דואליזם

ערך זה עוסק במונח פילוסופי. אם התכוונתם לדואליות כתופעה מתמטית רחבה, ראו דואליות גל-חלקיק.

המונח "שניות" מפנה לכאן. לערך העוסק במידת זמן, ראו שנייה.

דּוּאָלִיזְם (מלטינית: duo, "שניים"), או בעברית שְׁנִיּוּת^[1], הוא מושג המשמש לתיאור כל מערכת אמונה או שיטה פילוסופית, מדעית או תאולוגית, הרואה את הישויות בעולם, ואת העולם כולו, כמורכבים משתי קטגוריות או יסודות, אשר גוזרת את הכול מתוך שני עקרונות בסיסיים, לעיתים מנוגדים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושיו שְׁנִיּוּתָן (בהוראת "הדוגל בשניות") ושְׁנִיּוּתָני (דואליסטי).^[2]

בפילוסופיה

דואליזם הוא קבוצת השקפות על היחס בין נפש לחומר או גוף. הטענה היא שחוויות נפשיות הן לא-פיזיקליות. בפילוסופיה המערבית, אפלטון ואריסטו היו הראשונים לעסוק בכך. כל אחד מהם טען, מנימוקיו הוא, ש"חכמה" (כושר של הנפש או הנשמה) לא יכולה להיות מזוהה או מוסברת במונחים של גוף פיזי. הניסוח המודרני לדואליזם הוא של רנה דקארט (1641) שטען שנפש היא חומר לא-פיזיקלי אשר מהווה "דבר חושב" (res-cogitans). דקארט הוא הראשון שזיהה את הנפש עם תודעה והבחין אותה מהמוח (מקום החכמה), זהו האופן בו אנו רואים עד היום את בעיית גוף-נפש.

הטיעונים הנפוצים בעד דואליזם מתבססים על אינטואיציה של השכל הישר לפיה חוויות מודעות נפרדות מחומר דומם. אדם מן היישוב מזהה את הנפש עם העצמי, אישיות או נשמה; ודוחה את הרעיון שהנפש היא מוח; או להפך, הוא מוצא את הרעיון של ערך אונטולוגי יחיד כמכניסטי מדי או לא מובן. פילוסופים מודרניים של הנפש סבורים שאינטואיציות הן מבלבלות ולכן עלינו להשתמש בכישורים ביקורתיים יחד עם עדויות אמפיריות מדעיות כדי לבחון את הנחותינו ולקבוע האם יש להן בסיס אמיתי.

טיעון נוסף הוא שלנפשי ולפיזיקלי יש תכונות שונות אשר בלתי מתיישבות זו עם זו. לאירועים נפשיים יש איכות סובייקטיבית שאין לאירועים פיזיקליים. אפשר למשל לשאול מישהו כיצד מרגישה אצבע חרוכה, כמו מה נראים שמיים כחולים וכיצד נשמעת מוזיקה נחמדה. אולם יהיה זה חסר משמעות, או לפחות מוזר, לשאול מה מרגיש גלוטומט בהיפוקמפוס?

פילוסופים של הנפש מכנים את ההיבט הנפשי של אירועים קווליה (qualia) או "תחושה גולמית". קווליה לוקחת חלק באירועים נפשיים אשר נראים קשים לרדוקציה לפיזיקלי, להרגיש כאב, לראות צל מוכר או לראות כחול.

אם התודעה (הנפש) יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי במציאות הפיזיקלית (המוח), צריך להסביר כיצד זיכרונות פיזיקליים נוצרים ביחס לתודעה. דואליזם צריך להסביר כיצד התודעה משפיעה על המציאות הפיזיקלית. אפשרות אחת היא שמדובר בנס. כך למשל טוענים Arnold Geulincx and Nicolas Malebranche כי היחס גוף-נפש דורש מעורבות ישירה של האל.

טיעון הזומבי מבוסס על ניסוי מחשבתי של טוד מודי אשר דייוויד צ'אלמרס פיתח בספרו The Conscious Mind. הרעיון הוא שלדמיין גוף של מישהו מאפשר להגות בקיומו ללא מצבי תודעה. צ'למרס טוען שסביר שיצור כזה קיים מכיוון שכל הנדרש הוא שהמדעים הפיזיקליים יצדקו בתיאורם את הזומבים. מדעים אלה לא משתמשים בתודעה או בחוויות נפשיות ולכן המעבר מסבירות לאפשרות יהיה קטן. דנט טוען בתגובה כי המובן של זומבי פילוסופי הוא לא קוהרנטי או שהוא מושג לא סביר. זאת מכיוון שעל פי הפיזיקליזם ישנן שתי אפשרויות בלבד, או שאפשר להאמין שכולם הם זומבים או שאף אחד לא יכול להיות זומבי. ההרהור בקיום או בחוסר קיום של זומבי היא תוצר העולם הפיזיקלי ולכן אין הבדל במי מהרהר בה.

דואליזם אינטראקציוניסטי (interactionism) אומץ על ידי רנה דקארט בספרו "הגיונות", ונתמך במאה ה-20 על ידי קרל פופר וג'ון אקלס. על פי השקפה זו מצב נפשיים, כמו האמנות ורציות, נמצאים באינטראקציה עם מצבים פיזיקליים. לדוגמה, ענבל תופסת באופן בהיר וברור את הנפש שלה כחושבת על דבר מה שאינו מדיד. יש לה גם תפיסה בהירה של הגוף שלה כמשהו מדיד אשר אינו מסוגל לחשוב. מכאן כי הנפש והגוף אינם זהים מכיוון שיש להן תכונות שונות רדיקלית. יחד עם זאת, באותו זמן המצבים הנפשיים של ענבל משפיעים על גופה ולהפך; ילד נוגע בכיריים חמים (אירוע פיזיקלי) שגורם כאב (אירוע נפשי) וגורם לה לזעוק (אירוע פיזיקלי); זה גורם לתחושה של פחד ולרצון להגן ולטפל (אירוע נפשי).

טיעונו של דקארט תלוי בהנחה שמה שענבל תופסת בנפשה באופן בהיר וברור הוא נכון. פילוסופים עכשוויים חולקים על כך. יוסף אגסי סבור, למשל, שמספר גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש; פרויד הראה שאדם בעל הכשרה פסיכולוגית יכול להבין את המוטיבציות הלא-מודעות של אדם אחר טוב יותר ממנו. פייר דוהם הראה שפילוסוף של המדע יכול להבין את מתודת הגילוי של מישהו טוב יותר ממנו; וברוניסלב מלינובסקי הראה דבר דומה לגבי אנתרופולוגיה. מלינובסקי טען שהעובדה שניסויים מודרניים בפסיכולוגיה גורמים לאנשים לראות דברים שלא שם מקעקעת את טיעונו של דקארט מכיוון שמדען יכול לתאר תפיסות של אדם טוב יותר ממנו. החולשה של טיעונים אלה היא שהם מטילים ספק באינטרוספקציה. אנו יודעים שאנשים טועים לגבי העולם, כולל מצבים פנימיים של אחרים, אולם אין זה כך תמיד. לכן יהיה זה אבסורד להניח שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה.

בדתות

דתות המבוססות על דואליזם נחלקות לשניים:

דתות שמאמינות שהטוב בעולם הוא פרי בריאתה של ישות עליונה טובה, בעוד הרע נברא על ידי ישות עליונה רעה. דת המציגה תפיסה ממין זו היא הדת הפרסית הזורואסטרית מיסודו של זרתוסתרא. בדת הזורואסטרית האל הטוב נקרא אהורה-מזדה, והוא נמצא במלחמה מתמדת עם האל הרע הנקרא אהרימן.
דתות שבהן יש הבחנה חדה בין רוח או נשמה לבין חומר או גוף. בדתות אלה העולם נתפס כמורכב מרוח ומחומר, כשהאל נתפס כרוחני בלבד, בעוד העולם נתפס כחומרי. בדרך-כלל האדם נתפס כישות המכילה רוח וחומר יחדיו, כשהוא מצווה לחזק את ההיבט הרוחני שבו על חשבון ההיבט הגופני.

בתחום הדת קימים עוד מושגים דואליסטיים: האור והחושך, האל והשטן, האל והעולם, האמונה והדעת. בנצרות בולט מאוד הניגוד הדואליסטי אלוהים-שטן. אמנם אין הנצרות מכירה בקיום שתי רשויות הנלחמות ביניהן אך למעשה, היא מוסרת לשטן כוח שלטוני בעולם. הכתות הגנוסטיות ראו ביקום כהיותו מורכב משני יסודות - יסוד הרוח המזוהה עם הטוב ויסוד החומר המזוהה עם הרע והחטא.

בפילוסופיה הודית

ערך מורחב – פילוסופיה הודית

אחד מהניסוחים הקדומים הידועים לדואליזם הם של סמקיה והמורים היוגים בפילוסופיה ההודית (650 לפנה"ס). סמקיה חילק את העולם לפורושה (נפש/רוח) ופרקריטי (חומר) והיוגה סוטרות של פטנג'אלי הציגה גישה אנליטית למהות הנפש.

ביהדות

היהדות של ימי הנביאים האחרונים, בתקופה שבה היו קשרים הדוקים בין יהודים לפרסים, התנגדה לתפיסה הדואליסטית הזורואסטרית מתוך האמונה שישנו אל אחד בלבד הממונה גם על הטוב וגם על הרע. אחד הפולמוסים האלה מופיע בספר ישעיהו: "כֹה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה."^[3] בספר איוב מתואר השטן ככפוף לאל, וכמי שחייב בקבלת רשות ממנו לפעולותיו,^[4] וכן בספר מלכים רוח השקר הגורמת לאחאב מלך ישראל לצאת למלחמה שבה הוא מפסיד מקבלת רשות לעשות זאת מידי האל.^[5]

בתלמוד הבבלי מצוינים ויכוחים רבים של רבנים יהודים עם אנשי דת פרסיים בנושא זה. אחד הפירושים המקובלים לסיפור התפקרותו של אלישע בן אבויה (שנקרא "אחר" לאחר שכפר בתורה) בסיפור ארבעה שנכנסו לפרדס הוא שבן-אבויה התחיל להאמין ב"שתי רשויות" כלומר בדואליזם הדתי.

התפיסה הדואליסטית העיקרית המצויה כיום ביהדות, ואשר ראשיתה בימי חז"ל היא האמונה בהישארות הנפש. לדוגמה, במסכת אבות: "רבי יעקוב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".^[6] האמונה בהישארות הנפש נובעת מן ההבחנה בין גוף לנפש או בין חומר לרוח. לשיטה זו האדם מורכב מנפש ומגוף: הגוף מתכלה בעוד הנפש נפרדת מן הגוף בעת המוות וממשיכה להתקיים לנצח. יש פרשנות הגורסת שקיימת תקווה להיגאל מהדואליזם הקיומי. המצוות, שנעשות על ידי ה"גוף" בהנחיית ה"נפש", אמורות להתגבר על הדואליזם וליצור אחדות המכונה "קידוש החומר", וכך מתפרש הציווי לעבודת האל "בכל לבבך"- "בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". כך, לפי שיטות בקבלה ובהגות היהודית, אף בעולם הבא יוותר הגוף יחד עם הנפש, מתוך שיבוא לידי זיכוכו.

התנ"ך כמעט שאינו עוסק בהבחנה בין גוף לנפש או בהישארות הנפש. זאת, למעט עיסוק עקיף בעניין בסיפור שאול ובעלת האוב בספר שמואל^[7] ואזכור מעורפל בספר קהלת.^[8] {אולם גם את אותם השנים יש המבארים כהיבדלות ולעג, כמו בעלת האוב מעין דור, שנבהלה כשראתה ששמואל עלה באמת} אמנם הניסוח המגובש של תורת הגוף והנפש המוכרת בעולם המערבי נמצא בפילוסופיה של אפלטון (שפעל בתקופה המקבילה לתקופת עזרא ונחמיה בהיסטוריה היהודית), אולם אמונה בהישארות הנפש הייתה קיימת גם במצרים העתיקה ובבבל. תחום דואליסטי אחר ביהדות הוא המאבק בין היצר הרע והיצר הטוב (הקיימים שניהם בכל אדם), מאבק המוזכר במקורות רבים. ועם זאת, במקורות רבים אף מובא כי עבודת האדם מביאה לאחדות שניהם אל הטוב. בקבלה ניתן משקל רב לשטן כניגוד לכוחות הטוב ולעולם; אך היא מדגישה כי אין "שתי רשויות", ואף השטן הוא חלק מן ההכוונה האלוהית של המציאות אל הטוב. וכך, רעיון הייחוד - כלומר תפיסת ההוויה כולה כאחדות אלוהית, מהווה יסוד מרכזי בעולם הקבלי.

בנצרות

הנצרות הושפעה מתפיסות דואליסטיות שמקורן בין היתר בכת מדבר יהודה, כתות גנוסטיות שונות, ובתפיסות אפלטוניות. התאולוגיה הנוצרית מדברת על החלוקה הבסיסית בין ה"גוף" המייצג את הרע לבין ה"רוח", המייצגת את הטוב. דבר זה נקשר בין היתר לחטא הקדמון. אחד מעיקרי הדת הנוצרית הוא האמונה בהישארות הנפש.