בריחת לבנים
בריחת לבנים (באנגלית "White Flight" או "White Exodus") היא תופעה שבה ישנה נדידה מיידית או מתמשכת של אוכלוסייה של אנשים לבנים מאזורים שהופכים למגוונים אתנית ותרבותית. המונח הפך שגור בארצות הברית, שבה נצפו בשנות החמישים והשישים נדידות גדולות מעין אלה של אזרחים שמוצא אבותיהם אירופי מאזורים עירוניים שהחלו להיות מגוונים אתנית אל עבר פרברים שריכוזי האוכלוסייה בהם היו הומוגניים יותר. המונח משמש לאחרונה אף לתיאור נדידה של לבנים מאזורים פרבריים הקרובים לערים לאזורים יותר נידחים, כמו גם למעבר מצפון-מזרחה וממרכז-מערבה של ארצות הברית לאזורים בדרום-מזרחה ובדרום-מערבה. המונח שימש גם לתיאור הגירה רחבת היקף של לבנים מאפריקה לאחר תהליכי הדה-קולוניזציה שלה.[1]
נדידה של לבנים בני המעמד הבינוני נצפתה במהלך פעילותה של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח בשנות החמישים והשישים מחוץ לערים כגון קליבלנד, דטרויט, קנזס סיטי ואוקלנד, על אף שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים נפסקה שם זמן רב לפני החלטת בית המשפט העליון האמריקאי בפרשת פסק דין בראון נגד מועצת החינוך (1954). בשנות השבעים נעשו מאמצים לבצע אינטגרציה מחודשת באמצעות מערכות היסעים כפויות, ומאמצים אלו הביאו לנדידת משפחות נוספות מהאזורים הללו. באופן כללי, ישנה עמדה בספרות ההיסטורית לפיה עזיבת הלבנים נעשתה בתגובה לצפיפות אוכלוסין, הן בשל חדירה של אוכלוסיות גדולות של שחורים מהדרום הכפרי אל ערים בצפון ובמערב במהלך ההגירה הגדולה של אפרו אמריקאים, והן בשל גלי הגירה מרחבי העולם. ברם, יש בספרות גם מי שמאתגרים את המונח "בריחת לבנים", בטענה כי מינוח זה מתעלם מעמידה של לבנים על מה שנתפס על ידם כזכותם למרחב נקי משחורים. ההיסטוריונית אמנדה סליגמן (Amanda Seligman) טוענת כי ניתן להבין מהמונח באופן מוטעה שלבנים עזבו מיד עם הגיעם של שחורים לשכונותיהם, כאשר בפועל אלה הגנו על המרחב שלהם באלימות, בהפחדה ובטכניקות משפטיות. לי בוסטן (אנ'), פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרינסטון, מייחסת את בריחת הלבנים הן לגזענות והן לטעמים כלכליים.
ג'יימס קולמן, פרסם בשנה 1975 פרסם מחקר שסקר את ההשפעות של מערכות הסעות בבתי ספר, שנועדו להביא תלמידים שחורים מהמעמד הנמוך לבתי ספר מהמעמד הגבוה בו רוב מוחלט של התלמידים היו לבנים. ההתקדמות בביטול ההפרדה בבתי הספר, הביא הורים לבנים להוציא את ילדיהם מבתי ספר משולבים ולמצוא פתרונות בדמות בתי ספר פרטיים בפרברים. את היציאה ההמונית כינה קולמן "בריחת הלבנים" - The white flight. הממצאים של קולמן בנוגע ל"בריחת הלבנים" לא התקבלו בצורה טובה בחוגים מסוימים בעיקר אצל חלק מחברי האגודה הסוציולוגית האמריקאית. בתגובה, צמחו מאמצים במהלך אמצע שנות ה-70 לשלול את חברותו. ובכל זאת, קולמן נשאר חבר ובסופו של דבר הפך לנשיא של האגודה. [2]
לפי הגאוגרפית הסביבתית לורה פולידו (Laura Pulido), התהליך ההיסטורי של פרבור (suburbanization) ופיזור האוכלוסייה תרם לממדי הגזענות הסביבתית (אנ') הנוכחיים. על פי טענתה, עם בריחתם של לבנים, החלה המדינה מתעדפת אזורים שבהם גרים לבנים על פני אזורים שהחלו להתרכז בהם אוכלוסיות של שחורים.[3]
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ "Between staying and going". The Economist. 2008-09-25. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2019-11-26.
- ^ Coleman, James (1966). Equality of Educational Opportunity. Washington: U.S. Department of Health, Education, and Welfare.
- ^ Pulido, Laura (מרץ 2000). "Rethinking Environmental Racism: White Privilege and Urban Development in Southern California" (PDF). Annals of the Association of American Geographers. 90 (1): 12–40. doi:10.1111/0004-5608.00182. אורכב מ-המקור (PDF) ב-בנובמבר 2013.
{{cite journal}}: (עזרה)