גיורא גודיק

אמרגן ומפיק תיאטרון ישראלי

גיורא גוֹדיק (15 במאי 19215 בספטמבר 1977) היה אמרגן ומפיק תיאטרון ישראלי, שהתפרסם כשהעלה סדרה של מחזות זמר במהלך שנות השישים.

גיורא גודיק
גיורא גודיק בתחילת שנות ה-60
גיורא גודיק בתחילת שנות ה-60
לידה 15 במאי 1921
ורשה
פטירה 5 בספטמבר 1977[1] (בגיל 56)
פרנקפורט
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אמה גודיק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סצנה מתוך המחזמר "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", 1970

קורות חייו

עריכה

גיורא גודיק נולד בשנת 1921 בוורשה בירת פולין, דור שלישי למשפחת שחקנים בפולין וברוסיה. אביו היה השחקן ולדיסלב גודיק.[2]

התחנך בבית הספר היהודי של מגנוס קרינסקי בעירו, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטת וילנה. שירת בארטילריה בצבא הפולני במלחמת העולם השנייה.

באפריל 1948 עלה לישראל. עם הגעתו גויס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים עד שחרורו בדרגת רב-סרן ב-1955. עם שחרורו מצה"ל קיבל הלוואה של 1,000 לירות ופנה להגשים חלום ישן. הוא פתח תחילה משרד אמרגנות קטן בחדר ששכר ברחוב שינקין בתל אביב. אחת הלקוחות הראשונים שלו הייתה יפה ירקוני. אולם כבר בחודש הפעילות הראשון שלו הפסיד את כל סכום ההלוואה.

פעילותו כאמרגן

עריכה

משנת 1957 החל בהבאת אמנים מצליחים בחו"ל להופעות בישראל, בין הבולטים בהם היו:

בשנת 1961 קצר הצלחה עם ההפקה המיובאת-למחצה של "סיפור הפרברים" שהועלתה בשיתוף פעולה עם "הבימה".

ב-1969 חתם על חוזה עם הבמאי היהודי-פולני אלכסנדר פורד להפקת שלושה סרטים (אביו של גודיק השתתף בסרט של פורד משנת 1948).

תיאטרון גיורא גודיק

עריכה

ב-1964, בעקבות ההצלחה שקצר עם "סיפור הפרברים" החליט להקים תיאטרון משלו. התיאטרון החדש, תיאטרון גיורא גודיק, העלה את "גבירתי הנאווה", מחזמר בהפקה כמו-אמריקנית, שהפך לסיפור הצלחה (בכיכובה של רבקה רז).

ההפקה השנייה שלו היתהה המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" (1965), שבו הושקעו 500 אלף לירות. ההפקה ירדה מהבמה לאחר שבעים הצגות בלבד בלי שהחזירה את ההשקעה.[3] גודיק לא נרתע ומיהר לתחנה הבאה: המחזמר "כנר על הגג", שהוצג לראשונה ביוני 1965 וזכה להצלחה רבה.

בהמשך, ב"קולנוע אלהמברה" שחכר ביפו, המשיך גודיק להתמקד בסוגת המחזמר, והעלה הפקות נוספות - שחלקן היו להצלחות ענק, אך כמה מהן היו כישלונות. בין המחזמרים שהעלה: "המלך ואני", "איש למנשה", "קזבלן" בכיכוב יהורם גאון (שהוצג 606 פעמים, שיא הופעות להצגה בתקופה ההיא), "איי לייק מייק" ו"לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", בעקבותיה נכנס לחובות כספיים גדולים. כשהפקת "יום האבא" נקלעה לקשיים, גודיק אף נאלץ לביים בעצמו את המחזה, אבל המבקרים קטלו את ההצגה והיא ירדה מן הבמות לאחר זמן קצר.

כל ערב בכורה של גודיק היה אירוע חברתי נוצץ, וגודיק אף המליך - בין לילה כמעט - עשרות כוכבי במה אלמוניים, בהם: רבקה רז, שמואל רודנסקי, תיקי דיין, בומבה צור, שולה חן, יהורם גאון, חיים טופול ואחרים. הוא שילם להם משכורות גדולות, ואת חלקם שלף מהתיאטראות הרפרטואריים. בשיאו העסיק גודיק בתיאטרון שלו כ-200 עובדים.

ב-1972, ערב הפקת המחזמר החדש, "מותק אני לא שומע כשהברז פתוח" בבימויה של עדנה שביט, לאחר שכבר לוהקו השחקנים לתפקידים הראשיים (עודד תאומי ומרים גבריאלי), נמלט גודיק במפתיע לפרנקפורט, כשהוא משאיר אחריו שורת נושים והרבה שחקנים המומים. אשתו, אמה, באה בעקבותיו. בני הזוג נאלצו להותיר בארץ את שני ילדיהם: אדית, שהייתה כבר נשואה, וזאב, שעמד לפני גיוס.

בפרנקפורט מכר הזוג נקניקיות במזנון סמוך לתחנת הרכבת, באזור של פשע, כשבין לקוחותיהם היו עבריינים וזונות. ארבע שנים לאחר שהוכרז בישראל עבריין נמלט ויתר גודיק על אזרחותו הישראלית למען אזרחות גרמנית. גודיק הצליח לרכוש שתי מסעדות, וצבר מספיק כסף כדי להחזיר את רוב חובותיו. הוא ניהל מגעים לחזור לארץ ולהחזיר את החובות.

ב-1977 התגלה אצלו סרטן במעיים, והוא נפטר בגרמניה בגיל 56, ונקבר בגדרה. אשתו אמה לא הגיעה להלוויה מחשש שתיעצר.

לגודיק נערך טקס אזכרה בתיאטרון הבימה, בנוכחות קהל רב ובהשתתפות שחקנים ואנשי תיאטרון.[4]

בתו אדית (1947–2014) הייתה אמנית שיצרה בשיתוף עם בן-זוגה, ארנסטו לוי.

בנו זאב הוא מסעדן בלונדון ונרתם לכיסוי מרבית חובותיו של אביו.[5]

לדברי ארי דוידוביץ', במאי הסרט התעודי "מחכים לגודיק", תרומתו הרבה של גודיק לתרבות הישראלית נשכחה, בין השאר בשל הדימוי שנוצר לו של עבריין נמלט. בקשתו של דוידוביץ' מעיריית תל אביב, להנציח את זכרו של גודיק על ידי קריאת רחוב על שמו, סורבה בשל היותו, לטענת חברי ועדת השמות העירונית, עבריין. דימוי זה גרם לבני משפחתו לחיות מחוץ לישראל ולא להילחם על הנצחתו או על שמו הטוב.[6]

הפקות

עריכה

הנצחתו

עריכה

בקיץ 2007 הושלמה הכנת הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק", סרט תיעודי מוזיקלי, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של גיורא גודיק. סרטו של ארי דוידוביץ' מציג את סיפורו הטרגי של האיש שנגע בחלום והתרסק, לצד סיפורה של תקופה בלתי נשכחת ושל ז'אנר המחזמר בגרסתו המקומית. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

באולם אלהמברה המשופץ מוצגת דרך קבע תערוכת צילומים לזכרו.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גיורא גודיק בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אשת גודיק ז"ל לא תלווה הארון בהגיעו ארצה, מעריב, 8 ספטמבר 1977
  2. ^ גאָדיק, וולאַדיסלאַוו, בתוך: זלמן זילבערצווייג; ולדיסלב גודיק באתר yiddishmusic.jewniverse.info; יצחק טורקאָוו-גרודבערג, ‏וו. גאָדיק, אויף מיַין וועג: (שריַיבער און קינסטלער): דערמאָנונגען און אָפּשאַצונגען, בואנוס איירס: צענטראַל-פֿאַרבאַנד פֿון פּוילישע יִידן אין אַרגענטינע ('דאָס פּוילישע יִידנטום', 173), תשכ"ד 1964, עמ' 218–228, בארכיון האינטרנט.
  3. ^ רחל אורן, כל העולם חלטורה, דבר, 16 באפריל 1965.
  4. ^ עליזה ולך, קהל רב בא לחלוק כבוד למלך המחזמר הישראלי, דבר, 13 באוקטובר 1977; יעקב הכהן, "הוא היה דון קישוט הגדול ביותר של התיאטרון בארץ", מעריב, 13 באוקטובר 1977.
  5. ^ לטענת ארי דוידוביץ' בראיון עמו בגלי צה"ל.
  6. ^ לדברי דוידוביץ' במפגש איתו לאחר הקרנת סירטו, בדצמבר 2020.
  7. ^ בין המסכים, חרות, 9 במאי 1965
  8. ^ בן-עמי פיינגולד, הצגה איטית בשטח התיאטרון, הַבֹּקֶר, 14 במאי 1965
  9. ^ טלילה בן זכאי, בידור קל נוסח פאריס - באלהמברה, מעריב, 31 במרץ 1965
  10. ^ סגלית פריאל, תיאטרון ילדים מקצועי, הַבֹּקֶר, 6 באפריל 1965
  11. ^ "מחול איטי בשטח ההפקר" קם לתחיה, דבר, 18 ביוני 1965
  12. ^ בן-עמי פיינגולד, הצגה איטית בשטח התיאטרון, הַבֹּקֶר, 14 במאי 1965
  13. ^ הופסקו הצגות המחזה "מחול איטי בשטח ההפקר" ביום אי לאחד 15 הצגות, מעריב, 18 במאי 1965
  14. ^ ב.א, כוחה של ביקורת, הצופה, 21 במאי 1965
  15. ^ טלילה בן זכאי, הביקורת "גמרה" את המחזה "מחול איטי בשטח ההפקר", מעריב, 23 במאי 1965
  16. ^ דיון על "מחול איטי בשטח ההפקר", למרחב, 20 במאי 1965
  NODES