ג'ון פורסטר

בלתזר יוהנס פורסטר (Balthazar Johannes Vorster‏; 13 בדצמבר 1915 - 10 בספטמבר 1983), הידוע יותר כג'ון פורסטר או בי. ג'יי. פורסטר, היה ראש ממשלת דרום אפריקה בין 1966 ל-1978, ונשיא המדינה בין 1978 ל-1979. אף על פי שגם הוא כקודמיו דבק בשימור ממשל האפרטהייד, מדיניות החוץ שלו הייתה פרגמטית יותר ושאפה לשפר את קשרי ממשלת המיעוט של דרום אפריקה עם שכנותיה, בעיקר עם פורטוגל תחת שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר ועם רודזיה לאחר שזאת האחרונה השיגה עצמאות מהאימפריה הבריטית ונאבקה לשמר את ממשלת המיעוט הלבן בתוכה.

בלתזר יוהנס פורסטר
Balthazar Johannes Vorster

לידה	13 בדצמבר 1915 הפרובינציה המזרחית, איחוד דרום אפריקה
פטירה	10 בספטמבר 1983 (בגיל 67) קייפטאון, רפובליקת דרום אפריקה
מדינה	דרום אפריקה
השכלה	אוניברסיטת סטלנבוש
מפלגה	המפלגה הלאומית
דת	הכנסייה ההולנדית המתוקנת
בת זוג	טיני מלאן
שר המשפטים של דרום אפריקה 8 באוקטובר 1961 – 14 בספטמבר 1966 (5 שנים) תחת ראש הממשלה הנדריק פרוורד
שר המשטרה של דרום אפריקה 1 באפריל 1966 – 9 באוגוסט 1968 (שנתיים) תחת ראש הממשלה הוא עצמו
ראש ממשלת דרום אפריקה 13 בספטמבר 1966 – 29 בספטמבר 1978 (12 שנים) → הנדריק פרנש פרוורד פיטר וילם בותה ←
נשיא דרום אפריקה ה־4 10 באוקטובר 1978 – 4 ביוני 1979 (238 ימים) → מרה פיליון (בפועל) מרה פיליון ←
פרסים והוקרה
מסדר התקווה הטובה

פורסטר היה לאומן אפריקאנרי עוד מצעירותו ובמהלך מלחמת העולם השנייה אף הצטרף לארגון לאומני פרו נאצי שהתנגד לבריטניה. בתקופת כהונתו בתפקיד שר המשפטים התרחש משפט ריבוניה, שבמהלכו נשלח נלסון מנדלה, לצד עוד מספר פעילים פוליטיים מתנגדי-אפרטהייד למאסר. שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה הגיע לשיא קיצוניותו בעת כהונתו של פורסטר, כאשר הוצאו לפועל חקיקות להפרדה גזעית מלאה והרחקת כל הלא-לבנים או מתנגדי האפרטהייד הלבנים מתפקידים ציבוריים ודעת הקהל העולמית פנתה עם הזמן נגד ממשל המיעוט הקיים בדרום אפריקה. הרג הפעיל מתנגד האפרטהייד סטיב ביקו בשנת 1977 עורר התנגדות בינלאומית נרחבת למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

במהלך כהונתו פותחה תוכנית הגרעין של דרום אפריקה אשר נעשתה בשיתוף פעולה סמוי עם מדינת ישראל. כמו כן, במטרה לשמור על יציבות שלטון המיעוט, דרום אפריקה תחת פורסטר התערבה במלחמת הסבך הרודזי כמו גם במלחמת האזרחים באנגולה, שהייתה למעשה למלחמה בין דרום אפריקה לקובה על שטחה של אנגולה לאחר שזאת השיגה עצמאות מהאימפריה הפורטוגזית שקרסה לנוכח הדה-קולוניזציה של אפריקה. בשנת 1978 ירד מראשות הממשלה עקב שערוריית שחיתות שלטונית בה היה מעורב שנגעה למעבר תקציבים ממשלתיים רחבי ידיים למלחמת תעמולה בעד משטר האפרטהייד.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות וקריירה מוקדמת

פורסטר נולד בג'יימסטאון שבפרובינציית הכף המזרחי, איחוד דרום אפריקה, שהיה למושבה של האימפריה הבריטית. ג'ון היה הבן ה-13 מבין 14 של חקלאי מגדל כבשים מצליח ממוצא אפריקאנרי. באותה העת הכף המזרחי היה תחת החסות האדמיניסטרטיבית הישירה של פרובינציית כף התקווה הטובה. פורסטר החל ללמוד בבית הספר החקלאי ספיטסקוף בעיר ויטנהאג' ברובע ג'יימסטאון, לפני שהמשפחה עברה לסטרקסטרום, שם המשיך את לימודיו בבית הספר עד לסיום הלימודים. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למד פורסטר משפטים באוניברסיטת סטלנבוש, שם היה מעורב מאוד בחיים הפוליטיים. במהלך לימודיו שימש יושב ראש אגודת הדיבייט, סגן יושב ראש מועצת הסטודנטים ומנהיג החטיבה הצעירה של המפלגה הלאומית, אשר באותה העת הייתה בכוח במסגרת ממשל ג'יימס ברי מוניק הרצוג. הוא השלים את לימודיו בשנת 1938 ושימש מתמחה של נשיא מחלקת הקייפ בבית המשפט העליון של דרום אפריקה. כעבור זמן קצר החל לעסוק בעריכת דין, תחילה בפורט אליזבת ולאחר מכן בויטווטרסראנד.

מלחמת העולם ולאחריה

שירות "משמר עגלות השוורים"

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 גברה מעורבותו של פורסר בפוליטיקה המקומית. החלטתו של הפרלמנט של דרום אפריקה להצטרף למלחמה לצד בעלות הברית קוממה את הלאומנים האפריקאנרים (כמו שקרה גם במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר התגובה לצידוד הממשלתי עם בריטניה הייתה פרוץ מרידת מאריץ), שלא ראו בעין יפה את חיבורה של ארצם לממלכה המאוחדת, אויבתם משכבר, ורבים מהם קיוו לניצחון גרמניה הנאצית (יותר בשל איבתם לאנגלים מאשר בשל אהדתם לאידאולוגיה של הנאציונל-סוציאליזם). פורסטר הצטרף לארגון פרו-נאצי קיצוני בשם Ossewabrandwag ("משמר עגלות השוורים") (אנ'), אשר פעל לסיכול מעורבותה של דרום אפריקה במלחמה. הארגון, שריכז פעילותו בעיר בלומפונטיין, השתמש באמצעים אלימים ואף הוציא לפועל מרידה ביוהנסבורג.

פורסטר מונה למנהיג של ארגון לאומני אנטי-בריטי אפריקאנרי בנוסף להיותו יו"ר מועדון הרוגבי פארק. הוא היה מעורב בעימות עם איחוד הרוגבי של הכף המזרחי, שלטעמו פעל בעד הממשלה הקיימת שצידדה עם בריטניה במלחמה. באוגוסט 1940 הוא מונה למנכ"ל "משמר עגלות השוורים" בכף המזרחי, ובכך הפך למבוקש מטעמה של הממשלה הדרום-אפריקאית הקיימת. בשנת 1942 הוכנס למחנה מעצר בשל פעילותו הפוליטית. עם שחרורו בשנת 1944 המשיך בפעילותו בשורות המפלגה הלאומית, אשר החלה ליישם את מדיניות האפרטהייד בשנת 1948. כשהסמכות ההנהגתית של "משמר עגלות השוורים" הייתה מבוזרת, מנהיג התנועה יוהנס ואן רנסבורג דחק באנשיה להצטרף למפלגת האפריקאנרים הלאומית, שהונהגה על ידי ניקולאס הבנגה. עוד קודם לכן החל סכסוך פנימי עמוק בין חברי התנועה לבין המפלגה הלאומית מכדי שהראשונה תחזור למפלגה הלאומית, ועל כן פעל רנסבורג להתאחד עם המפלגה האפריקאנרית שהייתה בקשרים טובים יותר עם חברי תנועת "משמר עגלות השוורים".

לדבריו של פורסטר מאוחר יותר על האירועים בשנת 1946, אמר האחרון: ”הייתי מוטרד מאוד מהקרע בין "משמר עגלות השוורים" לבין מה שהיא נכון להיום מפלגת הרניגדה הלאומית (המפלגה האפריקאנרית). שוחחתי עם הנס ואן רנסבורג על כך במשרדי "משמר עגלות השוורים" בבניין סנלם בפרטוריה. הוא הרגיש כמוני והוא טען כי ישנה רק דרך אחת להתמודד עם הקרע הזה והיא שחברי "משמר עגלות השוורים" יצטרפו למפלגת האפריקנרים וכי [ניקולאס] הבנגה יגיע להסכמה עם ד"ר מאלאן, מנהיג המפלגה הלאומית. הבנו שזה בלתי אפשרי ש"משמר עגלות השוורים" יגיע להסכמה כלשהי עם מאלאן לנוכח כל מה שאירע בעבר. הדרך היחידה להגיע שוב לאחדות תהיה ש"משמר עגלות השוורים" ישקיע את כל אנשיו במפלגת האפריקאנרים.”

פעילות פוליטית מוקדמת

פורסטר הצטרף למפלגת האפריקנרים (AP), שלוחה של פילוג המפלגה הלאומית שהוקמה עוד בשנת 1940. מפלגת האפריקנרים קיימה קונגרס בשנת 1947 בברקפאן, ושוב בשנה הבאה, שני הקונגרסים אורגנו על ידי פורסטר ואשתו. הוא היה מועמד המפלגה לבחירות בשנת 1948 בנטאל (פרובינציה), אך בגלל קשריו עם ה"משמר עגלות השוורים" והתנגדויותיו של דניאל פרנסואה מאלאן (יו"ר המפלגה הלאומית), הוא נאלץ לעמוד כעצמאי במטרה לא לפלג את קולות המפלגה האפריקאנרית והמפלגה הלאומית ואת הקשרים ביניהן. פורסטר הפסיד לאלפרד ארנסט טרוליפ מטעם המפלגה המאוחדת האפריקנרית. פורסטר הפסיד בבחירות מכיוון שהוא החל בקמפיין עצמאי זמן קצר לפני הבחירות עצמן. הפוליטיקאי מטעם המפלגה הלאומית הנדריק פרוורד כתב דרך עיתונים למצביעי המפלגה הלאומית שלא לתמוך במועמדות העצמאית של פורסטר. בהמשך התנצל בפני פרוורד על הצעד בפני פורסטר.

המפלגות האפריקנריות והלאומיות התאחדו בשנת 1951, תחת הנהגתו של מאלאן שהמשיך לכהן בתור ראש ממשלת דרום אפריקה עד שנת 1954. פורסטר רצה לעמוד להנהגת המפלגה הלאומית בבחירות לנציגות הפרלמנט מטעם העיר ברקפאן (פרובינציית טרנסוואל, היום חאוטנג). כאשר הבחירות לראשות העיר הגיעו בשנת 1953 שוכנע על ידי חבר המפלגה יוהאנס דה קלרק (אביו של פרדריק וילם דה קלרק) להתמודד עבור העיר נייג'ל השכנה, בה הוא זכה. לאחר שנבחר והצטרף לפרלמנט, פורסטר החל להשתתף בישיבות הפרלמנטריות בקייפטאון. פורסטר היה חבר בפרלמנט לאורך תקופת כהונתם של דניאל פרנסואה מאלאן, יוהאנס סטריידום והנדריק פרוורד. מבקריו נהגו להזכיר את התחמקותו משירות צבאי במהלך מלחמת העולם ואת תמיכתו בנאצים. תשובתו של פורסטר למבקריו הייתה כי למד להאמין במערכת הפרלמנטרית. פורסטר עם הזמן קיבל את הגרסה האנגלית של שמו יוהנס; ג'ון, ונהג לכתוב את שמו בצורה הזאת במשך רוב חייו.

שר המשפטים

מחויבות לחלוקת הרשויות

פורסטר מונה לשר המשפטים על ידי פרוורד באוגוסט 1961. מינויו הגיע בעקבות אירועים משמעותיים במדינה: הטבח בשארפוויל התרחש במרץ בשנה הקודמת, והקונגרס הלאומי האפריקני הוצא מחוץ לחוק זמן קצר לאחר מכן כחלק מהמעבר לממשל אפרטהייד. תנועות השחרור של השחורים בדרום אפריקה קיבלו אז את ההחלטה לסיים את מדיניות ההתנגדות הלא אלימה, ופתחו במסעות חבלה. מינויו של פורסטר התקבל בבהלה מהעיתונות האנגלית, שהעלתה את הימים בהם דחה את הפוליטיקה הדמוקרטית הפרלמנטרית בעת שיתף פעולה עם ה"משמר עגלות השוורים" כמבשר על העתיד לבוא. בתגובה לשאלה כיצד ינהל את משרד המשפטים שלו, באחד מנאומיו הראשונים, בפני קהל בבלומפונטיין, אמר פורסטר כי הוא מאמין בחופש הביטוי, בזכות להתארגנות פוליטית ובזכות למחאה, אם כי במסגרת תנאים:

אלה שלוש זכויות בלתי ניתנות לערעור אשר לתושבי דרום אפריקה צריכים להיות. אני מבקש להודיע כאן שאני רואה חובתי להגן על זכויות אלה - אך לא בלי הכשרה. הזכות לחופש הביטוי חייבת להיות עם משמעת ואחריות. אנשים חייבים להתכנס במקומות לגיטימיים ולהיות בעלי מטרות לגיטימיות. וכאשר יש מחאות, אלה חייבות להתנהל בכבוד [...] אם נדרש ממני שאקטין את זכויות חופש הביטוי, האסיפה והמחאה במסגרת החקיקה הקיימת, אז אעשה זאת בעל כורחי, אך בנחישות מכיוון אני אדע שזה חיוני.

בניסיון להרגיע את החששות בנוגע למחויבותו לפוליטיקה פרלמנטרית, הוסיף פורסטר כי הוא מאמין במערכת משפט חופשית ועצמאית, בשיתוף פעולה בין כל הגורמים המשפטיים, ונשבע כי ייצא מגדרו לעבוד עם הלשכה המשפטית ולשמור על הפרדת הרשויות. בסוף הנאום טען באופן מכריע, כי יחסל את מה שכינה "הסרטן הגדול" של דרום אפריקה "לבנים שהתרברבו בקרב קהילות שחורים". נאמן לדבריו, הוא חתם על שורה של פקודות איסור, תוך שהוא משתמש בבסיסו בחוק דיכוי הקומוניזם, ואסר על פעילותם של הליברלים פטריק דאנקן וג'וזף נקאטלו, סגן יו"ר המפלגה הליברלית של הכף. כאשר באוקטובר 1961 פעיל המאבק באפרטהייד אלברט ג'ון לוטולי זכה בפרס נובל לשלום, פורסטר סירב לאפשר לו לנסוע לאוסלו שבנורווגיה כדי לקבל את פרסו. ביום הכרזת הפרס הודיע פורסטר כי הממשלה שוקלת צעדים קשים "להגבלת חופש הביטוי והתנועה של גורמי התסיסה", אולם בסופו של דבר קיבל לותולי דרכון זמני בן עשרה ימים ללקיחת הפרס שלו באוסלו.

מאבק בקונגרס הלאומי האפריקאי

ג'ון פורסטר ב-1960.

ב-16 בדצמבר 1961, הקונגרס הלאומי האפריקאי פתח במסע חבלה בידי הזרוע הצבאית שלו. פורסטר הודיע על צעדים קיצוניים ב-15 בפברואר 1962 לחיזוק ביטחונה של מדינת דרום אפריקה הלבנה - הרחבת משטרת הביטחון, הקמת יחידות משטרה ניידות והעלאה לאוויר של מסוקים למטרות סיור והידוק פיקוח הגבולות. ב-12 במאי 1962 פורסטר חשף פרטים על הצעת החוק לתיקון חקיקות כלליות, המכונה בדרך כלל הצעת חוק חבלה. הוא שמר על עמדתו הקשוחה למרות האשמות בנאציזם, בפשיזם ובטוטליטריות מצד העיתונות האנגלית והפוליטיקאים הליברלים. הצעת החוק השוותה בין חבלה לבגידה, והרחיבה מאוד את הגדרת החבלה כך שהיא כוללת כמעט את כל צורות המחאה. הוא קבע עונשים על חבלה שנעו בין חמש שנות מאסר לעונש המוות, וכן קבע כי המדינה תאסור על אנשים להשתתף בהתכנסויות, ואפשרה לשר המשפטים להעמיד אנשים במעצר בית. מאוחר יותר גילה פורסטר כי לקח השראה מהתנ"ך, בקטע בו שלמה המלך מעמיד את שמעי בן גרא במעצר בית בירושלים עקב האיום שהיווה על שלטונו, והרג אותו לאחר שהוא הפר את תנאי מעצר הבית.

השופטים הראשיים לשעבר, ואן דר סנדט והנרי אלן פאגן, היו המומים מהחקיקה והביעו את מחאתם, והמועצה הנוצרית של דרום אפריקה גינתה את חומרת החקיקה. האופוזיציה הליברלית פתחה בקמפיין לאומי נגד הצעת החוק. העיתונים היו נוקבים באותה מידה. בעיתון "הכוכב" נטען ב-14 במאי: 'הממשלה אומרת, למעשה, כי המדינה נתונה בסכנת חיים, ולכן יש לבטל עקרונות צדקיים מתורבתים. דפוס החירות המוכר שנהרס כביכול בהגנה על החירות חוזר אפוא.' באותו יום נכתב בעיתון ה"ראנד דיילי מייל": 'זו חקיקה של ממשלה עם הגב אל הקיר ובמצב רוח מכוער - הצעת החוק המזעזעת הזו היא בבירור תוצר של מנטליות של דיקטטור.' העיתונאי הפרלמנטרי הוותיק, סקוט הייג, על פי קשריו עם פורסטר, כתב ב"סאנדיי טריביון" ב-20 במאי: '"משמר עגלות השוורים" מת. יחי "משמר עגלות השוורים".' הנושא נדון בפרלמנט במשך 37 שעות. דה וילייר גראף, מנהיג האופוזיציה מטעם המפלגה המאוחדת, תקף את הממשלה ואמר כי הצעת החוק תתעד "מוות אזרחי" לאנשים ששר המשפטים חשד בהם. הצעת החוק הועברה על ידי הסנאט, וב-27 ביוני 1962 החלה אכיפתה.

ב-20 באוקטובר 1962 הופצצה לשכתו של השר לכלכלה ושיווק חקלאי בתגובה לחקיקה. באותו יום, פורסטר, שנשא דברים בעצרת המפלגה הלאומית באלברטון, אמר שהוא לא יפחד מהחבלנים ויפעל נגדם בצורה נחרצת. הוא ראה בקומוניזם את הסכנה העיקרית, אך "נטיות ליברליות שהיו מוערכות מיום ליום על ידי עיתונים מסוימים" היוו אולי סכנה גדולה עוד יותר. "המאבק שלנו יהפוך קשה יותר ויותר. בהגנה על הציוויליזציה הלבנה יהיה צורך לנקוט עוד צעדים." באותה נאום הוא הזהיר את העיתונים הליברליים כי הם משחקים באש, וייחד במיוחד את ראנד דיילי מייל. עורך העיתון, לורנס גנדאר, השיב לפורסטר במאמר מערכת, והזהיר אותו כי על ידי השוואת הליברליזם לקומוניזם הוא למעשה מביא טיעון לקומוניזם, ומקרין אותו כתקווה העיקרית של דרום אפריקאים שחורים. "הקומוניזם מעולם לא זכה לתמיכה רחבה בקרב הלא לבנים בדרום אפריקה. אתה נותן לזה קומה של תנועה המונית", אמר גנדאר. פורסטר איים על הראנל דיילי מייל ב-23 באוקטובר: "לא משנה מה ניתן לומר על הליברליזם באזורים אחרים בעולם, אני משוכנע שהליברליזם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדרום אפריקה, הוא, על פי האורות שלי, לא אחר מאשר הקומוניזם. עדות לכך היא העובדה שאם אתה מתמודד עם קומוניזם כאן, אז כל ליברל במדינה בוכה למשך 14 יום. זה אופייני גם לקומוניסטים שהם משתמשים בליברליזם כמסך שמאחוריו הם יכולים להסתתר וכאמצעי להשמיד את הדמוקרטיה [...] בדרום אפריקה עובדה שהקומוניסטים מאמינים בכל מה שהליברלים מאמינים בו, אף על פי שכל הליברלים הם לא בהכרח קומוניסטים מכירים ומוכנים. כפי שהוא, ההבדל בין הקומוניסטים לליברליסטים הולך וקטן, כך שבסופו של דבר אדם יצטרך להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראות את ההבדלים.'

פעולות תגמול לחבלות

בתגובה לכל ההתפתחויות הללו הגבירה הזרוע הצבאית של הקונגרס האפריקאי הלאומי את תוכניות החבלה מטעמה. ב-21 בנובמבר התרחשו התפרעויות קשות בעיר פארל, שלימים נקבעו כפועל הזרוע הצבאית של הקונגרס האפריקאי הלאומי. פורסטר השתמש באירועים כדי להצדיק את עמדתו. ב-30 בדצמבר 1962, בסקירת השנה שחלפה, העיתון "סאנדיי טיימס" כינה את פורסטר ל"איש השנה החזק", באומרו כי הכניס 18 אנשים למעצר בית, השתיק 103, רשם 437 אנשים כקומוניסטים והוציא את החוק מחוץ לחוק. הקונגרס הלאומי אסר על פעילות עיתון הניו אייג' ואסר על ישיבות על מדרגות בניין העירייה של יוהנסבורג. ועדת סנימן לחקירת הפרעות בפארל, שהוגשה בבית האספה הלאומית ב-21 במרץ 1963, מצאה כי ההפרות נעשו על ידי הקונגרס הלאומי האפריקאי, וכי הארגון פועל במטרה להפיל את הממשלה ולהחליפה במדינה דמוקרטית סוציאליסטית אפריקאית. המפקח הכללי של כוחות המשטרה המליץ לממשלה לנקוט בפעולה "כדי להשיב את אמונם של השחורים" במדינה "כדי להגן עליהם". פורסטר אישר את ההמלצות, והצעת החוק לתיקון כללי בחקיקה משנת 1963 התקבלה בפרלמנט עוד באותו יום.

פורסטר ביקש מחברו משכבר ימי הפעילות ב"משמר עגלות השוורים", הנדריק ואן דן ברג, לעמוד בראש משטרת הביטחון. הוא הסכים בתנאי שיינתן לו הכוח להסדיר את היחידה מחדש. הוא נכנס לתפקידו ב-14 בינואר 1963. כדי להקל על עבודתו של ואן דה ברג, חשף פורסטר ב-23 באפריל את חוק תשעים הימים, מהדורה מחודשת של הצעת החוק לתיקון הכללי והחקיקה הקשה ביותר שהוכנסה עד כה, שאפשרה לעצור אנשים למשך 90 יום מבלי להרשיע אותם משפטית. חקיקה זאת גם סגרה פרצות בהצעת החוק הקודמת, ואיפשר לשר לכלוא אנשים ללא משפט, גם לאחר שריצו מאסר בפועל. הוועדה המיוחדת לאו"ם בנושא האפרטהייד קיימה פגישה דחופה לדון בהשלכות הצעת החוק, וב-24 באפריל "טיימס לונדון" תיאר את הצעת החוק כ"פיסת אכזריות מנהיגותית ואכזרית". לשכת עורכי הדין ביוהנסבורג הזהירה כי החקיקה תבטל את שלטון החוק במדינה.

ב-12 ביוני פורסטר אמר לפרלמנט כי הקונגרס הלאומי האפריקאי הושמד, וכי ארגונים מתנגדי-אפרטהייד שונים עומדים בפני גורל דומה. לדבריו, 126 בני אדם הורשעו מאז העברת חוק החבלה, כולם נכלאו למשך שמונה שנים לפחות; כי 511 אנשים ממתינים למשפט; 124 חברי הקונגרס הלאומי האפריקאי הורשעו ברצח ו-77 היו בתהליך קיום משפט; וננקטה פעולה נגד 670 אנשים שהמשיכו להיות חברים בארגונים אסורים. לדבריו, 3,246 חברי הארגונים החבלנים נעצרו עד 5 ביוני. לפי פורסטר, פעולות אלה היו אפשריות הודות לסמכות הממשלה. פורסטר וואן דן ברג הפנו בהמשך את תשומת ליבם לארגון החבלנים ANC ולמפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה. דרך הפעילות המשטרתית היו סוכנים שחדרו לארגונים החבלנים.

מעצרים המוניים

ב-11 ביולי 1963 פשטה המשטרה על חוותו של ארטור גולדרייך בריבוניה ועצרה אותו ואת משפחתו כמו גם את מקורביו בפעילות אנטי-ממשלתית שלפי החקיקה החדשה תורגמה לבגידה בדרום אפריקה. בין העצורים היה נלסון מנדלה. האסירים הועמדו לדין כמעט ארבעה חודשים ולאחר מכן - החל משפט ריבוניה הידוע לשמצה שנמשך עד אמצע השנה הבאה. באפריל 1964 קיבל פורסטר מכתב ממזכיר חתן פרס נובל לשלום, אלברט שווייצר, ובו נמסרה בקשה משווייצר, בשורה אחת ובה נכתב: ”אדוני היקר, אני מבקש ממך, בבקשה שלא יתלו בכלא את מי שמחכים לפסק דין שעודו תלוי.” פורסטר השיב ואמר כי נלסון מנדלה ומקורביו הנאשמים המשותפים עומדים בפני אישומים חמורים, וכי הם נשפטים על ידי בית משפט עצמאי, שיחליט אם הם אשמים ומה העונש. משפט נלסון מנדלה ושבעת המשפטים האחרים הסתיימו כולם באשמת בחבלה ונידונו למאסר עולם ב-11 ביוני 1964.

כעת הפנה פורסטר את תשומת ליבו למפלגה הקומוניסטית, כאשר עורך הדין בראם פישר היה מטרתו העיקרית. אך לפני שהספיקו להמשיך במרדף אחר המפלגה הקומוניסטית, הממשל נאלץ להתחיל להתמודד עם ליברלים מיליטנטים. ב-3 ביולי 1964 שוטרים מצאו פעילים השייכים לתנועת ההתנגדות האפריקאית (ARM) ועצרו רבים. ב-24 ביולי, חבר ה-ARM ג'ון האריס הטמין פצצת זמן בתחנת הרכבת יוהנסבורג, שהתפוצצה והרגה אדם אחד ופצעה מספר אזרחים נוספים. בנאום חגיגת 100 שנה להקמת בית המשפט העליון בכף המזרחי, הודיע פורסטר כי סעיף המעצר ל-90 יום יושעה ככל הנראה עד סוף 1964 במטרה להביא לרגיעה. בראם פישר נעצר ב-9 ביולי 1964 אך שוחרר כעבור שלושה ימים. הוא הועמד מחדש לדין ב-23 בספטמבר והואשם בקידום מטרות המפלגה הקומוניסטית. בינואר 1965 פישר דילג על ניסיון תומכיו לשחררו בערבות ויצא למנוסה מהמאסר, הוא נעצר בשנית ב-11 בנובמבר 1965. בראם נמצא אשם במאי 1966 ונידון למאסר עולם.

לאחר שהורשע פישר לראשונה באוקטובר 1964 הודיע פורסטר כי הטרור והחבלה הגיעו לסיומם בדרום אפריקה. בנאום מספר שנים לאחר מכן אמר וורסטר לעיתונאי ג'ון ד'אוליביירה: "תראה, ידענו שפישר הוא היעד העיקרי שלנו (במפלגה הקומוניסטית), שאם אתה רוצה לשבור את הקומוניזם בדרום אפריקה, אתה צריך להשיג את בראם פישר. כשהוא נעצר בפעם הראשונה, שחררנו אותו בכוונה כדי שהוא יחשוב שאנחנו מבלפים, שאין לנו מספיק ראיות נגדו. למעשה, היו לנו כל הראיות שאנחנו צריכים." לקראת סוף שנת 1965 התקבלה הצעת חוק מטעמו של פורסטר, החוק לתיקון סדר הדין הפלילי, המאפשר ליועץ המשפטי לממשלה לעצור אנשים למשך עד חצי שנה. הצעת חוק אחרת תיקנה את חוק דיכוי הקומוניזם כדי לא לאפשר פרסום של קומוניזם. בשנת 1966, איאן רוברטסון, מנהיג האיחוד הלאומי של סטודנטים דרום-אפריקאים (נוסאס), קיבל צו איסור, שלושה שבועות לפני שהפוליטיקאי האמריקאי רוברט קנדי אמור היה להגיע לדרום אפריקה בהזמנת נוסאס. נשמעה זעקה גדולה ופורסטר הסכים להיפגש עם משלחת נוסאס, אשר יצאה מהפגישה משוכנעת כי פורסטר ינקוט בפעולות נוספות כנגד גוף הסטודנטים. הוא יעץ למנהיגי נוסאס לפרק את הארגון. כבר באוגוסט 1963 הוא רמז שייתכן ויינקטו בפעולה נגד נוסאס. הוא כינה את נוסאס כ"סרטן בחיי דרום אפריקה שיש לכרות אותו". הצלחתו של פורסטר לנטרל את הארגונים טיפח את התמיכה של הקהילה האפריקאנרית בפעילותו וקירבה אותו לתפקיד ראשות הממשלה.

רה"מ של דרום אפריקה

עם הירצחו של ראש הממשלה פרוורד בשנת 1966 נבחר פורסטר להחליפו בראשות המפלגה הלאומית. שר הדואר והטלגרף בן שומאן היה גם כן בעל כוונות להיות ראש ממשלה, אך כשהתברר שהוא יאבד את ההצבעה האזרחית לעומת פורסטר לפי ההערכות, הוא הסיר את מועמדותו. פורסטר הוכרז כראש ממשלה בספטמבר 1966. הוא הודיע מיד כי ימשיך ליישם את האפרטהייד כפי שהגה פרוורד. פורסטר ירש את הקבינט של פרוורד והשאיר אותו ברובו בשלמותו עד לשינוי המינויים הראשון בפברואר 1968. הוא גם ירש כלכלה שנהנתה מפריחה, כאשר רמת החיים של הלבנים עלתה בצורה חדה. שיעור הצמיחה של דרום אפריקה עמד על 6% בממוצע בין 1960 ל-1970, השני רק לשיעור של יפן. מכל המותרות הללו יכלו ליהנות רק הלבנים במדינה.

התנכלות לגופי תקשורת ואופוזיציה

פורסטר הזהיר את כוחות מחתרת השחרור השחורים כי הוא רואה במעשיהם פעולות מלחמה וכי המשטרה הונחתה להתייחס אליהם כאל אויבים במלחמה. פורסטר נקם ב"ראנד דיילי מייל" כאשר המדינה העמידה לדין את עורך העיתון הראשי לורנס גנדאר ואת הכתב הבכיר בנג'מין פוגרונד על פרסום מאמרים על תנאי האסירים בכלא. הם קיבלו עונשים נקובים, אך הקנס בסך 250,000 ראנד דרום-אפריקאי שיתק לגמרי את הוצאות העיתון. תחת לחץ, גנדאר פרש מתפקידו. ב-4 בספטמבר 1967, נשא פורסטר נאום בפני קהל אנגלי בעיקר בגרהמסטאון, וקרא לאחדות בין אנגלים לאפריקאנרים, אבן יסוד במדיניותו. עם זאת, רק שבועיים קודם לכן, דווח שהוא תומך בקריאה להוצאתו של היוניון ג'ק הבריטי מדגל דרום אפריקה. קונגרס המפלגה הלאומית של טרנסוואל נפגש ביום השנה למותו של פרוורד, ופורסטר פתח את הקונגרס בנאומו שנשא את המוטו שלו, "הגשם את גורלך". הוא דיבר שוב על אחדות אפריקאנרית-אנגלית, וגם על יצירת קשרים דיפלומטיים בין מדינות אפריקה. הוא זכה לתשואות שנמשכו שתי דקות מלאות בסיום הנאום. ב-14 בספטמבר 1967 הוא נשא נאום בברקפאן. הוא הודיע כי המשטרה פעילה ברודזיה 'נגד טרוריסטים', וכן גילה כי מרגל סובייטי נתפס. בריטניה דרשה את נסיגת המשטרה מרודזיה אך פורסטר סירב - לבסוף הוצאו הכוחות שמונה שנים מאוחר יותר בשנת 1975.

בינתיים הטיחו העיתונים בפורסטר על השתתפותו בהלווייתו של מנהיג "משמר עגלות השוורים", יוהנס ואן רנסבורג, ובאותה עת הזכירו את שלל המעצרים שהחל תחת שלטונו. בפברואר 1968 פתחה האופוזיציה בדיון של הצעת אי-אמון נגד פורסטר בפרלמנט. פורסטר בתגובה ביצע טיהור פוליטי של מתנגדיו הראשיים מתוך המפלגה הלאומית האפריקאנרית. סקר שוק באוכלוסייה הלבנה של דרום אפריקה שתוצאותיו פורסמו ב-19 בינואר 1969 מצא כי 82% מהנשאלים סברו כי פורסטר עושה עבודה טובה או מצוינת, 11,9% תיארו את ביצועיו כממוצע, ואילו השאר סברו שהם גרועים או גרועים מאוד. תומכיו של הנדריק פרוורד התעמתו עם פורסטר נגד תוכנית הרפורמה שלו, והארגונים האופוזיציונרים שלהם פורקו על ידי פרדריק וילם דה קלרק שפעל בחסות פורסטר. בבחירות 1970, שהוקדמה בשנה כדי למנוע מתומכי פרוורד לארגן את בסיס מצעה, זכתה המפלגה הלאומית בהנהגתו של פורסטר בכהונה נוספת בראשות הממשלה.

פורסטר החל לארגן ועדות חקירה שנועדו לחקור מיני ארגוני אופוזיציה בנוגע לפעילותם ולסכנה שהיא מהווה לממשלה. לאחר שמתנגד האפרטהייד א. ר. טירו נשא נאום באוניברסיטת הצפון (Turfloop) ותקף את מדיניות האפרטהייד, הוא גורש מהמדינה בהחלטת פורסטר. תמיכת הסטודנטים בטירו סומנה בשורה של אוניברסיטאות, בשחור-לבן. המחאה בקמפוסים פורקה על ידי המשטרה, וסטודנטים רבים נקנסו או נאלצו לצאת מלימודיהם באוניברסיטאות. ביוני 1972 פורסטר פיטר את חבר הפרלמנט של וורניג'ינג בלאר קוטזי מהקבינט שלו וזה האחרון מונה לשגריר ברומא הרחק ממקום שבו הוא יוכל להוות אתגר שלטוני. פורסטר המשיך ביישום מדיניות האפרטהייד באמצעות חקיקה, ובשנת 1968 הביא לביטול ארבעת המושבים האחרונים בפרלמנט שהוקצו לנציגים לבנים של מצביעים "צבעונים". הופעתו של ארגון התודעה השחורה (BC) ושביתות העובדים בדרבן בשנת 1973 הביאו את מערכת האפרטהייד למשבר חדש, שהחמיר את משבר האנרגיה העולמי, שראה את עלויות הדלק עולות למחירים חסרי תקדים. חרם נפט ערבי ייקר את עלות הנפט בהרבה ממה שהיה.

היחלשות וקידום פשרה חלקית

במרץ 1973 הממשלה עצרה את סטיב ביקו ועל מספר פעילים שחורים נוספים. שמונה פעילים ממשרדי נוסאס נאסרו גם כן. בשנת 1974, משטר ההפיכה הצבאית בפורטוגל הביא לסיומה של האימפריה הפורטוגזית, ואילצה את פורסטר להתמודד עם המדינות העומדות בקרוב להיות אנגולה ומוזמביק, לשעבר מושבות פורטוגזיות פרו-דרום אפריקה. פורסטר הגה הצעת חוק בשנת 1974 להגבלת פעילות של ארגונים מסוימים. הצעת החוק לארגונים המושפעים, שהתקבלה בתחילת השנה, אפשרה לנשיא המדינה להכריז על ארגון פוליטי מסוים אם הוא 'מושפע' במקרה והוא סבור כי מדובר בסכנה לביטחון המדינה, ואסור על הארגונים הללו לקבל מימון זר. נוסאס והמכון הנוצרי הוכרזו כארגונים מושפעים. לראשונה, נאסר סופר אפריקאנרי, בשנת 1974, לאחר שפיתח תשאול של דרך החיים תחת האפרטהייד. ב-23 באוקטובר 1974, בתקופה שבה האפרטהייד נכשל ככל הנראה כמערכת, אמר פורסטר כי דרום אפריקה הגיעה לפרשת דרכים וכי מעבר שקט לשלטון רוב וביטול האפרטהייד נראה כבלתי אפשרי כמו ששימור האפרטהייד נראה כבלתי אפשרי. המהומות בסווטו שהחלו ב-16 ביוני 1976 הדהימו את המדינה. פורסטר הגיב כעבור יומיים באומרו בפרלמנט: 'לא יאיימו את הממשלה. ניתנו פקודות לשמור על הסדר בכל מחיר.' באמצעות חוק האסיפות המתפרעות, ממשלת ופרסטר אסרה על כל התכנסויות בחוץ, למעט אירועי ספורט. המהומות נמשכו בין 16 ביוני 1976 לאוקטובר 1977, ממש לאחר שנהרג הפעיל לסיום האפרטהייד סטיב ביקו בספטמבר 1977 וכאשר הוצאו מחוץ לחוק 18 ארגונים פוליטיים, רובם שייכים לתנועת התודעה השחורה.

הזעם הבינלאומי, הגברת הסנקציות וחרם הנשק שהתרחש בעקבותיו, אילצו את פורסטר וממשלתו להודות שמערכת האפרטהייד אינה פועלת. ההכרה במעמד הקבע של כמה מתושבי העיירות השחורות ניתנה בשנת 1977, כאשר פורסטר הציג מועצות קהילתיות לנהל את ענייני העיירה בחסותם של פקידי ממשלה לבנים. בשנת 1977 מינה פורסטר את ניק וויהאן ליושב ראש ועדת חקירה בנושא יחסי תעשייה, שהמליצה שנתיים לאחר מכן לאפשר לאיגודים מקצועיים שחורים להירשם ולקחת חלק בכלכלה הלבנה. פורסטר גם מינה את פיטר וילם בותה לרשום חוקה חדשה שתביא את המצביעים מהפזורה ההודית והצבעוניים לממשלה. החוקה החדשה הובילה לכך שבתחילת שנות השמונים הוקם פרלמנט של קואליציה שהורכבה מלבנים, הודים וצבעוניים. בשנת 1978 פורסטר הזהיר את הלבנים שהם יצטרכו להקריב קורבנות ברמת החיים שלהם כדי שאי השוויון יופחת כדי להפחית את האפשרות למהפכה. בינואר 1978 מינה פורסטר את פרדריק וילם דה קלרק לשר העמדות והתקשורת וכן לשר הרווחה והפנסיה, אך דה קלרק נאלץ להמתין לאפריל, אז פינה השר הקודם את התיק לפני שהיה מסוגל להיכנס בעצמו אל המשרה.

מדיניות חוץ

פורסטר ניסה להפוך למפייס ביבשת האפריקאית, שהתפתחה מאוחר יותר למדיניות ההרתעה שלו. בינואר 1967 הוא פגש את הנהגת לסוטו והגיע להסכם שהסדיר את יחסי דרום אפריקה–לסוטו. בהמשך נחתם הסכם סחר עם מלאווי ופורסטר נפגש עם איאן סמית, ראש ממשלת רודזיה. פורסטר ביקר במדינה הספרדית, פורטוגל, צרפת ושווייץ בשנת 1970, פרגוואי ואורוגוואי בשנת 1975 וגרמניה המערבית בשנת 1976. באפריל 1976 ביקר פורסטר גם במדינת ישראל כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין, ואף התארח, למרות עברו הנאצי, ביד ושם. הוא יזם את מדיניות ההפסקה, התחממות היחסים עם מדינות אפריקה, אך מעטים הגיבו, ואלו שכן קיבלו שוחד למיניהם. הוא ביקר במלאווי במאי 1971, והיה לראש המדינה הדרום אפריקאי הראשון שביקר במדינה אפריקאית אחרת. נשיא מלאווי, הייסטינגס באנדה, ביקר אז בדרום אפריקה מאוחר יותר באותה שנה. פורסטר ביקר בחשאי בחוף השנהב בשנת 1974 ובליבריה בשנת 1975. לנוכח התחזקות הסנקציות על משטר האפרטהייד בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, שתי המדינות היחידות שקשריהן כמעט ולא נפגעו היו ישראל וטאיוואן.

דרום אפריקה התערבה בצורה לא ישירה בממשלת המיעוט הלבן הרודזית במסגרת מלחמת הסבך הרודזי נגד ארגון ZANU הקומוניסטי. התמיכה הדרום אפריקאית נעשתה בצורה לא ישירה במטרה שלא לנקר ביחסי ארצות הברית–דרום אפריקה שהיו לא יציבים על כל מקרה. עם היחלשות הכלכלה הרודזית יותר ויותר אנשים מהמיעוט הלבן השלט היגרו לדרום אפריקה במטרה לקבל מחסה. לנוכח גדילת ההשפעה של ארגוני מחתרת באנגולה הפורטוגזית, קובה תחת פידל קסטרו החלה לתמוך במחתרת הקומוניסטית במקום מבחינה צבאית וכלכלית כדי להביא לעצמאות אנגולה מפורטוגל ולהפיכתה למדינה קומוניסטית. לאחר שהפיכה צבאית בשנת 1968 הפילה את אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (אחד מתומכיה היחידים של דרום אפריקה) מהשלטון הפורטוגזי, הממשלה הפורטוגזית החדשה ויתרה על מושבותיה האפריקאיות. לאחר נסיגתה של פורטוגל מהמאבק החלה מלחמת האזרחים באנגולה בין תומכי ומתנגדי הקומוניסטים. בפועל הייתה המלחמה מאבק ממושך בין דרום אפריקה לקובה. בשנת 1977 נחל צבא דרום אפריקה הפסד חריף אם כי המשיך במאבק הממושך עד 1992.

נשיא, פרישה ומורשת

בשנת 1978 פרש פורסטר מראשות הממשלה לאחר 12 שנים בתפקיד. לאחר פרישתו נבחר לתפקיד נשיא דרום אפריקה, שהיה באותה עת ייצוגי בעיקרו. עם זאת, כהונתו הייתה קצרה יחסית. בעקבות מעורבותו בפרשה הידועה כ"סקנדל מולדרגייט" (על שמו של השר קוני מולדר), שבה נעשה שימוש בלתי חוקי בכספי מדינה לצורך מימון תעמולה של המפלגה הלאומית (לרבות מתן שוחד לעיתונאים, רכישת עיתון חשוב ומימון פעילותו של עיתון חשוב אחר שתמך במדיניות האפרטהייד). ועדה ציבורית קבעה בשנת 1979 כי פורסטר ידע על כל המתרחש ועצם עיניו, ובעקבות זאת הוא התפטר מתפקידו. נפטר בשנת 1983.

ג'ון פורסטר היה מגן נוקשה של מדיניות האפרטהייד, תחילה כשר משפטים, ואחר כך כראש ממשלה. כשר משפטים, הוא ריסק את ההתנגדות לאפרטהייד ויצר תשתית חוקית כדי להוציא מחוץ לחוק את כל ההתנגדות לאפרטהייד. כראש ממשלה פיתח מוסדות מכריעים שהפכו את האפרטהייד למציאות. הוא לקח את תוכניתו של פרוורד ואף הוסיף לה, ופיתח מדיניות שהתייחסה להפרדה בכל תחום, מולדות ומקום מגורים, ביטחון המדינה, עבודה, שמירת עבודה, סמכות על אוכלוסייה אזרחית, הסדר אזורי מגורים קבוצתיים לפי גזע והפרדת חינוך מבודד, בין היתר. מהלכיו הראשונים לעבר רפורמה היו בתחום ענייני החוץ, שם הוא הבחין במהרה כי האפרטהייד ידחוף את דרום אפריקה לבידוד בינלאומי, אשר יהיה יקר מבחינה כלכלית. מדיניות הביקורים הבינלאומיים שלו הייתה מהלך מחושב להפחתת חשיבות החרם על דרום אפריקה, אך בסופו של דבר הוא לקח את המדינה למלחמה ישירה באנגולה, והמשיך במדיניות של הסדר יציבות של מדינות אפריקה אזוריות.

כשההתנגדות לאפרטהייד נפוצה מכדי לדכא אותה, והיתרונות הכלכליים של האפרטהייד החלו להצטמצם, הוא החל למתן את מדיניות האפרטהייד והפך לרפורמר מעל פני השטח אם כי לא בפועל. ההיסטוריון הרמן גיליומיה, בספרו "האפריקנרים: ביוגרפיה של עם", טוען כי פורסטר, בניגוד לפרוורד הדיקטטורי, ופיטר וילם בותה הדוגמטי, ראה שהאפריקאנרים נמצאים במצב בלתי נשלט באמצע שנות השבעים, אך לא הצליח לקבוע מדיניות סדירה שתשמור על מעמדם המדיני. הקושי של ממשל המיעוט הלבן להסדיר את מעמדו המדיני ביחס לשחורים הוביל לקריסת שלטונו בשנת 1994, אם כי לא בדרך של מלחמת אזרחים כפי שחזה פורסטר אלא מתוך רפורמות, מתן שוויון זכויות והעברת השלטון בדרך דמוקרטית למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון פורסטר בוויקישיתוף

• אתר הבית של משפחת פורסטר
• נאומים נבחרים של פורסטר
• ביוגרפיה של פורסטר באתר BookRags
• ג'ון פורסטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ון פורסטר, באתר Discogs (באנגלית)