ג'וני הודג'ס
קורנליוס "ג'וני" הודג'ס (באנגלית: Cornelius "Johnny" Hodges; 25 ביולי 1907 – 11 במאי 1970) היה סקסופוניסט אלט אמריקאי, שנודע בעיקר בזכות נגינת סולו עם הביג בנד של דיוק אלינגטון. הוא ניגן אלט מוביל בסקסופון במשך שנים רבות. הודג'ס ניגן גם בסקסופון סופרן, אך סירב לנגן סופרן לאחר 1946.[1] הוא נחשב לאחד מנגני הסקסופון האלטיים המובהקים של עידן הלהקה הגדולה (יחד עם בני קרטר).[2]
 | |
| לידה |
25 ביולי 1906 קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 במאי 1970 (בגיל 63) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
John Cornelius Hodges |
| שם במה |
Johnny Hodges |
| מקום קבורה |
בית הקברות פלאשינג |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1924 |
| סוגה |
ג'אז |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
סקסופון, קלרינט |
| חברת תקליטים |
Vocalion Records |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
לאחר שהתחיל את הקריירה שלו כנער בבוסטון, הודג'ס החל בנסיעות לניו יורק וניגן עם לויד סקוט, סידני בשה, לוקי רוברטס וצ'יק ווב. כשאלינגטון רצה להרחיב את הלהקה שלו בשנת 1928, נגן הקלרינט של אלינגטון, בארני ביגארד, המליץ על הודג'ס. נגינתו של הודג'ס הפכה לאחד הקולות המזהים עם תזמורת אלינגטון. בשנים 1951 עד 1955 עזב הודג'ס את אלינגטון כדי להוביל להקה משלו, אך חזר זמן ללהקתו של אלינגטון זמן קצר לפני חזרתו של אלינגטון לצמרת הביג בנד – הופעת התזמורת בפסטיבל הג'אז של ניופורט ב-1956.
ביוגרפיה
עריכהראשית חייו
עריכההודג'ס נולד בשכונת קיימברידג'פורט בקיימברידג', מסצ'וסטס, לג'ון ה' הודג'ס וקייטי סוואן הודג'ס, שניהם במקור מווירג'יניה.[2] לאחר תקופה קצרה בצפון קיימברידג', עברה המשפחה לרחוב האמונד שבסאות' אנד של בוסטון, שם גדל הודג'ס עם סקסופוניסט הבריטון הארי קארני, והסקסופוניסטים צ'רלי הולמס והווארד א' ג'ונסון. הכלים הראשונים שלו היו תופים ופסנתר. בעוד אמו הייתה נגנית פסנתר מיומנת, הודג'ס היה אוטודידקט בעיקר. הוא ניגן בפסנתר עבור ערבי ריקודים בבתים פרטיים תמורת שמונה דולר לערב. הוא ניגן בסקסופון הסופרן עד גיל העשרה. בערך באותה תקופה פיתח את הכינוי "ארנב", שלדעת חלק מהאנשים נבע מיכולתו לזכות בריצות של 100 מטר תוך שהוא גובר על מקצוענים, בעוד שאחרים, כולל קארני, אמרו שהוא נקרא בשם זה בגלל הרגלו לנגוס כארנב בכריכי חסה ועגבניות.[3]
בגיל 14 הלך הודג'ס עם אחותו הבכורה לראות את סידני בשה מנגן ברביו "Black and White Revue" של ג'ימי קופר באולם בורלסקה בבוסטון.[2] אחותו הבכורה של הודג'ס הציגה אותו בפני בשה, שביקש ממנו לנגן משהו בסקסופון הסופרן שהביא איתו. הודג'ס ניגן את "My Honey's Lovin' Arms" עבור בשה, שהתרשם ממיומנותו ועודד אותו להמשיך לנגן. הודג'ס בנה לעצמו שם באזור בוסטון לפני שעבר לניו יורק בשנת 1924.
דיוק אלינגטון
עריכההודג'ס הצטרף לתזמורת של דיוק אלינגטון בנובמבר 1928. הוא היה אחד מחברי להקת אלינגטון הבולטים שהופיעו בקונצרט של בני גודמן בשנת 1938 בקרנגי הול. גודמן תיאר את הודג'ס כ"הנגן הגדול ביותר בסקס אלט ששמעתי אי פעם."[4] צ'ארלי פארקר כינה אותו "לילי פונס של כלי הנגינה שלו".[5]
הרגלו של אלינגטון לכתוב מנגינות במיוחד לחברי תזמורתו הביא ליצירות שזוהו עם הודג'ס, "Confab with Rab", "Jeep's Blues", "Sultry Sunset" ו"Hodge Podge". שירים אחרים שהוקלטו על ידי תזמורת אלינגטון, הכוללים באופן בולט את צליל סקסופון האלטו החלק של הודג'ס הם Magenta Haze Prelude to a Kiss, ו-Haupe (מתוך אנטומיה של רצח). בולטים גם "Flirtibird" הקצבי, המציג את "הרעד שלא ניתן לעמוד בפניו" מאת הודג'ס,[6] "The Star-Crossed Lovers" מתוך הסוויטה של אלינגטון – "Such Sweet Thunder", "I Got It Bad (And That Ain't Good)", "Blood Count", "Passion Flower".
הודג'ס הפגין גוון טהור ומלודיה חסכנית גם בבלוז וגם בבלדות שהביאו להתפעלותם של מוזיקאים מכל התקופות והסגנונות, מבן ובסטר וג'ון קולטריין, שניגנו איתו כשהייתה לו תזמורת משלו בשנות החמישים, ועד לורנס וולק, שעמו ניגן באלבום סטנדרטים. סגנון הנגינה האינדיבידואליסטי שלו, שהציג שימוש בוויברטו רחב והחלקה רבה בין תווים לא חד משמעיים, זכה לחיקויים רבים. כפי שמעידים הקומפוזיציות של אלינגטון שנקראו על שמו, הוא זכה לכינויים ג'יפ[7] וארנב – לדברי ג'וני גריפין משום ש"הוא נראה כמו ארנב, שום הבעה זו על פניו בזמן שהוא מנגן את כל המוזיקה היפה הזו."[8]
סקסופונים
עריכהבשנות הארבעים של המאה העשרים ניגן הודג'ס על Conn 6M (שניתן לזהות אותו בתליון הצוואר התחתון) ומאוחר יותר על סקסופון אלט של Buescher 400 (הניתן לזיהוי על ידי תושבת הפעמון בצורת V). בסוף הקריירה שלו בסוף שנות השישים ניגן הודג'ס אלט רציונל של ויטו לבלנק (מספר סידורי 2551A), מכשיר עם מנגנוני מפתח יוצאי דופן (המספקים אצבעות חלופיות שונות) ומיקום חור טון, שנתן אינטונציה מעולה. פחות מ-2,000 יוצרו. סקסופון הוויטו של הודג'ס היה בציפוי כסף ונחקק בהרחבה על הפעמון, הקשת, הגוף וגביעי המפתח של הכלי.[9]
מותו
עריכהההופעות האחרונות של הודג'ס היו בחדר הקיסרי בטורונטו, פחות משבוע לפני מותו ב-11 במאי 1970 מהתקף לב, במהלך ביקור במשרדו של מנתח שיניים. הקלטותיו האחרונות מופיעות ב"סוויטה של ניו אורלינס", שהייתה גמורה למחצה עם מותו. הוא התחתן פעמיים; נולדה לו בת מאשתו הראשונה, ברטה פטיפורד, ובן (ג'ון סי. הודג'ס השני) ובת (לורנה לי) מאשתו השנייה, אדית קיו.[10]
אובדן הצליל של הודג'ס גרם לאלינגטון, עם היוודע דבר מותו של המוזיקאי מהתקף לב, לקונן בפני מגזין JET: "הלהקה לעולם לא תשמע אותו דבר ללא ג'וני." בהספד על הודג'ס אמר אלינגטון: "הוא לא היה מעולם איש הבידור המובהק ביותר בעולם או אישיות הבמה הגדולה ביותר, אבל טון כל כך יפה שלעיתים העלה דמעות בעיניים – זה היה ג'וני הודג'ס. זהו ג'וני הודג'ס."[11]
דיסקוגרפיה
עריכהכמנהיג או כמנהיג משותף
עריכה- 1946: Passion Flower (RCA) with Willie Cook, Roy Eldridge, Quentin Jackson, Russell Procope, Ben Webster, Sam Woodyard
- 1951: Caravan (Prestige) with Taft Jordan, Harold Baker, Juan Tizol, Duke Ellington, Billy Strayhorn, Oscar Pettiford, Sonny Greer
- 1951-52: Castle Rock (Norgran)
- 1952: In a Tender Mood (Norgran)
- 1952-54: The Blues (Norgran)
- 1951-54: More of Johnny Hodges (Norgran)
- 1951-54: Memories of Ellington (Norgran) also released as In a Mellow Tone
- 1954: Used to Be Duke (Norgran)
- 1952–55: Dance Bash (Norgran) also released as Perdido
- 1955: Creamy (Norgran)
- 1956: Ellingtonia '56 (Norgran)
- 1956: Duke's in Bed (Verve)
- 1957: The Big Sound (Verve)
- 1958: Blues A-Plenty (Verve)
- 1958: Not So Dukish (Verve)
- 1959: Johnny Hodges and His Strings Play the Prettiest Gershwin (Verve)
- 1959: Back to Back: Duke Ellington and Johnny Hodges Play the Blues (Verve) with Duke Ellington
- 1959: Side by Side (Verve) with Duke Ellington
- 1960: A Smooth One (Verve)
- 1960: Gerry Mulligan Meets Johnny Hodges (Verve) with Gerry Mulligan
- 1961: Blue Hodge (Verve)
- 1961: Johnny Hodges with Billy Strayhorn and the Orchestra (Verve)
- 1961: Johnny Hodges at Sportpalast Berlin (Pablo) with Ray Nance, Lawrence Brown, Al Williams
- 1963: Buenos Aires Blues (Johnny Hodges Quintet with Lalo Schifrin on piano)
- 1963: Sandy's Gone (Verve)
- 1963: Mess of Blues (Verve) with Wild Bill Davis
- 1964: Everybody Knows Johnny Hodges (Impulse!)
- 1964: Blue Rabbit (Verve) with Wild Bill Davis
- 1965: Con-Soul & Sax (RCA Victor) with Wild Bill Davis
- 1965: Joe's Blues (Verve) with Wild Bill Davis
- 1965: Wings & Things (Verve) with Wild Bill Davis
- 1965: Inspired Abandon (Impulse!) with Lawrence Brown
- 1966: Stride Right (Verve) with Earl Hines
- 1966: Blue Pyramid (Verve) with Wild Bill Davis
- 1966: Wild Bill Davis & Johnny Hodges in Atlantic City (RCA Victor) with Wild Bill Davis
- 1966: Blue Notes (Verve)
- 1967: Triple Play (RCA Victor)
- 1967: Don't Sleep in the Subway (Verve)
- 1967: Swing's Our Thing (Verve) with Earl Hines
- 1968: Rippin' & Runnin' (Verve)
- 1970: 3 Shades of Blue (Flying Dutchman) with Leon Thomas and Oliver Nelson
בתור איש צד
עריכה- הודג'ס לא היה חבר בתזמורת של אלינגטון לפני 1928, בין השנים 1951–1955 ואחרי 11 במאי 1970. ההקלטות המוקדמות ביותר של אלינגטון היו מ-1924 והוא נפטר ב־24 במאי 1974. הדיסקוגרפיות של שניהם כמעט זהות, חוץ מיוצאי דופן המפורטים לעיל ובסעיף זה.
עם קולמן הוקינס
- Hawkins! Eldridge! Hodges! Alive! At the Village Gate! (Verve, 1962)
עם ג'ויה שריל
- Joya Sherrill Sings Duke (20th Century Fox, 1965)
- Cue for Saxophone (Felsted, 1959)
עם בילי טיילור
- Taylor Made Jazz (Argo, 1959)
עם קלארק טרי
- Duke with a Difference (Riverside, 1957)
קישורים חיצוניים
עריכה
- ג'וני הודג'ס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- Johnny Hodges recordings at the Discography of American Historical Recordings.
ג'וני הודג'ס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'וני הודג'ס, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'וני הודג'ס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'וני הודג'ס, באתר Discogs (באנגלית)- ג'וני הודג'ס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Yanow, Scott. [ג'וני הודג'ס, באתר AllMusic "Johnny Hodges Biography"]. AllMusic. All Media Network. נבדק ב-8 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה); Check|url=value (עזרה) - ^ 1 2 3 Tumpak, John R. (2011). "Johnny Hodges: Sensual Musical Beauty". Memory Lane (172): 41–42. ISSN 0266-8033.
- ^ Chapman, Con. Rabbit's Blues: The Life and Music of Johnny Hodges. Oxford, New York: Oxford University Press. ISBN 9780190653903.
- ^ Goodman, Benny; Kolodin, Irving (1939). The Kingdom of Swing. Stackpole Sons. p. 231. ASIN B000878B3S.
- ^ Morton, John Fass (2008). Backstory in Blue: Ellington at Newport '56. Rutgers University Press. p. 31. ISBN 978-0813542829.
- ^ Stryker, Mark (20 בינואר 2009). "Ellington's score still celebrated". Detroit Free Press. אורכב מ-המקור ב-12 בפברואר 2009. נבדק ב-23 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "100 Jazz Profiles". BBC Radio 3. נבדק ב-29 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Panken, Ted (18 באפריל 1990). "In Conversation with Johnny Griffin". Jazz.com. אורכב מ-המקור ב-18 במרץ 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Hodges Vito Also". Doctor Sax. נבדק ב-8 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Saxophonist Johnny Hodges Leaves $86,000 Estate To His Widow And Children". JET. 28 בדצמבר 1972. נבדק ב-28 במרץ 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ellington, Duke (1973). Music Is My Mistress. New York: Da Capo. p. 119. ISBN 0-306-80033-0.