הכפלת עיצור

הכפלת עיצור (נקראת גם מִכְפָּל או הארכת עיצור) היא תופעה פונטית, לעיתים פונולוגית, שבה עיצור נהגה למשך זמן ארוך יותר מן הרגיל. הכפלת עיצור עשויה להיות פונמית, כלומר להיות יחידה לשונית שהימצאותה בתוך מילה משפיעה על משמעותה (ראו למטה: דוגמאות להכפלת עיצור פונמית), או פונטי גרידא, כלומר הכפלת עיצור שנהגית בשפה אבל אין לה תפקיד משמעי.

דוגמאות לשפות חיות בהן קיימת הכפלת עיצור פונמית הן: איטלקית, קטלאנית, הונגרית, יפנית, ערבית, פינית ולוגנדה; גם ביוונית עתיקה הייתה קיימת הכפלת עיצור פונמית, אשר ביוונית מודרנית השתמרה רק בדיאלקטים מעטים.

הכפלת העיצור הייתה קיימת בעברית המקראית וכנראה גם בלשון חז"ל. היא עדיין מיוצגת בניקוד העברי הטברני המקובל היום על ידי דגש חזק, המכונה גם "מכפל", אולם בעברית חדשה היא אינה מתבטאת בקול חוץ מבמקרים נדירים: בקריאת טקסטים במעמדים טקסיים, לצורך הטעמה תיאטרלית, להתבטאויות הומוריסטיות, בקריאת טקסט על ידי קריינים מקצועיים, ובביטוי מילים שאולות (למשל מילים איטלקיות או גידופים השאולים מערבית). יש דוברי עברית אשר במקרים ספורים מבטאים מכפל גם בדיבור יומיומי, למשל במילים כמו "ירדתי" [ja'ʁatːi] או בנטיית הפועל "ללון": "אנחנו לנו" ['lanːu], אך גם מקרים אלה אינם עקביים.

ביטוי פונטי

בעיצורים חוככים, אפיים, צדיים, מקורבים ורוטטים, הכפלת עיצור מתבטאת בהארכת משך הגיית העיצור; לעומת זאת בעיצורים סותמים היא מתבטאת בהארכת משך ההפסקה בתום הגיית העיצור.

דוגמאות להכפלת עיצור פונמית

איטלקית

anno (הגייה: [anːo]) = שָׁנָה; ano (הגייה: [aːno]) = פִּי הַטַּבַּעַת

הונגרית

megy = ללכת; meggy = סוג דובדבן.

שפות שמיות

בערבית, העיצור הכפול אינו מסומן בשתי אותיות עיצור אלא, בסימן ה"שַדָּה":

شَدَّة (הגייה: [ʃadːa]) = "שַדָּה" (הסימן הערבי להבעת מכפל); شَادَ (הגייה: [ʃaːda]) = בנה/סייד.

לדוגמה:

فَلَّاح (הגייה: [falːaːħ]) = איכר; فَلَاح (הגייה: [falaːħ]) = הצלחה.

מעבר למקרים בודדים ואנקדוטליים, של שינויי משמעות בשל הכפלת העיצור, יש בערבית שינויי משמעות שיטתיים, בין משקלים שונים וגם בין בניינים שונים בעזרת ההכפלה, תופעה הקיימת בשפות שמיות רבות. כמו כן, הכפלת העיצור בשפות שמיות אינה אמורה ליצור עיצור ארוך אלא צבר עיצורים, שהראשון בהם חסר תנועה והשני בעל תנועה. בעברית, ובמיוחד בעברית המודרנית, ההכפלה הזו הפכה פחות ברורה ופחות משמעותית מאשר בשפות שמיות אחרות.

דוגמה לשינוי המשמעות השיטתי היא בהבדל בין בניין קל לבניין פיעל. מבחינה היסטורית, בשפות השמיות וכפי שהדבר נשמר בערבית, ההבדל היחיד בין בניין קל לבין בניין פיעל היה הכפלת ע' הפועל. לכן בערבית "دَرَسَ דַרַסַ", פירושו "למד" ואילו "دَرَّسَ דַרַּסַ", פירושו "לימד". כך הדבר עם שורשים רבים מאוד. הבלשנים ההיסטוריים השמיים מכנים את בניין פיעל בכינוי "D". כינוי זה מקורו במילה Double, כלומר "כפול". הכוונה היא לבניין בעל ע' הפועל הכפולה.

בעברית, הכפלת העיצור מכונה דגש חזק. שמות נרדפים לדגש החזק הם "מִכְפָּל" ו"כַּפְלָן". הדגש החזק מסומן בעזרת נקודה באמצעה של האות. לרוב הוא אינו נהגה בהגייה העברית המודרנית, ובגלל ההרגל לכתוב עברית בלא סימני ניקוד, מרבית דוברי העברית אינם זוכרים באילו מילים מופיע הדגש החזק.

בעברית קיימים שלושה סוגים של דגשים:

דגש חזק תבניתי - אשר הוזכר למעלה, ומבטא הכפלת אות בתוך התבנית (הבניין או המשקל).
דגש חזק משלים - דגש המבטא נפילה של אות - למשל האות נ' כאשר מופיעה באמצע מילה (מַפִּיל, שורש נ-פ-ל), האות י' (למשל במילה הַצָּגָה בשורש י-צ-ג). וכן כאשר קיים צרור של שתי אותיות דומות או זהות (בָּחַנּוּ, כָּרַתִּי).
דגש קל - מופיע רק באחת מאותיות בגדכפ"ת בראש מילה (גָּמָל, פֶּרַח) או אחרי שווא נח (סַרְבָּל, מֶחְדָּל)

כאשר הכפלן מופיע באותיות ב', כ', פ', נהגות אותיות אלה כעיצור סותם.

ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.