גוסטב וגנר
גוסטב פרנץ וגנר (בגרמנית: Gustav Franz Wagner; 12 במאי 1910 – 3 באוקטובר 1980) היה פושע מלחמה נאצי ששימש כסגן מפקד מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין.
 | |
| לידה |
18 ביולי 1911 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| התאבד |
3 באוקטובר 1980 (בגיל 69) סאו פאולו, ברזיל |
| מדינה |
אוסטריה, גרמניה הנאצית |
| השתייכות |
אס אס |
| דרגה |
Oberscharführer |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם השנייה | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהוגנר נולד וגדל בווינה שבאוסטריה. בשנת 1931 נאסר על היותו חבר המפלגה הנאצית בווינה ועל מנת להתחמק ממאסר נוסף עבור ציור גרפיטי של צלב קרס, עבר בשנת 1934 לגרמניה. בגרמניה היה חבר האס אה ולאחר מכן הוא הצטרף לאס אס. בשנת 1940 פעל במרכז ההרג הנאצי בטירת הרטהיים (NS-Tötungsanstalt Hartheim)
(אנ') סמוך ללינץ, שם נרצחו אנשים בעלי מוגבלויות במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה.
בשל ניסיונו בטירת הרטהיים, מונה וגנר בשנת 1942 לסגנו של פרנץ שטנגל במחנה ההשמדה סוביבור. במסגרת תפקידו הוא עמד על הרמפה ברציף הרכבת וקבע מי מהבאים דינו לעבודה ומי למוות. בין האסירים הוא נחשב סדיסט ונהג להכות אסירים יהודים עד שנפחו את נשמתם. היה ידוע גם תחת השמות "החיה" "התליין של סוביבור", "הקצב" ו"חיוך של מלאך המוות".
אחד האסירים תיאר אותו כך:
הוא היה גבר נאה, גבוה ובלונדיני - ארי טהור. בחיים האזרחיים הוא היה ללא ספק איש אדיב, בסוביבור הוא היה חיה רעה. תאוותו להרוג לא ידעה גבולות. הוא היה חוטף תינוקות מזרועות האמהות וקורע אותם לגזרים בידיו. ראיתי אותו מכה שני גברים למוות עם רובה ביד, כי הם לא ביצעו את הוראותיו כראוי, מכיוון שלא הבינו גרמנית. אני זוכר שלילה אחד חבורה של צעירים בגילאי 15 או 16 הגיעה למחנה. ראש הקבוצה היה אחד בשם אברהם. אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, הצעיר הזה התמוטט על המזרן שלו ונרדם. לפתע נכנס לצריף וגנר, ואברהם לא שמע אותו קורא לעמוד מייד לפניו. עצבני, הוא משך את אברהם עירום מהמיטה והחל להכותו בכל חלקי גופו. כאשר וגנר התעייף מהמכות, הוא הוציא את האקדח והרג אותו במקום. המחזה המחריד הזה בוצע לפני כולנו.
— משה בהיר[1]
בסוביבור הומתו בגז מעל ל-250,000 איש. עבור עבודתו זו, העניק לו היינריך הימלר את צלב הברזל ותיאר אותו כאחד מהראויים ביותר בקרב אנשי הביצוע של מבצע ריינהרד. לאחר המרד בסוביבור באוקטובר 1943 הורה לסגור את המחנה ווגנר נשלח לאיטליה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, נידון וגנר למוות שלא בפניו במשפטי נירנברג. הוא חי בשם בדוי בעיר גראץ ועבד כפועל בניין. בעזרת הגמון מהוותיקן בשם אלויס הודאל, הצליחו וגנר ושטנגל לברוח יחד לברזיל (זאת יחד עם פושעי מלחמה נאצים נוספים שברחו כחלק מרשת הברחה שזכתה לשם "נתיבי העכברושים"), שם קיבל ב-1950 אישור לישיבת קבע וחי באין מפריע תחת השם גינתר מנדל.
המאמצים לתפיסתו ומותו
עריכהוגנר נתגלה לבסוף בברזיל ב-30 במאי 1978 הודות למאמציו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. לאחר שהביא לתפיסתו של שטנגל, ראה ויזנטל ראיון שהעניק שטנגל ממקום כלאו, בו אמר שסגנו וגנר מתגורר בברזיל. על מנת למצוא אותו הפיץ ויזנטל לעיתונים תמונה מפוברקת של וגנר וטען שזוהי תמונה מעודכנת מסאן פאולו שם הוא מסתתר, על מנת שהוא ייבהל ויסגיר את עצמו וכך באמת קרה. וגנר הסגיר את עצמו[2], ובקשות להסגרתו הוגשו על ידי ישראל, מערב גרמניה, אוסטריה ופולין. ישראל שלחה לברזיל את פרקליט המדינה, גבריאל בך, לקראת הדיון בהסגרה[3] ושלטונות ברזיל העניקו לו מעמד של משקיף בדיון בהסגרה[4]. התובע הכללי של ברזיל תמך בהסגרה למערב גרמניה והתנגד להסגרה לאוסטריה, מכיוון שוגנר איבד את אזרחותו האוסטרית ולישראל, מכיוון שלא הייתה קיימת בעת ביצוע הפשעים[5]. ביוני 1979 דחה בית המשפט העליון בברזיל את בקשת ההסגרה של גרמניה המערבית בנימוק טכני והוא שוחרר לביתו.
בריאיון ל-BBC בשנת 1979, לא הביע וגנר חרטה על פשעיו ואמר "לא הייתה לי שום תחושה לגבי זה... זה היה סתם עוד עבודה בשבילי. לאחר שעות העבודה, אף פעם לא דיברנו על העבודה שלנו אלא שתינו ושיחקנו קלפים".
באוקטובר 1980 נמצא וגנר מת בסאו פאולו כשסכין תקועה בחזהו. לדברי עורך דינו, מדובר היה בהתאבדות (הוא גם ניסה להתאבד פעמיים בהיותו במעצר), אך יש הטוענים כי נדקר למוות, בעיקר בגלל הקושי בביצוע התאבדות בדרך זו. מותו נרשם תחת סעיף התאבדות.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Yitzhak Arad (1987). Belzec, Sobibor, Treblinka: The Operation Reinhard Death Camps, Bloomington: Indiana University Press, pp. 191-192.
- ^ ואגנר הסגיר עצמו בברזיל, דבר, 31 במאי 1978
- ^ פרקליט המדינה יוצא לברזיל לדיון על הסגרת ואגנר, מעריב, 24 בנובמבר 1978
- ^ מעמד של משקיף לבך - בהליכים נגד וגנר, מעריב, 11 בדצמבר 1978
- ^ להסגיר את ואגנר לידי הגרמנים, מעריב, 21 במאי 1979