אשת פוטיפר
אשת פּוֹטִיפַר, הידועה בספר הישר בשם זְלִיכָה[1] היא דמות מקראית הנזכרת בפרשת וישב שבספר בראשית, כמי שניסתה לפתות את יוֹסֵף בן יַעֲקֹב לנאוף עימה, ומשלא הצליחה, העלילה עליו עלילת שקר שהוא ניסה לאנוס אותה, ועקב כך הושלך יוֹסֵף, על ידי פּוֹטִיפַר אדוניו, לבית הסוהר, שם זכה לברכת ה' במעשה ידיו עד שעלה לגדולה והפך למשנה למלך מצרים.
יוֹסֵף מואשם על ידי אשת פּוֹטִיפַר, רמברנדט, 1655 | |
כינוי | זְלִיכָה |
---|---|
בן זוג | פּוֹטִיפַר |
צאצאים | אָסְנַת (מאומצת) |
ניסיון הפיתוי
עריכה- ערך מורחב – יוסף ואשת פוטיפר
על פי המסופר במקרא, פּוֹטִיפַר קנה את יוֹסֵף לעבד מיד הישמעאלים שקנו אותו במכירת יוֹסֵף. לאחר תקופה שבה ראה פּוֹטִיפַר שיוֹסֵף עושה עבודתו נאמנה, וזוכה לברכת ה' בכל מעשה ידיו, החליט שיוֹסֵף ינהל לבדו את ענייני הבית. אשתו, שנתנה עיניה ביוֹסֵף, ניצלה את העובדה שבעלה השאיר את יוֹסֵף לבדו בביתו כדי לפתותו לשכב עימה, אך יוֹסֵף סרב. לבסוף ניצלה הזדמנות שביתה היה ריק מאנשים לזמן ממושך, ותפסה את יוֹסֵף בבגדו כדי לשדלו לשכב עימה. משראה זאת יוסף מיהר לפשוט את הבגד שאחזה בו, וברח החוצה.
על פי מדרש תנחומא, אשת פּוֹטִיפַר חשקה ביוֹסֵף בשל יופיו וכישרונותיו.[2] לאחר בריחתו של יוֹסֵף מניסיון הפיתוי שלה, היא נעלבה וכעסה על יוֹסֵף, וגם חששה שיספר את שעשתה ובעלה יעניש אותה קשות, לכן צעקה בקול רם כדי שבני ביתה ישובו, ואז סיפרה להם סיפור-כיסוי שיוֹסֵף ניסה לאנוס אותה, ובשעה שהחל לפשוט את בגדיו היא צעקה לעזרה, וכששמע זאת נמלט מהמקום. כך, סברה, יוֹסֵף ייענש והיא תצא נקייה.
פּוֹטִיפַר האמין לאשתו, ובחמתו דאג ללכידתו של יוֹסֵף והשלכתו לבית הסוהר שהיה תחת אחריותו כשר הטבחים (האחראי על ההוצאה להורג). לפי גרסה אחרת פּוֹטִיפַר ידע שאשתו משקרת, אך לא רצה להפליל את אשתו והחליט להשאיר את יוֹסֵף בכלא בזמן שיחשוב על כך.[3] אמנם גם בבית הסוהר המשיך ה' להשגיח על יוֹסֵף, והוא זכה ליחס מועדף מאת שר בית הסוהר, שהפקיד בידו את האחריות על האסירים.
מטרותיה
עריכהבמדרשי חז"ל ישנן דעות שונות האם אשת פּוֹטִיפַר הייתה מרשעת שבגדה בבעלה וניסתה לפתות את עבדו לנאוף עימה, או שמעשיה היו לשם מטרות חיוביות, אם כי מעשיה אינם רצויים. ישנם מדרשים שאפיינו אותה כדמות שלילית: ”'ויכירה ויאמר כתנת בני'... אמר ר' חוניה: נצנצה בו רוח הקודש, חיה רעה אכלתהו - זו אשת פוטיפר” (בראשית רבה, פרשה פ"ד, פסקה י"ט).
ויש שאפיינו אותה כדמות חיובית עם כוונות טובות ואף בחינה של רוח הקודש:
מה כתוב למעלה מן העניין: 'והמדנים מכרו אותו אל מצרים... ויהי בעת ההיא'. לא היה צריך קריא למימר אלא 'ויוסף הורד מצרימה'!... ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו [תמר] לשום שמים, אף זו [אשת פוטיפר] לשום שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי: רואה היית [אשת פוטיפר] באיסטרולוגיאה שלה [כוכבי המזלות] שעתידה להעמיד ממנו [מיוסף] בן, ולא הייתה יודעת או ממנה או מבתה.
זיהויה כאמה של אָסְנַת
עריכהבשל הדמיון המילולי בין פּוֹטִיפַר לפּוֹטִיפֶרַע, יש מחז"ל המזהים את פּוֹטִיפַר כאביה של אָסְנַת, שהייתה עתידה להיות אשתו של יוֹסֵף: ”פוטי פרע - הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר.” (רש"י, ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה). המקור לדברי רש"י בתלמוד הבבלי:
ויקנהו פוטיפר סריס פרעה - אמר רב: שקנאו לעצמו. בא גבריאל ופירעו [סרס אותו], מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף פוטיפרע.
לפי מדרש זה, מובא במדרש טעם לפיתוי שפיתתה אשת פּוֹטִיפַר את יוֹסֵף: ”אמר ר' יהושע בן לוי: רואה היית [אשת פוטיפר] באיסטרולוגיאה שלה [כוכבי המזלות] שעתידה להעמיד ממנו [מיוסף] בן, ולא הייתה יודעת או ממנה או מבתה [אסנת, שילדה ליוסף את מנשה ואפרים]” (בראשית רבה, פרשה פ"ה, פסקה ב').
זיהוי שמה
עריכה- ערך מורחב – זוליכה
אגדה מוסלמית גורסת כי שמה של אשת פּוֹטִיפַר הוא 'זוליכה'. אמנם לאגדה זו אין אשרור במקורות היהודיים מלבד בספר הישר, שמשייך שם זה לאשת פּוֹטִיפַר.[א] אך דבריו לא התקבלו בקרב פרשני המקרא.[ב]
קישורים חיצוניים
עריכה- אלאור ויזן, יוסף ואשת פוטיפר – ניסיון והתמודדות, באתר אסיף(הקישור אינו פעיל)
- יוסף ואשת פוטיפר, באתר אספקלריה
- עדיאל זימרן, יוסף ואשת פוטיפר, באתר ישיבת הר עציון
- אשת פוטיפר (אישיות מקראית), דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
עריכה- ^ בספר הישר השם הוא אינו זהה לחלוטין, אלא דומה (זליכה).
- ^ בספר שם הגדולים, מובאות דעות שלא מקבלות את דברי ספר הישר ואת מהימנותו. ניתן לראות את הדברים בקובץ המצורף תחת האות י'.
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר הישר, וישב, עמ' 143
- ^ יוסף ואשת פוטיפר, באתר "אספקלריא - קובץ אנציקלופדי למחשבת היהדות", 26 במאי 2018.
- ^ איל כהן, ימי בראשית, הוצאה שנייה, ספרי א.ש, 2020, האוצרות האבודים, עמ' 537