את הנותרים שהתבצרו באזורים המיוערים של צפון ירדן לסוריה, משם הגיעו אחר כך ללבנון.

התבססות בלבנון לאחר ספטמבר השחור 1970–1981

החל מתחילת שנות השבעים, החל אש"ף לפעול יותר ויותר בלבנון, תוך שהוא מכפיף חלקים נרחבים מדרום המדינה למרותו הבלעדית (ראו גם: פתחלנד). בדרום לבנון, במרחב שמביירות דרומה עד צור ומזרחה עד החרמון, שלט אש"ף במעין "מדינה" משלו.

בין השנים 1967 ל־1973 בלטה העלייה בפעולות הטרור של אש"ף כנגד ישראל, כשהבולטת בהן של ארגון טרור המסונף לאש"ף, "ספטמבר השחור" שמו, שרצח 11 ספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית, שנערך ב־1–9 ביוני 1974, אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. בהחלטה זו ויתר אש"ף על העיקרון לפיו לא ניתן לקיים משא ומתן עם ישראל. בעקבות חילוקי דעות סביב פירוש סעיפי "התכנית השלבית" והתנאים לפיהם ישתלב אש"ף בתהליך המדיני, הודיעו בסוף ספטמבר 1974 ארבעת הארגונים, "החזית העממית", "חזית השחרור הערבית", "החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית" ו"חזית המאבק העממי", על השעיית חברותם בוועד הפועל של אש"ף ועל הקמת "חזית הסירוב".

באוקטובר 1974 קיבלה הליגה הערבית בוועידת רבאט החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב.

אש"ף היה אחראי במידה לא מעטה לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975 ופעולותיו במהלכה ובמיוחד טבח דאמור תרמו רבות להתמשכותה של מלחמה זו וזאת למרות ניסיון שנעשה ב־1976 לקבוע כללים לפעילותו בלבנון. העימותים האלימים בשנות ה-70 דחפו מאות אלפי כפריים שיעים צפונה ואת הפלסטינים לרכוש קרקעות, מה שחיזק את שליטת הפלסטינים באזור. יאסר ערפאת הצהיר מספר פעמים כי אש"ף יצא מלבנון רק לפלסטין, ובכך בעצם שיעבד את המשבר בלבנון לבעיה הפלסטינית.

ב־1977 הציע סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. הארגון השתתף ב"ועידת מדינות הסירוב" (הערביות) שהתכנסה בטריפולי ב-2–5 בדצמבר 1977. החלטת הסיכום שלה גינתה את סאדאת, שללה את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם וחזרה על הנוסחה שאומצה בועידת ח'רטום ב-1967: "לא שלום, לא הכרה, לא משא ומתן". חמיד אבו סיתה חתם על ההחלטה בשם אש"ף. במושב ה-14 של המועצה הלאומית, שהתכנס בינואר 1979 בדמשק, קרא אש"ף "לסכל את הסכמי קמפ דייוויד ותוצאותיהם". למרות זאת, שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדי אש"ף עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון ב-1982. יוזמת סאדאת אילצה את אש"ף לעבור לתמיכה בתהליך ז'נבה וגרמה להתנגשות בינם לבין מצרים שהתבטאה ברצח יוסוף סיבאי (עורך העיתון הרשמי של מצרים). התנגשות זו הובילה בין השאר להתדרדרות במצבם של הפליטים הפלסטינים במצרים.

אש"ף ניצל את שליטתו בדרום לבנון כדי לירות קטיושות לעבר יישובי הגליל ולהוציא לפועל פיגועי טרור דרך הגבול הצפוני, ביניהם טבח מעלות והפיגוע במלון סבוי. ב־1978, לאחר הפיגוע בכביש החוף, פתחה ישראל במבצע ליטני, שבעקבותיו נסוג אש"ף אל מעבר לנהר הליטני, ונוצרה רצועה רציפה לאורך קו הגבול (מובלעת חדד), שבה שלט צבא דרום לבנון בתמיכה ישראלית. עם זאת, אש"ף נשאר באזור הר דב, משם המשיך לבצע ירי קטיושות ולשלוח חוליות טרור לישראל.

מבצע שלום הגליל והמעבר לתוניס 1981–1986

במהלך השנים שלאחר מבצע ליטני נעשו מאמצים דיפלומטיים רבים להרגיע את גזרת לבנון, בינתיים בלט המאמץ של פיליפ חביב, שליחו של רונלד רייגן שהצליח להשיג בקיץ 1981 הפסקת אש שהחזיקה מעמד כשנה בין ישראל ואש"ף.

האצטדיון בביירות, ששימש את אש"ף לאחסון תחמושת, והופצץ בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה

הפסקת האש הופרה על ידי ישראל בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב באמצע 1982 (על ידי ארגונו של אבו נידאל שכלל לא היה חלק מאש"ף) וגרמה לפרוץ "מלחמת שלום הגליל". בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היה הכוח הצבאי של אש"ף בדרום לבנון צבא סדיר למחצה, בשלב מעבר מלוחמת גרילה למתכונת של צבא סדיר, שאמור להיות צבאה של המדינה הפלסטינית העתידית. במהלך המבצע גירשה ישראל את אש"ף מביירות ודרום לבנון ומטה הארגון עבר לתוניסיה, שם הסדירה לו ארצות הברית מקלט טרם הפינוי, בעזרת רעייתו של נשיא המדינה חביב בורגיבה. עם זאת, חלק מאנשי אש"ף נשארו בצפון לבנון (באזור טריפולי) עד שב־1983 החליטה סוריה לנסות להשתלט על אש"ף ולהדיח את יאסר ערפאת. הניסיון נכשל אומנם אבל גרם לפילוג בפת"ח ולגירושו הסופי של אש"ף מלבנון ב־1985.

בתוניס הקים ערפאת את מטה אש"ף במלון פאר. אש"ף ניהל מתוניסיה חזית דיפלומטית בינלאומית כנגד ישראל, שאף תקפה את מפקדתו ב־1985 בעקבות גל של פיגועי טרור, שהבולט ביניהן הוא הרצח באקילה לאורו. ב־11 בפברואר באותה שנה, חתמו אש"ף וירדן על הסכם קונפדרציה בין פלסטין וירדן, כבסיס למשא ומתן לשלום בחסות ועידה בינלאומית. אולם לאחר שחוסיין הופתע לגלות שאש"ף מסרב לקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, הודיע בנאום שנשא ב-19 בפברואר 1986 כי הוא משעה את השיחות המדיניות עם אש"ף.

בעקבות לחץ הימין נחקק בישראל ב־1985 חוק האוסר מפגשים עם אש"ף, אשר ספג גינוי מצד מפלגות השמאל, וכן מצד משפטנים אחדים. החוק לא חל על עיתונאים במסגרת עבודתם, כך שראיונות עם אישים באש"ף הוסיפו להתפרסם מפעם לפעם בתקשורת הישראלית. חוק זה היה אחד הגורמים לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ב־1990 בשל מפגשים של עזר ויצמן עם אנשי אש"ף. אייבי נתן ואורי אבנרי, שניהם פעילים בתנועות שמאל, הפרו את החוק פעמים אחדות. על אייבי נתן גזר בית המשפט חצי שנת מאסר בכל פעם שהפר את החוק. החוק בוטל זמן קצר לפני חתימת הסכם אוסלו א' בשנת 1993, בשעה שהמגעים בין ישראל לאש"ף היו עדיין חשאיים. ביטול החוק נבע הן מהבעיות החוקתיות שעורר, והן מרצונה של הממשלה להיכנס למגעים דיפלומטיים עם הארגון.

האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות 1987–1990

ב-29 בנובמבר 1987 נפתח מחדש משרד אש"ף בקהיר באופן רשמי, לאחר שנסגר בעקבות התקפות אש"ף על סאדאת עקב נסיעתו לירושלים.

אף על פי שאש"ף לא יזם את האינתיפאדה הראשונה ב-1987, הרי יכולתו לשלוט בה במידה רבה חיזקה את מעמדו העולמי ובקרב הפלסטינים. מצד שני, נאלץ אש"ף להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות: הופעת גורם פלסטיני ראשון משמעותי מחוצה לו (החמאס) ועליית כוחם של ערביי השטחים.

ב־15 בנובמבר 1988, כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה ולאחר הודעת חוסיין ב-31 ביולי 1988 על ניתוק הזיקה של ירדן עם הגדה המערבית, הודיע אש"ף (בפעם הראשונה) על הקמת מדינה פלסטינית, על בסיס החלטת החלוקה מ-1947. בכך הכיר אש"ף לראשונה ובאופן רשמי בזכות קיומן של שתי מדינות על אדמת ארץ ישראל המנדטורית. לאחר לחץ אמריקאי, הצהיר ערפאת ב-14 בדצמבר 1988 על הכרה בזכות מדינת ישראל להתקיים ועל דחייה מוחלטת של "כל סוג של טרור". בעקבות הצהרה זו, הודיע מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ על פתיחת דיאלוג רשמי עם אש"ף, אך הדגיש כי אין בכך "הכרה" מצד ארצות הברית במדינה פלסטינית עצמאית. ב-16 בדצמבר החלו שיחות רשמיות בין חברי הוועד הפועל של אש"ף לבין שגריר ארצות הברית בתוניס. דיאלוג זה הושעה על ידי הממשל האמריקאי ביוני 1990, בעקבות סירוב אש"ף לגנות ניסיון לפיגוע ימי שביצע ארגונו של אבו עבאס בחופי ישראל. הוא חודש רשמית ב-12 בספטמבר 1993 בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף וישראל.

אש"ף הצליח להשתלט על האינתיפאדה במידה רבה, ואבו ג'יהאד הפך בפועל למי שעומד מאחוריה, דבר שהביא את ישראל להחליט על חיסולו. כמו כן, במהלך האינתיפאדה הוציא אש"ף מאות פלסטינים להורג בטענה של שיתוף פעולה עם ישראל^{[דרוש מקור]}.

ועידת מדריד, הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה 1990–2000

יו"ר אש"ף יאסר ערפאת לוחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, בעת חתימת הסכם אוסלו א' על מדשאת הבית הלבן, 13 בספטמבר 1993.

מעמדו הבינלאומי של אש"ף הידרדר משמעותית בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. יאסר ערפאת הוכרז כאישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם, עשרות אלפי עובדים פלסטינים גורשו ממדינות המפרץ ואף היה איום לגרש את אש"ף מתוניסיה. בעקבות מצב זה נאלץ אש"ף להסכים לכינוס ועידת מדריד ללא השתתפותו.

בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1991 הכירה ישראל בנציגים פלסטינים (במסגרת משלחת משותפת עם ירדן) אך לא באש"ף עצמו (עם זאת, לאש"ף הייתה השפעה עקיפה נכבדה על המשלחת הפלסטינית). בשנת 1992 החל משא ומתן חשאי בין רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד לנציגי אש"ף. המשא ומתן עלה בהדרגתיות ליוסי ביילין (שהיה אז סגן שר החוץ) ובסופו של דבר גם לשר החוץ שמעון פרס ולראש הממשלה יצחק רבין.

ב־9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים שבהם הכיר יו"ר אש"ף במדינת ישראל, והגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה כ"בלתי-תקפים ובלתי ישימים". במכתב תשובה קצר, הכיר יצחק רבין בשם מדינת ישראל באש"ף "כנציג העם הפלסטיני". במכתב נוסף שנשלח על ידי ערפאת לשר החוץ הנורווגי קרא ערפאת לעם הפלסטיני לחדול מן האלימות. הצהרת העקרונות בתחילת הסכמי אוסלו, שנחתמה בראשי תיבות בחשאי ב־20 באוגוסט, נחתמה בטקס פומבי בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993. בעקבות הסכם זה והסכמים עוקבים, הוקמה הרשות הפלסטינית. אש"ף אייש את רוב המשרות בהנהגת הרשות הפלסטינית (החל מ־1994) תוך שהוא דוחק את תושבי השטחים שפעלו באינתיפאדה הראשונה לשוליים. חלק גדול מההנהגה הפלסטינית המקומית התנגד להסכמי אוסלו. ב־1996, זכה הפתח, הארגון הגדול באש"ף, לרוב במועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית (ערבית: رئيس "ראיס", תואר שמשמעותו "ראש" או "נשיא"). עם הקמת הרשות הפלסטינית היא הפכה למוקד הפוליטי הפלסטיני, והיוותה את הזירה העיקרית לריבונות הפלסטינית המתהווה. עם זאת, בניגוד לאש"ף, אין ברשות הפלסטינית ייצוג לתפוצה הפלסטינית במדינות ערב.

חלק מהארגונים המרכיבים את אש"ף התנגדו בחריפות להסכמי אוסלו ולמדיניות הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו גרמו למעשה לפילוג באש"ף בין הפתח וארגונים קטנים התומכים בו לבין ארגוני האופוזיציה. מצב זה הביא למעשה לשיתוקה המוחלט של המועצה הלאומית הפלסטינית (התכנסה רק פעם אחת מאז הסכמי אוסלו ב־1996) ולהפחתה משמעותית בפעילותו של הוועד הפועל של אש"ף.

בשנת 1996, על רקע משבר אמון בין ישראל לפלסטינים, משבר שעמד במוקד מערכות הבחירות בישראל וארצות הברית, נעשה ניסיון לבטל רשמית את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית כפי שהתחייב אש"ף בהסכמי אוסלו (כלומר, להותיר בה רק את הסעיפים העוסקים בהגדרת העם הפלסטיני ומטרותיו הפוליטיות). ישראל אפשרה לכל חברי המועצה הלאומית הפלסטינית להיכנס לשטחים, דבר שנמנע עד אז, כיוון שחלקם הוגדרו על ידי ישראל כ"מבוקשים". על אף לחץ כבד מצד ישראל וארצות הברית – הניסיון כשל. אף על פי שההחלטה הוצגה כביטול הסעיפים האמורים, למעשה ניתן להתייחס אליה רק כהצהרת כוונות לבחון אותם מחדש. לאחר לחץ כבד של ישראל וארצות הברית, בוטלו לבסוף הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל במהלך ביקור קלינטון בעזה בדצמבר 1998, בהצבעה של המועצה המחוקקת, אך יש החולקים על תקפותה של ההצבעה.

במהלך השנים בין הסכמי אוסלו לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נדחק אש"ף לשוליים הבינלאומיים תוך שהרשות הפלסטינית תופסת במידה רבה את מקומו. הזהות שנוצרה בין שני הגופים מכך שראש אש"ף עמד בראש הרשות ושצמרת הרשות הורכבה מצמרת הפת"ח הקלה על המעבר.

העשור הראשון של המאה ה-21

יו"ר הוועד הפועל של אש"ף מחמוד עבאס בדאבוס, 2007.

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, החלה התאוששות מסוימת באש"ף בעקבות הגברת שיתוף הפעולה בין המתנגדים להסכמי אוסלו לאלו שתמכו בהם. עם זאת נחלש במידה מעטה מעמדו הבינלאומי של אש"ף כחלק מהיחלשות התמיכה בארגוני טרור כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר (וזאת על אף שאל-קאעידה נמנית עם מתנגדיו).

עם מותו של יאסר ערפאת ב־11 בנובמבר 2004 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף. בעקבות חילופים אלו חלה התאוששות נוספת במוסדות הארגוניים של אש"ף. מצד שני, חלה ירידה בכוחו של אש"ף למול הארגונים האיסלאמיים (בעיקר החמאס) במאבק על השליטה ברחוב הפלסטיני. בבחירות שהתקיימו בשנת 2006 גבר החמאס על הפת"ח והשיג רוב בפרלמנט, כשהנשיאות נשארת בשליטת אש"ף.

יעדי אש"ף

• טיפוח של הייחוד הלאומי הפלסטיני.
• מעורבות בכל הסדר מדיני הנוגע לפלסטינים.
• שמירה על אחדות השורה הפלסטינית כלקח מהנכבה.
• שמירה על עצמאות החלטה פלסטינית, בלי שגורמים זרים יכתיבו את מהלכיהם.
• ניצול הזדמנויות מדיניות לטובת העם הפלסטיני.
• קיום זכות השיבה (מונח זה מתייחס אצל דוברים שונים לשני מהלכים שונים. זכות השיבה הפרטית היא הזכות לכאורה של פליטי 48' לחזור לבתיהם שבתוך ישראל; זכות השיבה הלאומית היא זכותם לכאורה של הפליטים הפלסטינים בתפוצות לחזור לשטחי המדינה הפלסטינית כשזו תוקם. עקב הזהות המינוחית יכול כל פרשן או פעיל להעניק לסעיף זה את המשמעות המתאימה לו.)

בעבר נמנה גם ביטול הלגיטימציה של ישראל כיעד של הארגון, אך בוטל, עם ההכרה בישראל בשנת 1993.

אש"ף שואף להקים מדינה פלסטינית ריבונית וחילונית. התנועה הגדולה והמרכזית בארגון, פת"ח, דוגלת בפתרון שתי המדינות ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. לעומת זאת, החזית העממית לשחרור פלסטין, החברה באש"ף, דוגלת ב"מדינה אחת לשני עמים", אותה יחלקו פלסטינים ויהודים.

המבנה הארגוני של אש"ף

אש"ף מורכב ממספר ארגונים שונים שמייצגים את רוב הארגונים הלאומיים (אך לא האיסלאמיים) הפלסטיניים.

המסמך העיקרי שלאורו אש"ף פועל, מעין "חוקה" של אש"ף, היא האמנה הפלסטינית (ראו לעיל).

פורמלית, השליטה היא בידי המועצה הלאומית הפלסטינית שמונה כ־300 חברים ובידי הוועד הפועל של אש"ף המונה 15 חברים. מעשית מאז הסכמי אוסלו גופים אלו, ובמיוחד המועצה, כמעט ואינם פועלים, והחלטות רבות שהתקבלו בעבר (למשל ההחלטה על הכללת ירדן כחלק מפלסטין) לא בוטלו אף על פי שלמעשה ההנהגה מתעלמת מהן. בנוסף, קיימת גם "המועצה המרכזית הפלסטינית" (Palestine Central Council-PCC), המשמשת כגוף-ביניים בין המועצה הלאומית והוועד הפועל. המועצה המרכזית מורכבת מחברי הוועד הפועל, חברי לשכת המועצה הלאומית, נציגי הסתדרויות העובדים העממיות, ראשי הוועדות הקבועות, נציגי תנועות וארגונים, ונציגים של המועצה המחוקקת הפלסטינית.

מבחינה מנהלית, אש"ף מחולק למחלקות, שבראש כל אחת עומד חבר הוועד הפועל. המחלקות הן: המחלקה המדינית (בראשות פארוק קדומי, יו"ר פת"ח), היא המחלקה הגדולה ביותר; מחלקת השבים (.Returnees Dept), האחראית על ענייני הפליטים; המחלקה לתרבות ומידע; מחלקת הארגונים העממיים (הסתדרויות העובדים); והמחלקה לענייני משא ומתן.

ארגונים חברים באש"ף

• , בראשות אבו מאזן
• (PFLP), בראשות אחמד סעדאת
• (DFLP), נאיף חוואתמה
• מפלגת העם הפלסטינית (PPP, מפלגת העם הפלסטינית)
• החזית לשחרור פלסטין (PLF), בראשות מוחמד זיידאן (אבו עבאס), שנהרג בעיראק ב־2003
• א-סאעקה ("חלוצי מלחמת השחרור העממית"), בראשות עיסאם אל-קאדי
• חזית השחרור הערבית (ALF), בראשות ראקאד סאלם
• חזית השחרור הפלסטינית הערבית
• האיחוד הדמוקרטי (FIDA), בראשות סלאח רפעת
• חזית המאבק העממי (PPSF)

חברים לשעבר

• , בראשות אחמד ג'יבריל

הכרה בינלאומית

הגוף הראשון שהכיר באש"ף היה הליגה הערבית שבחסותה הוא הוקם. ב־1975 הכירה בו צרפת והרשתה לו להקים שגרירות בפריז. לאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית ב־15 בנובמבר 1988 הכירו מדינות רבות במדינה זו, ואש"ף מחזיק כיום שגרירויות בתחומיהם. בעקבות הסכם אוסלו א', הכירו אש"ף וישראל הדדית, אף על פי שהעימות האלים עם הפלסטינים בשנות האלפיים טשטש את היחסים האלו.

החל מה־22 בנובמבר 1974 מחזיק אש"ף בנציגות באו"ם והחל מה־12 בינואר 1976 הוא רשאי להשתתף בדיוני מועצת הביטחון, זכות שניתנת לרוב רק לחברי האו"ם.

מאז הקמת הרשות הפלסטינית, נוטים בעולם ובישראל להתייחס אליה כמייצגת של העם הפלסטיני. הרשות הפלסטינית היא דמוקרטית יחסית, ומייצגת במישרין את הציבור הפלסטיני בשטחים. זאת בניגוד לאש"ף שייצג את הארגונים הפלסטיניים. הזהות הרבה בין אש"ף לרשות (במיוחד עד סוף 2005), הקלה על העברת הכוח הזו.

עם זאת, הרשות הפלסטינית נבחרת רק על ידי תושבי השטחים, בעוד שאש"ף אמור לייצג את כל הפלסטינים, כולל אלה שיושבים בתפוצה.

ראו גם

• הרשות הפלסטינית
• הסכמי אוסלו
• הוועד הערבי העליון
• מדינה פלסטינית

לקריאה נוספת

• אריה יודפת, יובל ארנון-אוחנה, אש"ף: דיוקנו של ארגון, תל אביב: ספרית מעריב, 1985.
• אשר ססר, אש"ף אחרי המלחמה בלבנון: המאבק להישרדות בצל סכנת הפילוג, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1985.
• גיא בכור, לקסיקון אש"ף, ייעוץ: צבי אל-פלג, תל אביב: משרד הביטחון, מהדורה ראשונה 1991, מהדורה שנייה מעודכנת 1995

• Bard E O'Neill, Armed struggle in Palestine: A political-military analysis (Westview special studies on the Middle East), Folkestone, England: Dawson, 1978

עבודות גמר ודוקטורט

• חנוך באזוב, היחסים בין ברית המועצות לבין הארגון לשחרור פלסטין בין השנים 1985-1968, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2008.
• דוד קורן, זהותו הדתית של אש"ף: 1973-1964, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007.

מאמרים

• משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 299–319.
• אפרים לביא, זיקות גומלין מוסדיות בין אש"ף לבין הרשות – המשמעויות המדיניות, בתוך: אשר ססר (עורך), הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

קישורים חיצוניים

• שילה הטיס-רולף, אש"ף, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח מתוך: הנ"ל, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1998.
• אריה בועז, הקמת אש"ף: מאי 1964, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 468-455
• משה שמש, אש"ף: הדרך לאוסלו – שנת 1988 כמפנה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 245-186
• המחלקה לשיחות השלום של אש"ף (באנגלית)
• אפרים לביא, לחזק את הרשות הפלסטינית, באתר הארץ, 11 באפריל 2011
• topic/Palestine-Liberation-Front הארגון לשחרור פלסטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אש"ף, דף שער בספרייה הלאומית