דין הבחנה

דין הבחנה הוא דין בדיני הגיור, לפיו בני זוג נוכרים המתגיירים יחד, צריכים לפרוש מקיום יחסי אישות במשך שלושת החודשים הראשונים לגיורם, מתוך הנחה שכעבור שלושה חודשים ניתן לדעת אם הגיורת הרתה טרם הגיור או לא.

מקור וטעם הדין

בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא לפיה ”גר וגיורת צריכין להמתין ג' חֹדשים” (מסכת יבמות דף מ"ב עמוד א').

הגמרא שם מביאה שני נימוקים לצורך בהבחנה:

1. "להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה", כלומר כדי לדעת האם הכניסה להיריון התרחשה בעוד האם נוכרית או יהודיה. וזאת משום שחכמים למדו מהפסוק שנאמר במסגרת ברית המילה "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך", שיש חשיבות לדעת את ייחוס הילד הנולד.
2. הסברו של רבא: "גזירה שמא ישא את אחותו מאביו, וייבם אשת אחיו מאמו, ויוציא את אמו לשוק, ויפטור את יבמתו לשוק". כלומר הידיעה אם העיבור היה לפני הגיור או אחריו חשובה כדי לדעת מהו מעמדו המשפטי המדויק של הילד הנולד, דבר המשפיע על סיטואציות שונות במשפחה שהיעדר הידיעה מתי היה העיבור עלול לגרום לתקלות.

מקרי פטור

פנויה

בברייתא בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת בין רבי יוסי לרבי יהודה האם פנויה שהתגיירה צריכה לפרוש 3 חודשים טרם נישואיה.

לדעת רוב הפוסקים, הלכה כרבי יוסי שאינה צריכה לפרוש, וכך הבינו האחרונים מפסקו של השולחן ערוך: ”שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן, ונתגיירו או נשתחררו – צריכות להמתין. ואפילו גר ואשתו עובדי כוכבים, שנתגיירו – מפרישין אותם צ' יום, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה” (שולחן ערוך אבן העזר סימן י"ג סעיף ה'). אולם לדעת הרדב"ז גם פנויה שמתגיירת צריכה לפרוש.

מעוברת ומי שעברה את גיל הפריון

בספר משנה למלך חידש שנוכרית שהתגיירה בעודה מעוברת אינה צריכה לשלושה חודשי הבחנה, משום שברור לכל שהעיבור היה בעודה נוכרית. וכדעתו כתבו פוסקים רבים. על פי זה הוסיף הרב יחזקאל לנדא בספר דגול מרבבה שגם אם המתגיירת הגיעה לגיל שכבר אינה יכולה ללדת, אינם צריכים פרישה שלושה חודשים.

ראיית וסת לאחר הגיור

לדעת הרב משה פיינשטיין, אשה שהתגיירה וראתה וסת לאחר הגיור, אינה צריכה לפרוש מאז את יתר חודשי ההבחנה, משום שהוכח שאינה מעוברת.