הגאון מווילנה

הרב אליהו בן שלמה זלמן (23 באפריל 1720, ט"ו בניסן ה'ת"ף – 9 באוקטובר 1797, י"ט בתשרי ה'תקנ"ח), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות – הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים^{[דרוש מקור]}. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגאון מווילנה
הרב אליהו בן שלמה זלמן

אחת התמונות המיוחסות לגאון מווילנה
אחת התמונות המיוחסות לגאון מווילנה
לידה	23 באפריל 1720 ט"ו בניסן ה'ת"פ סלץ, האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה	9 באוקטובר 1797 (בגיל 77) י"ט בתשרי ה'תקנ"ח וילנה, האימפריה הרוסית
כינוי	הגר"א, הגאון
מקום קבורה	וילנה
מדינה	האיחוד הפולני-ליטאי, האימפריה הרוסית
מקום פעילות	וילנה
תקופת הפעילות	? – 9 באוקטובר 1797
השתייכות	מתנגדים
תלמידיו	(חלקי) הרב חיים מוולוז'ין רבי שלמה זלמן מוולוז'ין רבי מנחם מנדל משקלוב רבי מנשה מאיליה רבי ישראל משקלוב רבי בנימין ריבלין
חיבוריו	ראו ערך ספרי הגר"א

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו להימנע מכבוד, פרסום ושררה על הציבור. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

תולדותיו

נולד לטריינה ולרב שלמה זלמן, בכפר סלץ שליד בריסק, כיום בבלארוס, אז בליטא, שהייתה חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, בט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720. למשפחתו היה קשר להחבר יוסף.

סבו היה יששכר דב, בנו של רבי אליהו חסיד, ועל שמו נקרא. רבי אליהו חסיד היה בנו של רבי משה קרמר, רבה של וילנה, ואשתו הייתה נכדתו של רבי משה רבקש.

עד גיל שש למד מפי רב. בגיל זה דרש בבית הכנסת הגדול של וילנה דרשה שלימד אותו אביו, ואחר כך, לבקשת רבי העשיל אב"ד וילנה, הוסיף גם פלפול שהכין בעצמו, כמבחן ליכולתו לחדש לבדו. גם בספרו שנות אליהו מובא חידוש שאמר בגיל שבע שנים. בגיל זה התגורר כשלושה חודשים בקיידאן אצל רב העיירה הרב דוד קצנלבוגן, ולמד מפיו ומפי הרב משה מרגלית בעל ה"פני משה" על התלמוד הירושלמי (שלימים כיהן כרבה של קיידאן). בגיל תשע החל ללמוד גם קבלה ולמד מדי יום במשך כמה שעות בספר הזוהר ובכתבי האר"י. בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים. בתקופה זו חבר לרב אריה ליב, לימים אב"ד טשעכאנאוויץ. מגיל שמונה עסק בענייני תכונה.

בהיותו צעיר לימים נשא את חנה בת יהודה לייב מקיידאן (1724–1782). אשתו דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימוד. לאחר מותה בשנת ה'תקמ"ג, ביקש לחרוט על מצבתה: "ותמת חנה בשנת תקמ"ג, ה' כסלו. לא הניחה תמורה וערך / לספר שבחה אין נתיב ודרך". בהמשך נשא לאישה את גיטל בת מאיר לונץ מחלם, שהייתה אף היא אלמנה.

כבן 20 יצא לפולין ולגרמניה, עבר בליסא ובברלין ואולי אף באמסטרדם. הוא שב לווילנה בשנת ה'תק"ה (1745). במשך השנים התגורר הגר"א בווילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם בהתמדתו הגדולה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות, כדי לא לישון יותר משיתין נשמין, כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, תיאר כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

תקופת חייו של הרב הגאון מווילנה על ציר הזמן
ציר הזמן

מעמדו

הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד של סמכות בלתי מעורערת ויוצאת דופן. בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימויָיו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד, ובין זו של גאוני בבל.

רבי אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש") כתב עליו כך: ”אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש, רב אשי והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב אחד מהראשונים, מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם.”

בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.

ציור המיוחס לגאון מווילנה

משנתו

שלט רחוב על שם הגאון מווילנה בעיר ווילנה

לוחית זיכרון בווילנה, במקום בו עמד ביתו של הגאון מווילנה ובה הכיתוב "הגאון אליהו מוילנא, היה גר בבית שעמד פה"

רחוב הגאון מווילנה בראשון לציון

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. מחותנו, בעל חיי אדם, כותב עליו כך: "כל התורה היה ערוך לפניו כשולחן ערוך, עד שאם היו שואלים אותו איזה דבר, היה עונה תוך כדי דיבור". התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל, הראי"ה קוק וחכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם המפרשים רש"י, רא"ש ורי"ף, בלימוד ישר המכוון להכרעה ולפסיקת ההלכה. הגר״א היה מקורי מאוד בפסיקת ההלכה ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד, גם נגד הראשונים והשולחן ערוך או בניגוד למנהג המקובל.

לימודו מבוסס על חתירה לעומק הפשט מהמקורות, אך גם על שינויי גרסאות, בפרט בספרים הפחות שכיחים, כמו התלמוד ירושלמי, התוספתא וספרי הזוהר. למרות חשיבותו בהיסטוריה של המתנגדים, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה באופן ניכר מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו, אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח מדויקים^{[דרוש מקור]}.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. הוא עשה זאת על פי מאמר חז"ל: ”מאי דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי?' ה' יתרה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.” כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק, ומכיוון שבמוצאי יום כיפור כולם הולכים לביתם לאכול, היה הגר"א ממשיך ללמוד עד שיהיו אנשים שיגמרו לאכול ויחזרו ללמוד. רעיון זה עמד גם בבסיסה של ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.

תורת הסוד במשנתו

כבר בגיל תשע החל הגר"א ללמוד את תורת הסוד.

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם, אך הפסיק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

הגר"א כתב פירושים לספרא דצניעותא, אותו ראה כספר היסוד של הקבלה, וכן לתיקוני זוהר ולתיקוני זוהר חדש, ולשאר חלקי ספר הזוהר, וכן לספר יצירה.

עם זאת, בניגוד למקובלים אחרים, התנגד הגר"א לקבל מגידים, בשל רצונו לעמול בתורה, וכך לקבלה ישירות מהקב"ה ולא דרך מתווכים. הוא גם שלח את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין להזהיר את אחיו, רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, שלא יסכים לקבל מגיד שעתיד להגיע אליו, משום שהמגידים באותו דור, ובפרט מחוץ לארץ ישראל, "אי אפשר כלל שיהיה כלו קדש קדשים ובלי עירוב כלל".

תורת הגר"א בקבלה נחשבת לזרם בפני עצמו (אם כי היא משולבת לעיתים עם תורת הרמח"ל), ורבים מן המקובלים עסקו בה ופירשו אותה, כמו תלמידיו: רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, רבי משה מטולשין, רבי מנחם מנדל משקלוב, ותלמידי תלמידיו רבי יצחק אייזיק חבר, רבי דוד לוריא, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב, רבי אליהו מקאליש, וכן רבי שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה", רבי נפתלי הרץ הלוי מיפו, ואחרים.

בדורנו עסקו בכתביו רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי שריה דבליצקי, רבי ישראל אליהו וינטרוב, רבי יעקב עדס (דברי יעקב), והרב יוסף אביבי, שאף כתב ספר מיוחד לבאר את ייחודיות קבלת הגר"א וההבדלים בינה לבין קבלת האריז"ל.

במסגרת המאבק בין החסידים למתנגדים, הפיצו החסידים שמועה שלפיה הגר"א לא מאמין בתורת הקבלה ואינו עוסק בזוהר ובכתבי האר"י. בכך ביקשו ליטול את עוקצה של התנגדות הגר"א לחסידות.

תלמידו של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, תוקף את מפיצי השמועה במילים חריפות:

ומדי דברי בגדולות ונפלאות קדושת תורתו של רבינו הגדול נ"ע, זכור אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בלבי כאש בוערת. אשר לקחה אזני דבת רבים בורים ריקים בפלכים הרחוקים. אשר לא ראו אור תורתו וקדושתו מימיהם. אנשי בלי עול בפה ולשון מדברת גדולות להפיל מום בקדשי שמים. זבובי מות להבאיש ולהביע שמן רקח משחת קדש רבינו הגדול נ״ע. באמרם שהרב הקדוש די רוח אלהין קדישין ביה האריז"ל לא היה נחשב בעיניו חס ושלום. זאת ועוד אחרת. מהם אשר מעמיקים יותר לדבר סרה לומר שגם הזוהר הקדוש לא הוכשר בעיניו ח״ו לקבוע בו עסק לימודו מימיו. תאלמנה שפתי שקר הדוברות עתק על צדיק יסוד עולם. יתפרכון. יתחרשון. ישתתקון. לא תהא כזאת בישראל.

תורת הגאולה במשנתו

לפי המסופר בספר קול התור, שיש המייחסים את חיבורו לרבי הלל ריבלין משקלוב, בראש השנה שנת הת"ק (1739) החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. על פי שיטתו בעניין הגאולה, בשנה זו מתחיל בוקרו של "היום השישי" של העולם, שבו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת, שבה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד ב'), שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק ”כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור”, ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום שישי ולהכין את צורכי השבת, כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום השישי".

שולחן ערוך חדש

על פי דברים שכתב בנו של הגר"א, התכוון אביו לחבר מעין "שולחן ערוך חדש":

שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן.

— הקדמת בני הגר"א לשולחן ערוך – אורח חיים, שקלוב, תקס"ג

יחסו ללימודי חול ולפילוסופיה

ספר אוקלידוס ("יסודות") שתורגם בעידודו של הגר"א

הגר"א תמך בלימודי חול שכללו חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים, ואף כתב ספר על מתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה בשם "איל משולש". בהקדמה ל"ספר אוקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי הרב ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם – 1780), מובא בשמו:

כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציוה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.

דבריו של הרב ברוך שיק מקבלים חיזוק מתרגום שכתב בנו של הגר"א, רבי אברהם וילנר, לחלקים מתוך ה"היסטוריה של הטבע" של החוקר הצרפתי הרדיקלי, בופון.

על פי עדות של תלמידיו ועל פי הספרים שנכתבו מפיו, היה הגר"א בעל ידע במתמטיקה, בהנדסה, בביולוגיה, באסטרונומיה, בגאוגרפיה, בבלשנות ובמוזיקה, אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו.

הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע שבהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה.

וכך סיפר על הגר"א רבי ישראל משקלוב:

כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא… וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם, רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגמרה. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכופרים לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו.

— פאת השולחן, הקדמה, דיבור המתחיל: "ומצידה ביאור ארוך"

בניגוד ליחסו למדעי הטבע, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה, כמובא בספר אבן שלמה (שהוא ליקוט מכתביו) פרק י"א סימן ד'. וכך אמר:

בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד' (ישעיה ב' ו').^{[דרושה הבהרה]}

ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פסקה זו:

עיין יורה דעה סימן קע"ט, סימן קטן י"ג. שכתב גם כן לגנות את הפילוסופיא הכוזבה ועיין בספר עליות אליהו י"ז, ב'. ודלא כיש אומרים שמה שכתב ביורה דעה בסימן הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכתב יד קדשו ממש וכמו שמוכח כאן. ועיין יורה דעה סימן רמ"ו, סימן קטן י"ח.

בביאור הגר"א לספר ישעיה פרק ב' פסוק ו', כתב:

"כי נטשת עמך" וגו', פירוש, בשביל הזכות שנטשת עמך, כמו שכתוב: "ושכחי עמך ובית אביך, ויתאָו המלך יָפְיֵךְ". "כי מלאו מקדם" וגו', פירוש, בשביל שעמך מלאו מקדם לכן נטשת עמך וזכית לאור ה'. ואמר "מקדם, ועֹננים [כפלשתים] ובילדי נכרים" – המה פלסופיא אלהות ולמודית וטבעית. ו"מקדם" הוא אלהית כמו שכתוב: "מעֹנה אלֹהי קדם". "ועֹננים" היינו יודעי לכוון השעות כמו "הֹבְרֵי שָׁמַיִם". "וילדי נכרים" הוא טבעיות.

ביאור הגר"א על יורה דעה סימן קע"ט, סעיף ו', סעיף קטן י"ג:

הרמב"ם... נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת.

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה במחקרים מאוחרים יותר.

ניסיון עלייתו לארץ ישראל

ציור נפוץ של הגר"א

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו איגרת מהדרך בהגיעו לקניגסברג, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". עם זאת, ניסיונו זה לא צלח, הוא החליט לחזור לביתו באומרו שאין לו רשות משמיים לעלות לארץ ישראל.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה שבה ניסה הגר"א לעלות לארץ ישראל. דב אליאך, בספרו "הגאון", מנסה להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת, כי ניסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1759–1760). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ ישראל בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הניסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים אלה לגאון. אלי אליאך הציע כי מדובר בקיץ של שנת תקכ"ז (1767).

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ ישראל, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840), כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצנו" (על פי שיר השירים ב יב).

בעקבותיו וביוזמת תלמידו רבי חיים מוולוז'ין עלו רבים מתלמידיו לארץ ישראל החל משנת תקס"ח (1808), בעלייה הידועה כ"עליית תלמידי הגר"א" בראשות תלמידו רבי מנחם מנדל משקלוב. תחילה התיישבו בצפת והקימו בה את קהילת ה"פרושים". החל משנת תקע"ו (1816) עברו חלקם והתיישבו גם בירושלים, והקימו בה מחדש את הקהילה האשכנזית.

מאבקו בתנועת החסידות

ערך מורחב – התנגדות לחסידות

פסל של הגאון מווילנה במקום בו עמד ביתו, בווילנה

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת ה'תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת ה'תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראו להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זלזול בזמני התפילות, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.

יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל כך שהגר"א סבר כי בחסידות יש מאפיינים אשר שונים מהאמונה היהודית כפי שהייתה מקובלת עד אז. באיגרת מפורשת של הגר"א עצמו^{[דרושה הבהרה]}, הוא מכנה את החסידות כעבודת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן שהתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שהוא אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן שיש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות, כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בווילנה, הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות האל בעולם הפיזי.

מתלמידיו

לגר"א לא היו תלמידים במובן הרגיל של המילה והוא לא כיהן בראשות ישיבה. עם זאת בחורף ה'תקכ"ח (1767) הוא הקים בית מדרש צמוד לביתו, ובו מסר לעיתים שיעורים, בעיקר בצעירותו, ולמדו שם תלמידי חכמים מובחרים, שהיו מביאים לפניו את קושיותיהם וספיקותיהם. תלמידיו חשו את הפער העצום בינם לבינו ולא אבו להיקרא "תלמידיו".
בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א לשולחן ערוך ערכו רשימה של כמה מבחירי תלמידיו:

• הרב חיים מוולוז'ין – נחשב לגדול תלמידיו, הקים את ישיבת וולוז'ין, שהייתה הישיבה המרכזית באירופה, וכתב את הספר נפש החיים בין היתר כפולמוס העומד מול תנועת החסידות
• רבי שלמה אב"ד וילקומיר
• רבי שלמה זלמן מוולוז'ין – אחיו של רבי חיים
• רבי שלמה מטולוצין – מראשוני תלמידיו שעלו לארץ ישראל עוד בחיי הגר"א
• רבי סעדיה – גיסו של רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, מראשי עליית תלמידי הגר"א. שימש את הגר"א, וכתב את הנהגותיו שנדפסו לימים בספר מעשה רב, וכן היה שליחו במאבק נגד תנועת החסידות.
• רבי משה שלמה מטולטשין – מגיד בקהילת וילנא, תלמיד מובהק של הגר"א בקבלה, וערך חלק מכתביו.
• רבי צבי הירש מסמיאטיץ
• רבי שלמה ממוהילוב
• רבי בנימין ריבלין

בני הגר"א כותבים שבסוף ימיו התקרבו אל הגר"א שני האחים בני שקלוב, רבי בונים ואחיו רבי מנחם מנדל:

• רבי מנחם מנדל משקלוב שימש את הגר"א בשתי שנותיו האחרונות, והיה מראשי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ומייסד היישוב האשכנזי בירושלים.

• רבי מנשה מאיליה – מחבר ספר "אלפי מנשה". נודע בעיסוקו במדעים ובתפיסותיו המקוריות.
• רבי יעקב כהנא – חתנו של רבי יששכר בער אחי הגר"א.
• רבי פנחס מפלאצק – מגיד מישרים, מחבר מספר ספרים
• רבי מנחם מנדל – מחבר הספר "תמים יחדיו" מגיד מישרים בקהילת פוניבז'.
• רבי ישראל משקלוב – ששימש את הגר"א בחצי שנה האחרונה לחייו, מראשי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השלחן ופירוש למסכת שקלים, ועורך כמה מספרי הגר"א.
• רבי הלל ריבלין משקלוב בן רבי בנימין – מהעולים בעליית תלמידי הגר"א בשנת ה'תקצ"ב. ספר קול התור מיוחס אליו. עם זאת, יש הטוענים שאינו תלמידו של הגר"א.
• רבי יהודה ליב הלוי עד"ל מסלונים – מומחה לדקדוק עברי ועזר לגר"א בכתיבת ספריו.
• רבי יחיאל מיכל ממינסק

כתביו

ערך מורחב – ספרי הגר"א

מתורתו של הגר"א נדפסו ספרים העוסקים בחלקים רבים של התורה, ובהם ביאורים לתורה, לנביאים, למגילות, לספר דברי הימים, למשניות זרעים וטהרות, פירושים לתלמוד ירושלמי, לתוספתא, למסכתות קטנות, לתורת כהנים ועוד. בחכמת הקבלה נדפסו מתורתו פירושים לחלקי הזוהר, ספרא דצניעותא, היכלות, לספר יצירה ועוד. גם את אגדות חז"ל הגר"א מבאר פעמים רבות על דרך הקבלה.

בעקבות דברי רבי ישראל משקלוב, מקובל כי כתב בעצמו רק עד גיל 40 (למעט ההגהות על כל ספרות חז"ל), ואחר כך הרצה לתלמידיו שלמדו ממנו, או הכתיב להם.

הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד ערך ספר שלם אוצר ספרי הגר"א שבו אסף את כל ספרי הגר"א למהדורותיהם, כפי שנדפסו עד שנת ה'תשנ"ח. חלק מספריו נערכו בשנים האחרונות בצורה מוארת ומוערת על ידי הרב שלמה ברעוודה.

תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כותב כי "אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה".

משפחתו

הגר"א היה הבכור והיו לו ארבעה אחים:

• רבי משה, מגיד מישרים ומו"ץ בעיירה פודזלובה שליד וילקומיר
• רבי אברהם, מחבר "מעלות התורה", מגיד מישרים בשקלוב ורב ברוגולה, נפטר בד' בניסן ה'תקס"ד
• רבי יששכר בער, מחשובי חכמי וילנה, כתב מספר ספרים, נפטר בט' באלול ה'תקס"ו. חתנו היה רבי יעקב כהנא תלמיד הגר"א
• רבי מאיר, מקהילת יאנישוק, הגר"א כינהו "אור המאיר"

כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה, חנה:

• בת (שמה לא ידוע) (1741–1756), נפטרה בנעוריה
• חינה (1748–1806), נישאה לרבי זלמן זליג חיניץ מפינסק ואחרי מותו לרבי משה מפינסק, שהדפיס כמה מספרי חותנו
• פסיה בתיה (נולדה ב-1750), נישאה לצבי הירש דונחין מדיסנה
• בת (שמה לא ידוע) (נולדה ב-1752), נישאה ליחזקאל הלוי
• שלמה זלמן וילנר (1759–1780)
• יהודה לייב וילנר (1764–1816)
• רבי אברהם וילנר (1765–1808)
• טאובה (1768–1812), נישאה לרבי אורי שרגא פייבוש מדוברובנו

בין צאצאיו הבולטים בעת האחרונה ניתן למנות את אליהו לנדא.

הנצחה

קברם של הגאון מווילנה ואברהם בן אברהם

על שמו של הגר"א הוקמו בתי כנסת, בפרט בשכונת שערי חסד בירושלים. כמו כן הוקמה על שמו ישיבת הגר"א (כיום כולל אברכים) בחיפה, ישיבת אדרת אליהו וקהילת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים, השואפת ללכת על פי דרכו.

תמונות דיוקן של הגאון מווילנה החלו להתפרסם כהדפסי אבן בין השנים 1821–1825. הצייר המקורי היה ראש המחלקה הליטוגרפית באוניברסיטת וילנה, הצייר הליטאי-פולני ג'וסף הילרי גלובצקי.

בשנת תשנ"ט ביקשה ממשלת ישראל להעלות את עצמותיו של הגאון ארצה, אך סורבה על ידי ממשלת ליטא, בין השאר משום התנגדות הקהילה היהודית שם.

שנת 2020 שבה מלאו 300 שנים להולדת הגאון, הוכרזה על ידי הפרלמנט הליטאי כשנת הגאון מווילנה וכשנת ההיסטוריה היהודית. באותה שנה נקרא על שמו המוזיאון להיסטוריה יהודית של ליטא.

מכון הגר"א לההדרת כתביו

בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם בבני ברק (ישראל) ובניו יורק (ארצות הברית) מכון הגר"א העולמי להדפסת ספריו וכתביו עם חידושים וביאורים בתורתו וכן ההדרת ספרי תלמידי הגר"א ובית מדרשם על ידי בני רבי ירוחם פישל פפר, האחים הרב נחמיה פפר והרב שמואל יעקב פפר.

לקריאה נוספת

• אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד – תולדות ראשית היישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א, הוצאת ועד כללי כנסת ישראל, מהדורה ראשונה: ה'תשי"ח; מהדורה שנייה מורחבת: ה'תש"ס
• בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מווילנה, ה'תשכ"ה
• יוסף אביב"י, קבלת הגר"א, ה'תשנ"ג
• עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ה'תשנ"ח
• אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ה'תשנ"ט
• דב אליאך, הגאון – חייו ומשנתו של הגר"א, א'-ג', הוצאת מכון "מורשת הישיבות", ה'תשס"ב – ספר זה הוחרם בציבור החסידי כיוון שכלל התקפות קשות נגד החסידות, אולם הוא מקובל בציבור הליטאי.
• אסופת מחקרים, הגר"א ובית מדרשו, הוצאת אונברסיטת בר-אילן, ה'תשס"ג
• אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, ה'תשס"ז
• רפאל ב' שוח"ט, עולם נסתר בממדי הזמן – תורת הגאולה של הגר"א מווילנה, מקורותיה והשפעתה לדורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מאי 2008
• דוד קמינצקי, תורת הגר"א, מכון פרקי אליעזר, ירושלים: ה'תשע"ח
• משה צוריאל, אוצרות הגר"א – לקט על דרכיו ותורתו של הגר"א
• ישראל א' שפירא, 'אסכולות חלוקת בשאלת תורה ומדעים בבית מדרשו של הגר"א', בד"ד 13, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003.

קישורים חיצוניים

• הגאון מווילנה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הגאון מווילנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הגאון מווילנה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א) (1720-1797), דף שער בספרייה הלאומית
• אילן היוחסין של הגר"א
• כתב יד, מכתבי הגר"א, ניו יורק, מאה 18, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא הגר"א, באתר ספריית אסיף

אודותיו

• נחמן צבי הירש, עליות אליהו, וילנה: ה'תרט"ז, באתר היברובוקס
• משה מנדלסון, פני תבל, אמסטרדם, תרל"ב, באתר היברובוקס
• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר׳ אליהו (בר׳ שלמה זלמן) מווילנא (הגר״א)", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 162-151, באתר היברובוקס
• הרב ירוחם ליינר, הגר"א ז"ל איש הנגלה והנסתר, תלפיות, שנה ד', גיליון א'–ב', ניו יורק, תש"ט, עמ' 167, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• יהודה לייב פישמן מימון, תולדות הגר"א, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשט"ו, מהדורה שנייה, ה'תש"ס, באתר אוצר החכמה
• 'ר' אליהו ב"ר שלמה־זלמן (הגר"א)', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן ואחרים, יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמודים 27–28 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 27.8.2020), תמונה 1225–1226).
• הרב מרדכי גרינברג, הגאון ר' אליהו מווילנה (הגר"א), "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 10, תשרי ה'תשס"א, עמוד 4
• על לימודיו בילדותו בקיידאן ועל הקשר לבעל ה"פני משה", נובמבר 2011
• טלי פרקש, מיסטיקן, מדען וציוני: הסודות של הגאון מווילנה, באתר ynet, 2 בפברואר 2021
• הגאון מווילנא, פרק בפודקאסט קדמא באתר ספוטיפיי, אוגוסט 2022
• עמנואל אטקס, הגאון מווילנה לא היה ציוני, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2023

דיוקנאות הגר"א

ד"ר אלי אשד " הדיוקן של הגאון מוילנה זיוף או אמת ? " בלוג "המולטי יקום של אלי אשד

משנתו

• הרב דוד קמינצקי, דעת הגר"א בכתבי האריז"ל, ישורון כרך כ"ב, עמוד תקצ"ז.
• מאורות הגר"א, מכון אוצר הברכה
• יצחק בן-צבי, הגר"א וניסיונותיו לעלות לארץ-ישראל, כתב-עת "סיני", גיליון ל"ד, תשי"ד, באתר דעת
• בן ציון כ"ץ, רבנות, חסידות, השכלה – כרך שני, חלק שלישי, תל אביב: תשי"ח, באתר היברובוקס
• רפאל שוח"ט, ארץ ישראל במשנת הגר"א, כתב-עת "המעיין", תמוז תשנ"ח, באתר דעת
• אליעזר באומגרטן, סמכותו של האר"י אצל הגר"א ותלמידיו, דעת 71 (תשע"א) 75-74
• הרב דוד קמינצקי ההערכה וההשתוקקות לביאורי הגר"א בדורות האחרונים, ישורון כרך ו', עמוד תשע"ב.
• ישראל שפירא, ‏עדות האדמו"ר הריי"צ על הגאון מווילנה, באתר כיכר השבת, 07 ביולי 2022
• ישראל שפירא, ‏מי חיבר את ה'ביאור' שנדד מברלין לווילנה?, באתר כיכר השבת, 11 ביולי 2022
• אלי אשד, תוכנית העתיד של הגאון מווילנה (אורכב 05.12.2008 בארכיון Wayback Machine)
• "הגאון מווילנה והגולם", מאמר של הנס לודוויג הלד על ניסיונו של הגאון. הניסיון המתועד היחיד הידוע ליצור גולם, בבלוג של אלי אשד
• אריה מורגנשטרן, "תעודות חדשות על המגפה שהציתה את המלחמה נגד החסידים בווילנה 1771: כיצד ניהלו ראשי הקהל את המהלך להחרמת החסידים" (אורכב 12.02.2009 בארכיון Wayback Machine)
• אריה מורגנשטרן, הרקע המשיחי לניסיון עלייתו של הגר"א לארץ-ישראל (אורכב 19.07.2010 בארכיון Wayback Machine), בבלוג של אלי אשד
• משלי עם ביאור הגר"א, מכון אוצר הברכה