זיעה

זיעה
שיוך	excrement, הפרשת פסולת, הפרשות, ישות אנטומית מסוימת
היווצרות	בלוטות זיעה
מזהים
FMA	12275
קוד MeSH	A12.200.849
מזהה MeSH	D013542
מערכת השפה הרפואית המאוחדת	C0038984

זיעה היא הפרשה של נוזל מימי המופרשת מבלוטות הזיעה המצויות בעור של היונקים.

הזיעה מורכבת בעיקר ממים, נתרן כלורי (מלח) ושתנן (אוריאה). בנוסף, זיעה מכילה כמויות קטנות של כימיקלים מפיצי ריח – 2-מתילפנול ו-4-מתילפנול.

בבני אדם, הזעה היא לרוב אמצעי לצינון הגוף והיא חלק מהמערך ההומאוסטטי (שבו גוף חי שומר על יציבותו הפנימית כשהוא מתבדל מהסביבה החיצונית למרות השפעות חיצוניות). התאיידות נוזל הזיעה מפני העור גורמת לקירור מאחר שזה הוא תהליך אנדותרמי (האנרגיה הנצרכת תסופק בצורת חום הנקלט בכלי התגובה ובשל כך תרד הטמפרטורה בסביבת התגובה). בשל כך, עלייה בחום הגוף, למשל כתוצאה מפעילות גופנית, גורמת להזעה. התקררות הגוף, מצד שני, מפחיתה את ההזעה. גורמים נוספים להזעה הם כאב, בחילה, לחץ נפשי, עצבנות, מתח ואף תרופות מסוימות. בעלי חיים כמו כלבים שלהם מעט בלוטות זיעה, מקררים את הגוף גם באמצעות הלחתה.

מחקר

צ'ארלס בלגדן היה הראשון לזהות את תפקידיה של הזיעה בוויסות חום הגוף בבני אדם במהלך ניסויים שערך על יכולת עמידתו של גוף האדם בטמפרטורות גבוהות. בדו"ח שהגיש בשנת 1775 לחברה המלכותית, הוא תיאר כיצד בני אדם מקררים את גופם על ידי הזעה, בעוד כלבים משתמשים בהלחתה^[1]. בשנת 1833 גילה יאן אוונגליסטה פורקינייה את בלוטות הזיעה. בשנת 1875 גילה פרידרין גולץ (אנ') שעירור חשמלי של עצב השת בחתולים גורם להזעה בכפות הרגליים האחוריות^[2]. בשנת 1876 גילו לוקסינגר ואוסטרומוב, באופן בלתי תלוי, שהזיעה אינה תלויה בכמות הדם הזורם באיברים אלא הוא נשלט על ידי מערכת העצבים. הם הראו שחיות הזיעו בתגובה לעירור עצבי גם לאחר קטיעת הרגל. בעקבות גילויים אלו התעוררה התעניינות רבה בתחום ותך שנתיים פורסמו כ-30 מאמרים על הזיעה. בין השאר נמצא שפילוקרפין שמוזרק לדם מעורר הזעה מוגברת ושאטרופין מפחית את ההזעה^[3]. בשנים שלאחר מכן מצאו החוקרים שלבני האדם יש בלוטות זיעה אקריניות ואפוקריניות, שזיעה מבלוטות אקריניות נובע מחום, התרגשות ועירור של חושי הטעם ושעירור בלוטות הזיעה האקריניות נעשה על ידי מערכת העצבים הסימפתטית^[2].

בלוטות הזיעה

ערך מורחב – בלוטות זיעה

בבני אדם קיימים שני סוגים של בלוטות זיעה, הנבדלות ביניהן בהרכב הזיעה ובתכליתה:

בלוטות הזיעה האקריניות (Eccrine sweat glands) מפוזרות על פני כל שטח הפנים של הגוף ומייצרות זיעה המורכבת בעיקר ממים ומספר סוגי מלחים. מטרת זיעה זו היא לווסת את טמפרטורת הגוף. הבלוטות האקריניות הן סלילים מסולסלים המשתרעים מהשכבה החיצונית של העור וחודרים עד לשכבה הפנימית. בלוטות אלה נשלטות על ידי מערכת העצבים הכולינרגית, הסימפתטית, שנשלטת על ידי בלוטת ההיפותלמוס. ההיפותלמוס רגיש הן לטמפרטורה הפנימית של הגוף והן לחיישני חום על גבי העור. לפי אותות אלה מנסה ההיפותלמוס לאזן את טמפרטורת הגוף, בין השאר דרך מנגנון ההזעה. בלוטות אלה קיימות במינים רבים, אך נעדרות מחלק מהיצורים הימיים ומחלק מבעלי החיים נושאי הפרווה.
בלוטות הזיעה האפוקריניות (Apocrine sweat glands) מייצרות זיעה שבה קיימים חומרים שומניים. בלוטות אלה מצויות בשפע בבית השחי ומסביב לאיברי המין. פעילות הבלוטות האפוקריניות היא שגורמת בעיקר לריח הגוף הנובע מהזעה, בגלל חיידקים המפרקים את החומריים האורגניים המצויים בזיעה. לחץ נפשי מגביר את פעילות ההזעה בבלוטות אלה. ליתר דיוק, זיעה שכבר הצטברה בבלוטות נלחצת החוצה כתוצאה מלחץ נפשי. באזורים אחרים בגוף מייצרות בלוטות אלה חומרים אחרים. למשל בלוטות אפוקריניות יוצרות את השעווה באוזן החיצונית. בלוטות אחרות, גדולות בהרבה, מייצרות חלב.

הזעת יתר

בדרך כלל, להזעת יתר ישנם שני גורמים עיקריים:

גורם פסיכולוגי
גורם ביולוגי

הגורם הפסיכולוגי

ישנם גורמים פסיכולוגיים רבים שעלולים לגרום להזעת יתר. לדוגמה: חרדה מכניסה את הגוף למצב של לחץ. כתוצאה מהלחץ, הגוף מפעיל את מנגנון ההזעה.

טיפולים אפשריים

ביופידבק – בדרך טיפול זו ניתן ללמוד אילו פעולות פיזיות ניתן לבצע על מנת להוריד את רמת הלחץ, וכך להוריד את רמת ההזעה.
פסיכותרפיה

הגורם הביולוגי

על אף שההזעה היא תהליך טבעי הנחוץ לגוף, הזעה עודפת או היפרהידרוסיס היא תופעה רפואית מוכרת. כאשר הזעת היתר היא כללית (בשטחי גוף נרחבים) היא יכולה להוות תסמין למחלות כדוגמת שחפת, סרטן או פעילות יתר של בלוטת התריס. גם עודף משקל הוא גורם שכיח להזעת יתר. בנוסף, הזעה מוגברת מופיעה גם אצל נשים בגיל המעבר, בנפגעי שבץ מוחי ובחולי פרקינסון. הזעת יתר יכולה להתרחש גם כתוצאה מנטילת תרופות שונות, כגון אינסולין, תרופות נוגדות הקאה וטיפות עיניים. צריכת אלכוהול נקשרת גם היא להזעת יתר. הזעת יתר ממוקדת, באיברים כמו בתי השחי, כפות ידיים ורגליים ובפנים אינה קשורה בדרך כלל למצבי מחלה. נמצא גורם גנטי שמעורב בסוג זה של הזעה.

טיפולים אפשריים

קיימים טיפולים אחדים לדרגות שונות של הזעת יתר:

פד סופח – שימוש בפד אשר מונח באזור בית השחי וסופח זיעה. שיטה זו כוללת התערבות כירורגית מועטה ביותר ומתאימה לסובלים מהזעת יתר בדרגה נמוכה.
מלחים על בסיס אלומיניום – תכשירים על בסיס מלחי אלומיניום חוסמים את בלוטות הזיעה ובכך מונעים הזעה. פתרון זה מתאים לסובלים מהזעת יתר בדרגה נמוכה. יש לחזור על הפעולה כל מספר שעות על מנת לחסום מחדש את הנקבוביות.
בוטולינום טוקסין – בשיטה זו מופסקת פעילות בלוטות הזיעה על ידי הזרקת בוטולינום טוקסין לאזור המזיע וחסימת העצבים המשפיעים על ההזעה. יעילות הטיפול משתנה, אך בדרך כלל אפקטיבית עד תשעה חודשים שלאחריהם ישנו צורך בחזרה על הטיפול.
טיפול בחשמל, נקרא גם איונטופורזיס (Iontophoresis) – בטיפול זה מניחים את האיבר המזיע בתוך מים ומעבירים דרכם זרם חשמל. החשמל פוגם בפעילות בלוטות הזיעה ואלה מפחיתות את פעילותן. טיפול אחד יכול להחזיק כשבוע, ומספר טיפולים יכול למנוע הזעת יתר לתקופה ארוכה יותר.
תרופות, משחות וכדורים – קיימות תרופות שיכולות לחסום את העצבים שמעבירים את "הפקודה" להזיע, אולם תרופות אלו בדרך כלל משבשות את מערכות הנוזלים בגוף. טיפול במשחה מכווץ באופן זמני את בלוטות הזיעה, ולעיתים הורס אותן.
ניתוח – זהו ניתוח בשיטה אנדוסקופית. מבוצע חתך של ס"מ אחד בבית השחי, דרכו מוחדרת צינורית לבית החזה, ובאמצעות מצלמת וידאו מזהים את העצב וחותכים אותו (מכאן שם הניתוח – סימפטקטומי, כשם המערכת הסימפתטית – המערכת העיצבית) בגובה צלע מס' 2. זהו ניתוח ואשפוז קצר, ההתאוששות מהירה וקלה. ניתוח זה יעיל למיגור ההזעה בכפות הידיים. יעילותו של הניתוח לגבי בתי השחי וכפות הרגליים נמוכה. תופעת לוואי משמעותית שיכולה להופיע בעקבות ניתוח זה היא "הזעה מפצה"; כריתת העצב שמתבצעת בניתוח זה גורמת לגוף 'קצר'. הגוף שולח הוראה למקומות אחרים בו שיזיעו באופן מוגבר, לאחר שנחסמה בפניו האפשרות להפריש את הזיעה דרך כפות הידיים. זהו שיקול משמעותי בעבור המטופל העומד בפני החלטה – שהרי ישנו סיכוי לא קטן כי המטרד שהוא חווה בהווה יוחלף במטרד אחר ולפעמים גדול עוד יותר – הזעה בגב, בחזה, בישבן או בבטן, כשברבים מן המקרים הזיעה מופרשת מיותר ממקום אחד. ההערכה היא שכ-40 עד 50 אחוז מן המנותחים 'מקבלים' הזעה מפצה כתופעת לוואי של הניתוח. עם זאת, ניתוח זה הוא האפשרות המקובלת על קופות החולים בישראל בעשור השני של המאה ה-21.
צמחי מרפא – הרופא אנדרו וייל (Andrew Weil, MD) ציין במאמר אנדקטולי משנת 2011 כי אכילת עלי מרווה (בפרט צריכה של מרווה מיובשת כתוסף תזונה) עשויה לסייע עם הבעיה^[4].