ויקיפדיה

הר הבית

מתחם מקודש ליהודים, למוסלמים ולנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים
(הופנה מהדף הר מוריה)

הר הבית (בערבית: الحرم الشريف, בתעתיק מדויק: אלחרם אלשריף, בתעתיק הרגיל: אל-חראם א-שריף; באנגלית: Temple Mount) הוא מתחם קדוש ליהודים ולמוסלמים בחלקה הדרום־מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ־144 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.

הר הבית
الحرم الشريف
Temple Mount
מבט אל הר הבית מדרום
מבט אל הר הבית מדרום
מידע כללי
גובה 743 מטר
מדינה ישראלישראל ישראל
מיקום ירושלים
רכס הרים הרי ירושלים
אורך הרכס 283 מטר
קואורדינטות 31°46′43″N 35°14′5″E / 31.77861°N 35.23472°E / 31.77861; 35.23472
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
 
הר הבית
הר הבית
מפת מבני ושערי הר הבית כיום

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, שבו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), והוא המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי[1]. על־פי המסורת היהודית, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ובו נעצרה מגפת דבר שהשתוללה בעם בימי דוד המלך.

ההר, עליו עומדים כיום מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע, הוא המקום השלישי בקדושתו באסלאם הסוני.[דרושה הבהרה] על־פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.

הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בין-לאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה־20 של המאה ה־20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

הגדרת המקום

עריכה

שמות

עריכה

בעברית

עריכה

במקרא מכונה הר הבית בעיקר הר ציון או הר ה', ופעם אחת בשם הר המוריה, שמופיע בתנ"ך בתיאור בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה בספר דברי הימים: ”וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה”[2]. במסורת מקובל זיהוי "הר המוריה" עם ההר ב"אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" הנזכר כמקום עקידת יצחק[3], וכך גם ביארו חז"ל את המילים "ה' יִרְאֶה" שנאמרו על ידי אברהם בעקדת יצחק, שהכוונה בכך לרמוז על בית המקדש שעתיד להיבנות שם[4]. השומרונים אינם מזהים את הר המוריה עם הר הבית, אלא עם הר גריזים. חוקר המקרא יאיר זקוביץ מעיר כי יש הצדקה בבחירה זו, שכן אלון מורה, השוכנת בצפון השומרון, הייתה מקום בעל מעמד מקודש בספר בראשית, שניתן לזהותו עם "ארץ המוריה"[5].

השם "הר הבית" מוזכר פעמיים בתנ"ך. אזכור אחד הוא בנבואת מיכה מימי חזקיהו מלך יהודה: ”צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר”[6]. האזכור השני הוא ציטוט של נבואת מיכה בתקופת ירמיהו ויהויקים[7]. פירוש השם "הר הבית" הוא ההר עליו בנוי בית המקדש. האזכור הראשון של "הר הבית", ככינוי למתחם מוגדר, הוא במשנה, במסכת מדות[8]. התיאור המופיע שם מתייחס, כנראה, לחומת הר־הבית מהתקופה החשמונאית, שהיא קטנה בממדיה מהחומה שבנה הורדוס להרחבת המתחם[9].

בערבית

עריכה

מאז תחילת התקופה המוסלמית בארץ ישראל, שומרו שמות המקומות בארץ בתעתיק ערבי, כפי שהיו. כך גם לגבי הר הבית, אשר נקרא מאז התקופה המוסלמית הקדומה ועד לתחילת המאה ה־20 "בית אל מקדס" (ערבית: بيت المقدس), כאשר המונח מתייחס לאזור התחום בחומות משלהי ימי הבית השני. שם נוסף הוא "אל־חרם א־שריף" או "אל־חרם אל־קודסי א־שריף" (ערבית: الحرم القدسي الشريف, תעתיק מדויק: אל-חַרַם אל־קֻדְסי א־שַריף. תרגום: המתחם הקדוש הירושלמי המכובד). בחלק מהתקופה המוסלמית הקדומה ומאז שנות ה־90 של המאה ה־20, ומסיבות פוליטיות, החלו הערבים לקרוא גם למתחם כולו מסגד אל־אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ־מַסְגִ'ד אלְ־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון"), על שם המבנה שבקצהו הדרומי של ההר, הקרוי בשם זה.

עדות לשם הערבי "בית אל מקדס" ניתן למצוא למשל אצל קונרד שיק שחי בירושלים במאה ה-19 והתמחה בשיקום מבנים והוזמן לבצע עבודות בינוי ושחזור נרחבים במבנים השונים שבהר הבית. הוא חקר ומיפה את האתר ופרסם ספר על המתחם בשם Beit El Makdas בשנת 1887[10]. דוגמה אחרת היא כתובת נובא - כתובת הקדש בת כאלף שנה שנמצאה בכפר נובא מצפון לחברון[11].

בתחום מתחם הר הבית ישנם מספר אתרי משנה, וביניהם: המסגד בחלקו הדרומי של המתחם – מסגד אל־אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ־מַסְגִ'ד אלְ־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון"), ומבנה "כיפת הסלע" (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק: קבת אל-צח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה; נקראת לעיתים "כיפת הזהב"), בעל כיפת הזהב הניצב מעל אבן השתייה, במרכזו ובפסגתו של הר הבית.

המונח היהודי למתחם בערבית הוא "הר המקדש" (ערבית: جبل الهيكل, תעתיק: "גַ'בָּל אלהַיְכָּל").

מידות

עריכה

המתחם הנראה כיום לעין הוא מבנה ענק שנבנה ביוזמת הורדוס בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה ובראשית המאה הראשונה לספירה[12] והיה המתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק. המבנה הוקם כדי לשמש בסיס למקדש שבנה על־גביו. הקירות החשופים של הבניין הענק הם קירות תמך המכונים "כתלים", והמפורסם שבהם הוא הכותל המערבי. אורכו של כותל זה הוא 478 מטר, הדרומי – 277.75 מטר, המזרחי – 452.25 מטר, ואורכו של הצלע הצפוני הוא 305.75 מטר[13] ולכן שטח המתחם הוא 135,495 מטר רבוע[14].

הבניין ההרודיאני חובק את המתחם הקדום יותר ומסתיר אותו. המתחם הקדום היה, על פי המסורת היהודית, 500 על 500 אמה. הוא הוקם, כנראה, על ידי החשמונאים ועליו ניצב בית המקדש השני. בתקופת בית ראשון, הוא נקרא "הר המוריה" ובפסגתו עמד בית המקדש הראשון.

 
רחבת כיפת הסלע, בצילום משנת 1910. במרכז חשופה אבן השתייה, נקודת היווצרותו של העולם על פי המסורת העיקרית ביהדות.

על הר הבית בנויים כיפת הסלע, מסגד אל־אקצא ומבנים משניים נוספים. מפלס הר הבית מחולק לשני מפלסים עיקריים: המפלס התחתון, המכונה "הרציף ההיקפי", נמצא בגובה של כ־740 מטר מעל פני הים; המפלס העליון, המכונה "המשטח הראשי" מתנשא כ־4 מטר מעל המפלס שסביבו, בגובה 744 מעל פני הים. מידות המפלס העליון כ־140 על 160 מטר[15]. במרכזו ניצבת כיפת הסלע.

גבולות וטופוגרפיה

עריכה

הר המוריה נמוך יחסית לסביבתו, גבוה יותר רק משלוחת עיר דוד שמדרום להר. פסגתו מגיעה ל־743 מטרים מעל פני הים[16].

ההר תחום ממזרח בנחל קדרון המפריד בינו לבין רכס הר הזיתים; הגיא המרכזי (המכונה עמק הטירופיאון) ממערב (רחוב הגיא) ובנחל בית זיתא מצפון. צדו הדרומי תחום בשלוחת 'גבעת העופל', ממנה משתפלת גבעת עיר דוד.

בעקבות בניית רחבת הר הבית בידי המלך הורדוס בהר הבית במאה ה־1 לפנה"ס (ראו להלן), נעלם כמעט כליל תוואי ההר הטופוגרפי המקורי, ו"נקבר" תחת הרחבה הגדולה ומאחורי קירות התמך שבנה הורדוס. רחבה גדולה זו "גולשת" מעבר לגבולות ההר הטופוגרפי, ונשענת גם על הר ציון מדרום־מערב, ועל רכס בית זיתא מצפון. גובה הרחבה מעל פני הקרקע בנקודה הגבוהה ביותר (בפינת הכותל המזרחי והכותל הדרומי), מגיע לכדי 50.6 מטרים.

במהלך בניית המתחם הושארה פסגתו המקורית של הר המוריה כשהיא בולטת מתוך הרחבה, בחלק המכונה היום בערבית: 'מצטבא', בפסגת הר הבית. פסגה זו אינה ממוקמת במרכז הרחבה, אלא בחלק המערבי של המתחם, ומהווה את רצפתה של כיפת הסלע, אותה סובבים המבקרים במקום. על פי השיטה המרכזית במסורת היהודית, נקודה זו היא אבן השתייה, ממנה הושתת (נבנה) העולם, והיא מקום קודש הקדשים שבמקדש, אך יש הקובעים את מקום אבן השתייה מצפון, ממערב או מדרום למקום זה, ובהתאם לכך את מקום המקדש כולו.

היסטוריה

עריכה

תקופת בית ראשון

עריכה

על פי המקרא, כאשר חולקו הנחלות לשבטי ישראל, נשארה ירושלים עיר יבוסית מבוצרת שנקראה "יבוס"[17]. דוד המלך החליט לכבוש את יבוס והפך אותה לבירת ממלכתו. את השם "עיר דוד" דוד נתן למצודת ציון לאחר שכבש אותה, בזמן שהשם הכנעני "ירושלים" נותר בעינו לעיר עצמה. כיום, השם "עיר דוד" מציין את כל שלוחת הגבעה המזרחית של ירושלים הקדומה. הר הבית היה אז מחוץ לעיר, ועל פי המקרא שימש כגורן של ארוונה היבוסי שהיה מלך. דוד קנה מארוונה את הגורן בחמישים שקלי כסף, בעקבות אירוע עצירת מגפת דבר שאיימה על ירושלים. הוא בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן לאלוהי ישראל כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם, כעונש על המפקד שערך דוד. דוד תכנן להקים את בית המקדש במקום, ואף החל לעשות זאת, אלא שגד הנביא עצר בעדו והורה לו להשאיר את המלאכה לבנו שימלוך אחריו. בנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון על הר הבית בערך בשנת 967 לפנה"ס, סביב אבן ענקית שהייתה במקום, המכונה "אבן השתייה". יש הסוברים כי סביב אותה אבן עמד בעבר מקדש יבוסי פגני[18][19], לעומת זאת על פי פשט המקרא נראה שהמקום שימש כגורן של ארוונה היבוסי שנשאר שם אף לאחר כיבוש העיר[20].

על פי המקרא, הוקם בית המקדש הראשון בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל על ידי שלמה המלך. בית המקדש שימש כמרכז פולחני, דתי, ולאומי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. מבנה בית המקדש היה על בסיס תבנית המשכן אותו הקים משה במדבר סיני, אך בממדים גדולים יותר ובשכלול ופאר רבים יותר. ארכאולוגים שונים מצאו הקבלות במספר פרמטרים בין המקדש לבין מקדשים אחרים בלבנט העתיק. על פי המתואר בתנ"ך, התקיימה במקדש בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים, במיוחד בתקופת מנשה המלך. בית המקדש הראשון עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת ערך נבוכדנאצר מלך בבל מסע עונשין נגד ירושלים המורדת, החריב את העיר ואת המקדש, בזז את כלי המקדש והגלה את שארית העם היהודי שנותר בארץ לאחר גלות יהויכין.

תקופת בית שני

עריכה
 
קשת רובינסון והפינה הדרום־מערבית של הר הבית
 
כתובת "לבית התקיעה" שנמצאה למרגלות הכותל הדרומי של ההר על ידי הארכאולוג בנימין מזר ומתוארכת לתקופת בית שני. כיום נמצא במוזיאון ישראל.

כורש מלך פרס, שהעניק חופש פולחן דתי לעמים רבים, פרסם את הכרזת כורש, אשר על פי המקרא מזכירה באופן פרטני את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. במסגרת הצהרה זו איפשר כורש את שיבת ציון – חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל.

על פי המקרא, חידוש בניית בית המקדש השני היה בשנה השנייה למלכות דריווש מלך פרס (520 לפנה"ס). מבנה בית המקדש השני, בראשיתו, היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ובדומה לו, שימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדראות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים.

חריגה מכך ארעה בידי אנטיוכוס הרביעי הסלאוקי בשנת 169 לפנה"ס, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס שאולץ על ידי הרומאים להפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר, חיה טמאה בעיני היהודים ואסורה להקרבה על פי התורה. תופעה זו של הקרבת חזיר היא אחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים, שהוביל לעצמאות יהודית בארץ ישראל, ולהחזרת עבודת הקרבנות וטיהור המקדש.

בעקבות סכסוך ירושה בין צאצאי החשמונאים, באביב 63 לפנה"ס, עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע בשאלת המלוכה לטובת הורקנוס השני על פני אחיו אריסטובולוס השני. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, המשיכו אנשיו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר, להקים דייק סביבו ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור שארך שלושה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס בעצמו לקודש הקודשים, אך לא פגע במבנה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם כיבוש ירושלים על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס).

בניין הורדוס

עריכה

במאה האחרונה לקיומו של בית שני (במחצית השנייה של המאה ה־1 לפנה"ס), הרחיב המלך הורדוס את הר הבית משמעותית, ועל פי יוסף בן מתתיהו למעשה הכפיל את שטחו, ובנה את המתחם בעל צורת הטרפז הניכר עד היום. הורדוס גם בנה סטווים סביב (פרט לצד המזרחי שכבר עמד בו סטיו קדום יותר).

יש אומרים שהורדוס פילס את כל רחבת הר הבית המוכרת לנו כיום באמצעות בניית קשתות וקירות תמך, ומילוי מלאכותי של אדמה, אך אין אזכור לכך בתיאוריו של יוסף בן מתתיהו שמספר רק על פילוס באמצעות מילויים באזור ה'תחום המקודש השני' (התחום הפנימי המקודש יותר שתחם את בית המקדש והעזרה)[21]. בתחום זה נבנה מחדש בית המקדש כמבנה מפואר וגדול – גולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים, ובעולם כולו עד אותה העת.

הורדוס שינה לחלוטין את הטופוגרפיה של אזור הר הבית לצורך הרחבת מתחם הר הבית. קודם לפעולת ההרחבה, היה הר הבית רבוע, וממדיו היו 500 אמה על 500 אמה (250 על 250 מטרים)[22]. מדרום להר הבית עמדה מצודה (כנראה החקרא). הורדוס הרחיב את שטח הר הבית לשלושה כיוונים (עיקר ההרחבה הייתה לכיוון דרום, וצפון, והרחבה מועטת הייתה לכיוון מערב)[23]. בפי מורי דרך ומדריכים במקום נהוג לומר שהורדוס שיטח את ההר שהיה צפונית להר הבית וגבוה ממנו, מילא את העמק הקטן שהבדיל ביניהם, וכך אפשר בניית רחבה ישרה לכיוון צפון, אך פרט זה אינו נזכר במקורות ההיסטוריים, ומדובר בהשערה בלבד. כמו כן הקים הורדוס את מצודת האנטוניה, בסמוך לרחבת ההר מצפון.

 
הר הבית בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני

בחומה המזרחית של הר הבית ניתן לראות עד ימינו את 'קו התפר' – הנקודה בה מתחברת הבנייה החשמונאית עם הבנייה ההרודיאנית הנשענת עליה, המרחיבה את הר הבית לכיוון דרום[24]. תפר זה נמצא 32 מטרים צפונית לקצה הדרום מזרחי של חומת הר הבית של ימינו. תיאור העבודות מופיע בספר "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו, ולפיו לא פסקה הקרבת הקרבנות בעת עבודות ההרחבה. מקדש הורדוס נודע עד מהרה כפנינה אדריכלית, כמתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק, וכמיזם הבניה הגדול ביותר בארץ ישראל עד ימינו[25].

ממצאים ממיזם הורדוס הם שרידי מרפסת בית התקיעה, והסורג עם הכתובת האוסרת את מעברם של מי שאינם יהודים מרחבת הר הבית לתוך הרחבה המקיפה את בית המקדש.

הבית השני עמד על תלו עד שנת 70 לספירה. בשנה זו נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי במהלכו של המרד הגדול, שהחריב ושרף את בית המקדש השני.

שלהי התקופה הרומית

עריכה
 
דגם הר הבית במוזיאון מגדל דוד בירושלים

בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך העדויות ההיסטוריות על הקמתו בפועל של מקדש זה הן ספורדיות, וההימנעות מחפירות ארכאולוגיות על ההר אינה מאפשרת להכריע האם אכן נבנה מקדש כזה, אמנם יש דעה בודדת של האדריכל, טוביה שגיב, המשייכת את סגנון בניית המתחם הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא לדפוס בנייה שהיה נהוג בכמה מקומות בעולם בהם הוקם מקדש ליופיטר, לפי שיטה זו, לא המוסלמים הם אלו שבנו את שני המבנים הללו אלא הם עשו שימוש במבנים קיימים[26]. החוקרים נחלקים אף בשאלה האם הקמת מקדש הקפיטוליני (מתחם מקודש עבור האלים יופיטר, יונו ומינרווה) בהר הבית זה היה בין הגורמים המרכזיים לפריצת מרד בר כוכבא, או שמא מדובר בצעד ענישתי שנעשה לאחר דיכוי המרד, ונועד לטשטש את הסממנים היהודיים בארץ, כמו גם שינוי שמה של ארץ ישראל ל"פלשתינה".

מרבית החוקרים נוטים לדעה כי המורדים לא הצליחו להגיע לירושלים, אולם יש מהחוקרים המחזיקים בדעה הפוכה, ואף כאלו המרחיבים אותה ודורשים כי אכן שוקם המקדש, או לכל הפחות, שוקם המזבח והקריבו עליו קורבנות.

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, נאסר על היהודים להתיישב בירושלים.

השלטון הרומי הנוצרי

עריכה
 
פארק דוידסון ומאחוריו כיפת מסגד אל־אקצא

עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילאנו ב־313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח, וכהגשמת נבואתו של ישו שלא תישאר במקדש: "אבן על אבן אשר לא תתפרק"[27]. בשנת 333 ציין הנוסע מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר (אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון). כמו כן, הנוסע מציין כי על ההר מצויים פסלים של אדריאנוס, וכן "אבן נקובה" שאליה באים היהודים פעם בשנה למשחה בשמן ולקונן על החורבן.

בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס, כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שרפה פתאומית שפרצה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר כעבור זמן קצר.

התקופה הביזנטית

עריכה

לפי הדעה המרכזית במחקר, הר הבית בתקופה הביזנטית היה שומם, ואף שימש כמזבלה עירונית[28]. כל ספרות הנוסעים בתקופה זו אינה מזכירה כל פעילות על ההר, לא פעילות דתית ולא פעילות מסחרית. גם במפת מידבא לא מופיע הר הבית בשטח ירושלים, וכיוון שגודל האלמנטים במפה מבטא את חשיבותם, חסרונו מבטא את חוסר חשיבותו בתקופה זו. לפי הדעה המרכזית במחקר, ההר נותר שומם כיוון שלא היה לו כל תפקיד בסיפור הנוצרי (שמיקד את מרכז הקדושה בכנסיית הקבר, אליה נדדו מסורות הקשורות בהר הבית כגון היותו מרכז העולם). שיממונו של ההר גם שימש כראייה לצדקת נבואת ישו על חורבנו המוחלט של בית המקדש היהודי.

אולם, בפרויקט סינון עפר הר הבית בהנהלת גבריאל ברקאי ויצחק דבירה (צוויג) התגלה ממצא עשיר מהתקופה הביזנטית, כולל חלקי פסיפס, קרמיקה, מטבעות ושרידי מבנים גדולים שיכולים לרמז על קיומה של כנסייה על הר הבית או לפחות על מרכז פעילות ענפה בהר[29]. בנוסף לכך פרסם צוויג תצלומים מתוך ארכיון מחלקת העתיקות המנדטורית המעידים על גילויה של רצפת פסיפס שתוארכה למאה ה־5 לספירת הנוצרים. הרצפה נחשפה מתחת לריצוף הקדום של מסגד אל־אקצא במסגרת עבודות שיפוץ שנערכו במקום על ידי הוואקף המוסלמי לאחר רעידת האדמה בארץ ישראל (1937)[30]. עם זאת, נותרה השאלה מדוע התעלמה ספרות הנוסעים מתיאור פעילות על הר הבית, אם התקיימה כזו. תשובה אפשרית לשאלה זו יכולה להיות שבמקום התקיימה רק אכסניה או שכנסייה במקום התקיימה במשך זמן קצר בלבד, או שהנוסעים כתבו על פי תבנית שנמנעה במכוון מלסתור את נבואת ישו[31].

 
כיפת הסלע, ומלפניה, כיפת השלשלת

התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099

עריכה

עם הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמיים. בדרום או בדרום־מזרח הר הבית הוקם מסגד בתחילה, כמבנה בעל תקרת עץ שכונה "המסגד של ירושלים". תאריך הקמתו המדויק אינו ידוע, ומסורות מסוימות מקדימות אותו עד ימי עומר בן אל־ח'טאב. התאריך האחרון האפשרי הוא קודם לשנת 679, עת מעיד הנזיר ארקולף שראה מבנה גדול צמוד לחומה המזרחית שיכול להכיל כ־3,000 מתפללים ולו תקרת עץ. לאחרונה חוקרים מסוימים הציעו לזהות את מבנה אורוות שלמה כמסגד הראשון שנבנה במתחם טרם הקמתו של מסגד אל־אקצא בימיהם של החליפים אל־מאלכ ואל־ואליד[32].

הבנייה בהר הבית התעצמה במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ובראשם עבד אל־מלכ שהקים בשנת 691 את כיפת הסלע. המבנים המקוריים קרסו עקב רעידות אדמה במשך השנים, הוקמו מחדש ושוקמו. כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש.

התקופה הצלבנית 1099–1187

עריכה
  ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים הפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת המסגד ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis), שעל שמו מאוחר יותר (1118) ייקרא מסדר הטמפלרים הצלבני, בשמו המלא: מסדר אבירי היכל שלמה, מקור השם בזיהוי מוטעה של מסגד אל־אקצא מפקדתם, עם ארמונו של שלמה המלך[33].

על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל, ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.

בעקבות זאת, כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, שהמפורסמת שבהן היא כנסיית טמפל בלונדון.

התקופה האיובית והממלוכית 1187–1517

עריכה
 
"דוכן הקיץ" וצריח שער השלשלת, שניים מהמבנים שהוקמו בתקופה הממלוכית לשם פיאור ההר

לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין חזר המקום לשמש כמסגד ומרכז דתי מוסלמי. אולם, בהתאם למעמדה השולי של ירושלים בעולם המוסלמי באותה תקופה, ירדה מאוד חשיבותו של המקום.

בתקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידו החיצוני של הכותל המערבי. קשתות אלו היוו תשתית לבניית מבנים שונים במתחם שבין רחוב הגיא להר הבית, וגרמו למעשה לכך שעד היום רובו של הכותל המערבי נמצא תחת בתי הרובע המוסלמי (מנהרות הכותל החושפות חלק זה, עוברות מתחת למבנים אלו). הר הבית עצמו היווה את מרכז פעילות הבנייה הממלוכית בירושלים. הבנייה בהר נעשתה בידי השלטון הממלוכי, וכמעט לא נבנו בו מבנים בהקדש אישי פרטי (יוצא דופן הוא השופט פח'ר א־דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום־מערבית של הר הבית). הבנייה התרכזה בצפון ההר ובמערבו. הר הבית הוקף מצפון וממערב בסטווים מפוארים, שבהם נכללו גם הכניסות למדרסת אשרפיה והאסערדיה. השליטים הממלוכים הם שהקימו את המקשתים הידועים כ"מאזני יום הדין", אשר מקיפים את המשטח המוגבה שעליו ניצבת כיפת הסלע. תנכיז הקים את מבנה הטהרה הידוע כ"כוס" בין כיפת הסלע למסגד אל־אקצא. במאה ה־14, בתקופת שלטון הסולטאן קאיתבאי, נבנו דוכן הקיץ, שהוא מינבר (עמדת דרשן) חיצונית והסביל הקרוי על שמו.

השינויים המשמעותיים ביותר שחוללו הממלוכים בהר הבית היו הגבהת האזור שממערב למתחם לגובה הרחבה, ופתיחת שערים רבים שאפשרו לראשונה למאמינים להיכנס בנוחות להר הבית בשעות התפילה. שערים אלה משמשים עד היום ככניסות להר הבית, ובהם שער מוכרי הכותנה, שער השלשלת, שער הברזל ואחרים (ראו שערי הר הבית).

בתקופה הממלוכית הכניסה למתחם הר הבית הייתה אסורה ללא־מוסלמים ונוסעים נוצרים דיווחו כי נוצרי שייתפס בתוכו ייאלץ לבחור בין המרת דתו לאסלאם לבין מוות[34].

התקופה העות'מאנית 1517–1917

עריכה

ירושלים, והר הבית בכללה עברה לשליטת האימפריה העות'מאנית והסולטאן סלים הראשון בשנת 1517, ללא זעזועים רבים.

בנו של סלים, סולימאן המפואר עסק במפעלי בנייה בסביבות ירושלים, כשגולת הכותרת שבהן הייתה בניית ושיפוץ חומת העיר, ובכללה כותלי הר הבית. בנוסף לכך, דיפן את כותליה של כיפת הסלע באריחי קרמיקה איזניקית בשנת 1552, כמצוין בכתובת מעל הפתח הצפוני של המבנה.

במרבית תקופת השלטון העות'מאני נמשך איסור כניסת לא־מוסלמים להר הבית[35]. רק בשלהי התקופה, בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העות'מאנית, ניתנה הרשות ללא־מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחת העיר[36]. בכך התאפשר לראשונה חקר הר הבית.

ב־7 באפריל 1855 ביקרו בהר הבית הנסיך לאופולד, דוכס ברבאנט (מלך בלגיה לעתיד) ורעייתו מריה הנרייטה. הנסיך הביא עמו פירמן מיוחד מהסולטאן אבדילמג'יט הראשון, שהקנה להם את הזכות המיוחדת לבקר במתחם המקודש עם פמלייתם, ביקור פומבי רשמי ללא תקדים של לא־מוסלמים. על פי תיאורו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, חצר הר הבית נשמרה באופן על ידי שומרים מדארפור, שמנעו מלא־מוסלמים להתקרב למתחם. כדי לנטרל את המשמר הדארפורי, הזמין אותם כאמל פחה אל מעונו בסראיה ובישר להם כי יש לו בשבילם הודעה מהסולטאן. לאחר שכונסו כולם בחדר אחד, יצא הפחה מהחדר, כביכול כדי להביא את המכתב. הוא סגר את הדלת אחריו ומיד הקיפו אותם חיילים טורקים חמושים ברובים מכודנים, עד גמר הביקור המלכותי, שנערך בהדרכת הפחה תחת משמר צבאי. לאחר פירמן זה של הסולטאן, ניתנו פירמנים נוספים שהעניקו לנוצרים את הזכות לבקר במתחם, עד שהכניסה אליו נעשתה שכיחה ולא הצריכה פירמנים מיוחדים[37].

ב־26 ביולי 1855, ביקרו בהר הבית משה ויהודית מונטיפיורי, בלוויית ידידים, בהנחייתם של כאמל פחה ומפקד הצבא שלו. הם סיירו במתחם תחת שמירת חיילים חמושים, ובמהלך הסיור נכנסו אל המעבר התת־קרקעי שמתחת למסגד אל־אקצא, המוביל אל "השער הכפול". הביקור עבר ללא גילויי עוינות מצד המוסלמים, אולם עורר גינויים מצד גורמים יהודיים בירושלים[38].

תקופת המנדט הבריטי 1917–1948

עריכה
 
הר הבית בשנת 1880 לערך
 
הר הבית, תצלום אווירי משנת 1938

עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל וירושלים בכללה במלחמת העולם הראשונה עברה השליטה בהר למדינה נוצרית, לראשונה מאז התקופה הצלבנית. בתקופה זו, על רקע הצהרת בלפור והעליות הציוניות, התפתחה התנועה הלאומית הפלסטינית, שבהשפעתו ובהשראתו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, קיבלה צביון דתי גובר והולך. המופתי הפך את הר הבית לאחד הסמלים העיקריים של הלאומנות הפלסטינית, ובנאומיו המשלהבים תיאר פעמים רבות כוונה ציונית להשתלט על הר הבית. דרשות יום השישי במסגדי הר הבית הפכו לזירה מרכזית להסתה ולליבוי יצרים דתיים, שהתפתחו להתארגנות פוליטית למאבק נגד השלטון הבריטי והישוב הציוני, ותרמו לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית. עם זאת המופתי לא הכחיש את עובדת היות הר הבית בעבר מקום בית המקדש היהודי.[דרוש מקור]

מאידך, בתקופה זו היה הר הבית פתוח למבקרים שיכלו לבקרו כל יום, מלבד יום שישי, והמועצה המוסלמית העליונה אף פרסמה מדריך תיירים להר הבית ב-1925[39].

בשנות ה־20 יזם המופתי את שיפוץ המסגדים על ההר. משימה זו הייתה גם אמצעי לגיוס תשומת לבם של מיליוני מוסלמים לבעיה הפלסטינית. ב־1923 ו־1924 הוציאה המועצה המוסלמית העליונה משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המסגדים. המשלחות הדגישו בארצות הללו גם את היותם בסכנה, כביכול, מצד הציונים שמתכוונים להשתלט עליהם. ההיענות הייתה רבה ועד סוף 1924 נתרם סכום עתק, 85–95 מיליון ליש"ט. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה־20, וגולת הכותרת של המפעל היה ציפוי בזהב של מסגד כיפת הסלע. מלבד השיפוץ היסודי של המסגדים, הוקמו בסמוך להם ספרייה דתית ומוזיאון האסלאם[40].

המופתי שאף להקים בהר הבית "פנתיאון" לגדולי האסלאם, האומה הערבית והעם הפלסטיני, ובמסגרת זו פעל להבאתו לקבורה במקום של מאולנה מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו שמת בלונדון ב־1931. בהמשך אותה שנה איפשר מחווה דומה כלפי מלך חג'אז ואבי השושלת ההאשמית, חוסיין בן עלי, שמת בגלות בעמאן. ב־1934 הובא לקבורה במקום דודו של המופתי, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית וראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל־חוסייני.

התיקונים שנעשו בתקופה זו במסגד אל־אקצא, נעשו על חשבון ממשלת מצרים ומלכה[41].

התקופה הירדנית 1948–1967

עריכה

במהלך מלחמת העצמאות ב־1948 השתלט הלגיון הירדני על מתחם הר הבית והעיר העתיקה כולה. בעקבות כישלון כיבוש העיר העתיקה בידי צה"ל, נותרה העיר העתיקה בשליטת הלגיון ועברה לתחום שליטתה של ממלכת ירדן. השליטה המעשית בהר הבית עברה לווקף המוסלמי, שנשלט בידי אנשי דת פלסטינים.

ב־20 ביולי 1951 נרצח עבדאללה הראשון מלך ירדן ביריות בעת ביקור בהר הבית לעיני נכדו חוסיין, בעת שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל־אקצא. ההתנקשות בוצעה בידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל־חוסייני, על רקע תרעומת הפליטים הפלסטינים ותושבי הגדה המערבית על מצבם.

בין השנים 1958–1962 בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות בכיפת הסלע שבמרכז הר הבית, בתמיכה כוללת של העולם המוסלמי. במסגרת עבודות השיפוץ הוחלפה כיפת העופרת האפורה של המבנה בכיפת אלומיניום מוזהב, מה שהעניק למבנה ולהר הבית כולו את החזות הזוהרת.

בתחילת מלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח מסגד אל־אקצא, ממנה בוצע ירי לעבר חיילי צה"ל[42].

תקופת השלטון הישראלי (1967 ואילך)

עריכה
  ערך מורחב – הסטטוס קוו בהר הבית
 
נשיא מלאווי מבקר בהר הבית כחלק מביקור ממלכתי בישראל – מלווה באנשי משרד החוץ הישראלי. מאי 1968
 
הר הבית, 2013
 
הר הבית, 1969

במלחמת ששת הימים כבשו כוחות הצנחנים של צה"ל את הר הבית, ומפקדם, מוטה גור, הכריז על כך באמירה שנצרבה בזיכרון הלאומי: "הר הבית בידינו". כיבוש הר הבית עורר סערה בעולם המוסלמי. לאחר ההכרזה "הר הבית בידינו" הורה מוטה גור לשני קצינים (אריק אכמון ועזרא אורני) להניף את דגל ישראל על מסגד כיפת הסלע. ישראל הראל, שנמנה עם כוח צה"ל הראשון שנכנס להר הבית, מתאר כי "דיין פגש שם את נציגי הוואקף, שהצהירו בפניו שהם מקבלים בהכנעה את השלטון הישראלי ומבקשים שהחיילים לא יפגעו בקדושת המקום"[43]. במהלך קיץ 1967 נוהל המתחם בידי הרבנות הצבאית, שבראשה עמד הרב שלמה גורן. במהלך תקופה זו החליטה ממשלת ישראל, בהמלצתו של שר הביטחון משה דיין ובעקבות לחצים שונים, על העברת השליטה במתחם לווקף (הירדני) המוסלמי, ועל הסרת סמלי ריבונות ישראליים במקום (כדוגמת מדרשה שהוקמה במקום על ידי הרבנות הצבאית). הרב גורן ניסה לנהל מאבק ציבורי נגד החלטה זו, אך ללא הצלחה.

הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית, מאחר שדי בשמועות או חלקי מידע בנושא הר הבית כדי להצית תבערה גדולה באזור. מפאת רגישות הנושא, השב"כ עוסק באופן מתמיד במעקב אחרי אישים וארגונים שונים העוסקים בנושא הר הבית[44].

במשך השנים היו מספר ניסיונות לפגוע במבנים המוסלמים בהר. ב־1969 הצית מייקל רוהאן, תייר אוסטרלי נוצרי משיחי את מסגד אל־אקצא וגרם נזק כבד למינבר העתיק שהובא אליו על ידי צלאח א-דין[45]. המחתרת היהודית של שנות ה־80 של המאה העשרים תכננה לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. הר הבית היה מוקד לאירוע טרור כאשר ב־11 באפריל 1982 ישראלי בשם אלן גודמן, שהיה חייל באותה תקופה, פרץ להר הבית, החל לירות לכל עבר מרובה M-16, רצח שומר של הוואקף, פצע שוטרים, פרץ לכיפת הסלע וירה בתוכה[46].

ב־1990 התחוללו מהומות של מפגינים מוסלמים במתחם שהובילו להרג 17 פלסטינים מירי שוטרי משטרת ישראל. לאחר מכן התרחשו מפעם לפעם מהומות נוספות בהר הבית. בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, בשנת 1996, הובילה פתיחת פתח ממנהרת הכותל לרובע המוסלמי, לפריצת מהומות מנהרת הכותל. העילה הפלסטינית הרשמית לפרוץ האינתיפאדה השנייה הייתה ביקור אריאל שרון בהר הבית בקיץ 2000[47], אף כי נטען כנגדה כי המהומות תוכננו מראש[48][49][50][51]. מכל מקום, אחרי הביקור החלו מהומות הר הבית (2000), בהן נהרגו 4 פלסטינים בהר הבית, ו־3 נוספים במזרח ירושלים, מה שגרם להתדרדרות שהובילה לגל הפגנות נרחב ברחבי יהודה ושומרון, ולאירועי אוקטובר 2000, גל הפגנות נרחב בקרב ערביי ישראל. בהמשך החל גל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אשר הרשות הפלסטינית שעמדה מאחוריו, כינתה בשם "אינתיפאדת אל־אקצא", על שם המסגד בהר הבית. מאז המהומות ב-1990, מדי כמה שנים מתחוללות מהומות בהר הבית בהיקפים משתנים, בשל חיכוך בין פלסטינים וערבים ישראלים הפוקדים את המקום לבין כוחות המשטרה. לעיתים מהומות אלו מתרחשות סביב חודש הרמדאן.

 
הפינה הדרומית־מזרחית של חומת הר הבית, לאחר עבודות השיפוץ של הווקף.

בתחילת המאה ה־21 הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות שמבצע הווקף תחת הר הבית[52], ומנגד גם תלונות מצד המוסלמים על החפירות הארכאולוגיות שמבצעת ישראל בסביבות ההר. בשנת 1996 פתח הוואקף בעבודות להקמת מסגד תת־קרקעי בתוך אורוות שלמה שבהר הבית והוגשה עתירה לבג"ץ מטעם תנועת נאמני הר הבית שביקשה לצוות על הרשויות לאכוף את חוקי הבנייה בהר. השופטים אהרן ברק, מנחם אלון וגבריאל בך דנו בסוגיה ואף ביקרו בהר הבית אך דחו את העתירה לאחר שרשויות החוק החלו לטפל בנושא[53]. ארכאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שבמסגרת העבודות בהר הושמדו ממצאים ארכאולוגיים יהודיים ואחרים מתקופות קדומות. בגילוי־דעת שהתפרסם בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים (ובהם הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר), מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית. בעקבות המחאה הציבורית הוקם "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". במקביל, החלו הארכאולוגים יצחק דבירה וגבריאל ברקאי בפרויקט סינון העפר שהושלך בעת עבודות הבנייה בהר. הסינון מתבצע במצפה המשואות ומשתף מתנדבים רבים ביניהם תנועות נוער ותלמידים מרחבי הארץ. התגלו ממצאים רבים מתקופות שונות כאשר הבולט שבהם הוא בולה עם כתובת עברית מימי הבית הראשון.

בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. בהן "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון. תנועה זו סוברת כי הר הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. תנועות נוספות הן: "מכון המקדש" של הרב ישראל אריאל, "התנועה לכינון המקדש". פעילותן המעשית העיקרית של תנועות אלו היא עידוד עליית יהודים להר הבית.

בנוסף לתפקידו הדתי, בשל הצפיפות הרבה בתחום העיר העתיקה והרובע המוסלמי והיעדר שטחים ציבוריים פתוחים, משמש מתחם הר הבית גם כמקום מפגש לתושבי האזור המוסלמים ולאירועים משפחתיים[54]. במספר מקרים שיחקו ילדים בכדור ברחבת הר הבית, ובפסק דין של בג"ץ בנושא זה משנת 1993 נקבע כי משחקי כדור פוגעים בקדושת המקום ועל משטרת ישראל לפעול להפסקתם[55].

ב־14 ביולי 2017 ביצעו שלושה מחבלים ערבים־ישראליים פיגוע בהר הבית, רצחו שני שוטרים ישראלים בשער הסליחה, ונורו למוות.

הר הבית ביהדות

עריכה
 
כרזה מהרב הראשי הרב קוק, משנות השלושים, המזהירה יהודים מלהיכנס לתחומי הר הבית
 
יהודים עולים להר הבית לכבוד פסח

מקום העקידה ובית המקדש

עריכה

הר הבית עליו שכנו בתי המקדש הראשון והשני, הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. על פי המסורת היהודית, הר הבית הוא "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר פעמים רבות בספר דברים. בספר דברי הימים, נקרא הר הבית בשם "הר המוריה"[2], ולפיכך הוא מזוהה עם אותו הר ב"ארץ המוריה" עליו התרחשה עקידת יצחק, ואותו קרא אברהם בשם "ה' יראה"[56]. במסכת תענית בתלמוד הבבלי מופיע מדרש המבאר שם זה – הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בצמוד לבית המקדש. על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם"[57]. כמו כן, מוזכר המקום כמקום ממנו נלקח העפר ליצירת האדם הראשון, בו בנה את מזבחו, בו הקריבו קין והבל את קורבנם, ובו בנה נח את מזבחו כשיצא מן התיבה[58], אם כי זו נחה בהרי אררט בתום המבול[59].

בית המקדש היה המקום אליו מכוונות תפילותיהם של ישראל, כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש: ”וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ.”[60] גם לאחר חורבן המקדש, עיני העם היהודי נשואות בתפילתם אל מקום הר הבית עד ימינו, כפי שמורה ההלכה[61].

ישעיהו ומיכה[62] צפו להר הבית חשיבות בין-לאומית, כך למשל ניבא ישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם.

המחלוקת על הכניסה להר

עריכה
  ערכים מורחבים – כניסה להר הבית (הלכה), עליית יהודים להר הבית, זיהוי מקום המקדש, הסטטוס קוו בהר הבית

בתור האתר המקודש ביותר בעולם על פי היהדות, הלכות רבות עוסקות בעצם הכניסה אליו. על פי ההלכה על גויים, וכן על יהודים טמאי מת, חל איסור כניסה לחלקים מהר הבית שבזמן בית המקדש היו מעבר לסורג. על יהודים שנטמאו ב'טומאה היוצאת מגופם', חל איסור כניסה לכל שטח הר הבית. לדעת רוב הפוסקים[63], גם בעת חורבן המקדש נותרה קדושה במקום, ובעקבות זאת נוצר ויכוח הלכתי ואידאולוגי אודות אפשרות העלייה להר. מחד עומדים אלו האוסרים על כניסת כל אדם לתחומי ההר, שמא יכנס למקום המקדש, או שמא ייכנס להר בהיותו טמא בטומאה היוצאת מן הגוף. ומאידך אלו שאינם רואים פסול בכניסת יהודים, תוך הקפדה על כללי הטהרה ומעבר רק באזורים מסוימים בהר, ורבים מהם אף רואים בדבר מצווה.

לדעת חלק גדול מהפוסקים, אין להיכנס כיום להר הבית כלל. חלק מהסיבות לכך הן הלכתיות או טכניות, ובפרט הצורך בהכנות מיוחדות כדי להיטהר מטומאות היוצאות מגוף האדם טרם הכניסה להר, ומחמת הגבלת ההלכה את הכניסה בטומאת מת למקום העזרה, שמיקומה המדויק נתון במחלוקת כחלק מהמחלוקת אודות מיקומו המדויק של הר הבית ההיסטורי, מאחר שעונשו של הנכנס במזיד למקום העזרה בעת היותו טמא מת הוא כרת, ורובו המוחלט של הציבור כיום טמא בטומאה זו לאחר שבאו במגע עם קבר או האהילו עליו, או ששהו במבנה בו נמצא מת (והטהרה מטומאת מת מצריכה אפר פרה אדומה שאינו מצוי בימינו). מסיבות אלו הרבה יהודים שומרי המסורת נמנעים מכניסה להר הבית. אמנם גם לדעתם, העולה להר הבית תוך הקפדה על טבילה טרם העלייה, אינו עובר על איסור הלכתי, וכל האיסור הוא מתוך חשש לכתחילה.

לדעת רבנים מרכזיים בציונות הדתית יש להימנע מעליית יהודים להר הבית גם מסיבות אמוניות, הקשורות לתפישת המושג "קדושה": לטענתם דווקא הריחוק והפרישה הם שמבטאים את קדושת ההר. דברים ברוח זו נכתבו על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בנו הרב צבי יהודה קוק[64] והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. הרב צבי ישראל טאו דימה זאת לנרות חנוכה, ש"קודש הם", ולכן אין לעשות בהם שימוש "אלא לראותם בלבד"[65][66].

מאידך, דעת פוסקים רבים (שרובם נמנים עם הציבור הדתי־לאומי) היא שגם בזמן הזה ניתן להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקווה כדין, תוך זהירות מכניסה למקומות שמזוהים על פיהם כעזרה, עזרת הנשים והחיל. הזיהוי מתבסס על ההנחה, המקובלת על רובם הגדול של הפוסקים והחוקרים, שמקום קודש הקדשים נמצא בכיפת הסלע. העלייה להר־הבית הנהוגה על ידי מיעוט הציבור מתבססת על פוסקים אלה[67]. מבין המתירים את העלייה, הרב ישראל אריאל ורבנים נוספים רואים בה מצווה, ומונים מצוות רבות הכלולות בה, בהן מצוות מורא מקדש ואיסור לא תחנם[68]. מספר היהודים העולים להר הבית עולה בהתמדה מדי שנה. כך למשל, בשנת 2009 תועדו 5,658 כניסות יהודים להר, בשנת 2016 – 14,054 כניסות, ואילו בשנת 2022 – 48,230 כניסות. קפיצה של קרוב ל-800 אחוזים[69].

הר הבית בנצרות

עריכה

על פי הברית החדשה, ישו חי ופעל בין היהודים בתקופת בית שני, בעת ימי שיא תפארתו ומרכזיותו של מקדש הורדוס, והר הבית ובית המקדש נזכרים רבות בתיאור קורות חייו. הבשורה על־פי לוקאס מספרת את סיפור מציאת ישו הנער בבית המקדש, עלילה מימי נערותו של ישו, ובה מתואר כיצד אבד להוריו בעת שנלווה אליהם למסע עלייה לרגל מנצרת לירושלים בגיל 12, ומאוחר יותר נמצא בבית המקדש כשהוא מדהים את קהל זקני העדה בחוכמה וידע מפליגים[70]. בשנות בגרותו פעל ישו בחצר המקדש, שם הטיף, ביצע מעשי ריפוי ואף עורר מהומות בניסיונו לטהר את המקום מפעילותם של חלפני כספים וסוחרי בקר[71]. ישו פיתח סלידה כלפי המקדש, ההר והפולחנים המתקיימים במקום, ראה בהם מעוז של שחיתות וחמדנות, וברוח זו הטיף למאמיניו. הוא גם חזה, על פי המסופר בברית החדשה, את חורבנו של בית המקדש[72].

על רקע התייחסותו השלילית של ישו לאתר, לא הפך הר הבית לאתר קדוש לנצרות ולא הוקמו בו כנסיות לציון אבני דרך בחייו, וזאת בשונה מיתר המקומות הניתנים לזיהוי כאתרים שבהם חי ופעל. בתקופה הצלבנית הוסבו מסגדי הר הבית למקדשים והיכלים נוצריים (ראו ירושלים בתקופה הצלבנית), אך הדבר נעשה יותר מסיבות שלטוניות ופחות מטעמי קדושת האתר. אף שקיימות עדויות נוצריות המאמינות שחזון הביאה השנייה של ישו שזור בהקמה מחודשת של בית המקדש על הר הבית, למרבית העולם הנוצרי נעדר הר הבית משמעות של קדושה עילאית, והוא נחשב משני בחשיבותו יחסית לכנסיית הקבר ולאתרים נוספים בירושלים הקשורים בקורות חייו של ישו.

החל מן המאה ה־19 החלה התעניינות נוצרית רבה בחקר ארכאולוגי של האתר, בניסיון לאמת היסטורית עדויות כתובות השזורות בקורות חייו של ישו (ראו חקר הר הבית להלן). קבוצות של הנצרות הפרוטסטנטית האוונגליסטית מתרעמות כנגד השליטה המוסלמית באתר, אשר מצירה את צעדיהם של יהודים ונוצרים במקום, רואות חשיבות עצומה בהשבת הר הבית לידיים יהודיות[73] ומשתפות פעולה עם "נאמני הר הבית" היהודים. קבוצות משיחיות כאלה מהוות אמנם שיעור ניכר מתנועת הצליינות הנוצרית לירושלים, אך במובן הרחב של העולם הנוצרי אינן מהוות בו מרכיב דומיננטי. הוותיקן והכס הקדוש הקתולי, האוחזים בתביעות רבות הנוגעות לשליטה באתרים מקודשים בירושלים, אינם מעלים תביעות כאלה ביחס להר הבית.

הר הבית באסלאם

עריכה
 
מסגד אל-אקצא בקצה הדרומי של הר הבית, מבט מכיוון דרום מזרח
 
"הכוס", מזרקת הטהרה המרכזית. בשל קדושת המקום נדרשים המתפללים להקפיד על טהרת ידיהם, פניהם ורגליהם לפני התפילות.
 
קהל מתפללים מוסלמי מתרכז בהר לקראת חגיגות נבי מוסא, 1918

הר הבית קרוי בערבית: الحرم الشريف – אל־חרם א־שריף, ובו מסגד אל־אקצא שבו על פי המסורת האסלאמית התקיים מסעו הלילי של מוחמד. מסגד אל־אקצא, הוא המסגד השלישי בקדושתו לאסלאם אחרי הראשון בחשיבותו – מסגד אל־חראם בעיר מכה שהעלייה לרגל אליו היא במצוות החג', והשני לו – מסגד הנביא בעיר מדינה בו נמצא קברו של מוחמד.

מבנה נוסף בעל חשיבות באסלאם שהוקם במתחם הר הבית הוא כיפת הסלע אשר נבנתה במאה השביעית לספירה, והיא נחשבת לאחד הבניינים היפים ביותר בתולדות האדריכלות המוסלמית.

על פי המסורת המוסלמית, תפילה במתחם אל־אקצא, היינו כל מתחם הר הבית, דינה כדין תפילה במסגד עצמו, ומעלים על המתפלל כאילו התפלל חמש מאות פעמים. בשל קדושת המתחם חל איסור על כריתת עצים בו. לפיכך כמה מן העצים העתיקים בארץ ישראל מצויים על במת ההר, בהם בעיקר עצי זית, ברוש ומיש דרומי.

מסעו הלילי של מוחמד

עריכה

עיקר קדושתה של ירושלים באסלאם נובע מפסוק בקוראן: ”השבח לזה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר בירכנו את סביבתו, כדי להראות לו מאותותינו, הרי הוא השומע והרואה.”[74].

מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית: "אל־אקצא") עליו מדובר הוא מסגד עץ שנבנה על ידי עומר בן אל ח'טאב בהר הבית, ואשר היה ידוע אז בשם "מסגד איליא"[75], בעוד המסגד הקדוש הוא מכה. למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א־סירה א־נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר: ”אז הוסע הנביא, עליו השלום והתפילה, מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, שהוא בית אל־מקדס שבאיליא.”[76]

חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל־מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה. חדית'ים אחרים מפרטים את סיפור המעשה, ומספרים כי בהמת רכיבה פלאית ששמה אל־בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה בשבעת הרקיעים עד למושבו של אללה ודן עמו על מספר התפילות היומיות שיש להטיל על המאמינים המוסלמים.

בזמן התרחשות הדברים האמורים, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה[77] הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל בפי המוסלמים את השם אל־אקצא על סמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל־מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים).

כיוון התפילה

עריכה

ירושלים נקשרת באסלאם לראשונה, כאשר מוחמד היגר עם תומכיו בשנת 622 לספירה מן העיר מכה אל העיר ית'רב (לימים אל־מדינה), וציווה על מאמיניו להתפלל לעבר כיוון התפילה של היהודים, כלומר כשפניהם לכיוון אבן השתייה שבהר הבית בירושלים. אולם כעבור שנה וחצי בערך שינה את הוראתו, וציווה עליהם להתפלל כשפניהם לכיוון הכעבה שבמכה. לפיכך מכונה ירושלים, ובפרט הר הבית, באסלאם: "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל־קבלתיין" أولى القبلتين).

פרשנויות מודרניות ומחקרים ארכאולוגיים

עריכה

במרוצת השנים, על פי חוקרים (כגון: ד"ר מרדכי קידר, ד"ר יהודית שפלן, עמנואל סיון ורוזנטל יניב), העלו מחקרים ארכאולוגיים רבים סברות שונות בנוגע לבניית כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא:

סיבות דתיות

עריכה

הר הבית אינו מתואר בקוראן כאתר קדוש, ובאותה מידה יכול היה הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ירושלים מוזכרת בקוראן לא בשמה אלא באופן עקיף כמקום כיוון התפילה הראשון של המוסלמים, לפני שזה שונה למכה. ישנן מספר סברות דתיות־היסטוריות להפיכת מקום הר־הבית בתקופה מאוחרת יותר לקדוש בעיני המוסלמים:

  1. פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומי, עבד אל־מלכ בן מרואן. באותה התקופה אל־מלכ מנע מתושבי סוריה לבקר במכה, בעקבות חששו שהם יושפעו מרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה את המסגד בהר הבית וטען כי הוא המסגד הקיצון (מסגד אל־אקצא) שנזכר במסע הלילי של מוחמד, טענה זו באה כדי לתת למסגד שבנה הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה רגישה זו, מתוך כוונה שלאחר המרד יחזור החג' למכה.
  2. המוסלמים ביקשו להוכיח את עוצמת דתם לעומת הדתות המונותאיסטיות הקודמות לה, היהדות והנצרות, וראו עצמם כממשיכי דתות אלה, ולכן בחרו באתר שהיה מקודש גם בעיני שתי הדתות האחרות. בניית מונומנט מפואר במקום זה ידגיש את ניצחון האסלאם על הנצרות והיהדות ויחזק את עוצמתה הדתית. בנוסף, נקבעו חוקים כגון חוקי עומר שהסדירו את מעמד היהודים והנוצרים כד'ימי.
  3. במחקרים נתגלה שהמוסלמים ידעו לאורך ההיסטוריה ממקורות יהודיים ונוצריים שמדובר במקום הקדוש ביותר ליהודים – שבו היו קיימים בית המקדש הראשון ובית המקדש השני של עם ישראל שכללו בתוכם את אבן השתייה ששכנה בקודש הקודשים וחז"ל מייחסים לה את מקום תשתית העולם, לכן יש לה חשיבות רבה ביהדות. ועקב כך מסורות לגבי אבן השתייה עברו מהיהדות לאסלאם.
  4. כחלק מכיבושי האסלאם – כגון תקופת האימפריה המוסלמית והאימפריה העות'מאנית – נבנו מסגדים בבניינים של דתות אחרות. בכך "אוסלמו" מקומות שיוחסה להם חשיבות בדתות פאגאניות, ביהדות ובנצרות. המרה של מקומות קדושים שאינם מוסלמיים למסגדים, התרחשה במהלך חיי מוחמד ובעיקר המשיכה בכיבושים אסלאמיים שלאחר מכן. כתוצאה מכך, מספר רב של מקדשים, כנסיות, בתי כנסת, הפרתנון והזורואסטריות הפכו למסגדים, כדוגמת הכעבה ומערת המכפלה. הפיכת הר הבית לאתר פולחן אסלאמי ניתנת להתפרש בהקשר של תופעה זו.
  5. כמשקל נגד לכנסיות הרבות בירושלים, שבעיקרן כנסיית הקבר בירושלים (הנמצאת כ־800 מטרים מערבית ל"כיפת הסלע") שהמבנה הארכיטקטוני הכיפתי שלה בעל דמיון מסוים לכיפת הסלע. כיפת הסלע נועדה ביופייה ובפאר הרב שלה להתעלות מעל כנסיית הקבר.
  6. המסורת המוסלמית מספרת שעל יד הכפר אלג'יעראנה היו שני מסגדים, המסגד הקרוב (אלמסג'ד אלאדנא) והמסגד הרחוק (אלמסג'ד אלאקצא), שבאחד מהם מוחמד היה מתפלל לפני צאתו לדרך של יום שלם, לטאא'ף או בחזרה למכה ולא בירושלים.
  7. בניית "מסגד אל־אקצא" שבירושלים, המבנה מעץ נבנה לאחר 47 שנים ממות מוחמד, ו"כיפת הסלע" נבנתה 59 שנים לאחר מותו.
  8. בניית המסגד וייחוסו לפסוק מהקוראן, נועדה להגביל את ביקורי המוסלמים בכנסיות הנוצריות ובמטרה לשכנע את הנוצרים להתאסלם. מאחר שבתקופה זו האמינו הנוצרים כי חורבן בית המקדש היה נס אלוהי שאותו ייחסו לישו. המוסלמים האמינו כי בנייתו מחדש על ידם, תגרום להחלשת הטענה הזאת ותוכיח כי הדת המוסלמית היא הדת האמיתית ובכך לעודד התאסלמות של נוצרים.

סיבות פוליטיות ואסטרטגיות

עריכה
 
הר הבית בשנות השלושים

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל שהיא כחלק מגלי הכיבוש הערבי, יצרה ישות מדינית המכונה 'האימפריה המוסלמית' שיצאה מחצי האי ערב והגיעה בתחילת המאה ה־7 לארץ ישראל. האימפריה הייתה רצופה בשינויים פוליטיים ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה, להלן מספר סברות, כגון:

א. כדי לשמר את כוחו של עבד אל־מליכ כנגד החותרים תחתיו, בסביבות השנים 684–692, עת האימפריה המוסלמית חוותה מאבקי כוחות פנימיים רבים, ובמיוחד נגד ניסיון השתלטותו של עבדאללה איבן זוביר, שהשתלט באותן שנים על מכה (בשיטה דומה לשיטה שנקט ירבעם כשבנה את עגלי הזהב בדן ובבית אל).
ב. לאחר 25 שנים ממות מוחמד (שעד יום מותו בשנת 632 לא ביקר בירושלים), הועברה בירת האימפריה המוסלמית ממכה לדמשק, בניגוד חריף לנאמני מוחמד ולמורשתו. מרכזו של בית אומיה היה בדמשק, שהפכה לעיר עשירה עקב ביזות וכיבושים של האימפריה לאורך השנים.
הח'ליפים משושלת זו התמודדו עם מרד שפרץ במכה ובכך נמנעה העלייה למכה מתושבי דמשק לצורך החג'.
עקב חיפוש אלטרנטיבי לחג', נראה שהח'לפים בימי שלטונה של בית אומיה ניסו להפחית את קדושתה של מכה המורדת על ידי העצמת קדושת ירושלים לאסלאם. לאחר שמונה שנים של מרד, הצליח בית אומיה לחסל את המרד ולהעביר את החג' בחזרה למכה.
ג. כיבושה של ירושלים היה חלק מכיבוש ארץ ישראל ממאבקם וניצחונם של הממלוכים על ידי ממלכת ירושלים של הצלבנים.
לאחר כיבושה קיבלה ירושלים מעמד של עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית – אך הוזנחה, בעיקר כדי שלא תערער את ההגמוניה של מכה ומדינה.
ד. בימי הביניים המוקדמים היו חילוקי דעות רבים בין חכמי הדת על המסע הלילי. זרמים פוליטיים שניסו לתת הילה דתית לעיר אל־מדינה טענו שהמסע הלילי היה לעיר מדינה ולא לירושלים. זרמים שיעים טענו כי המסע הלילי היה לכופה, בירתו של עלי בן אבו טאלב בניסיון להפוך את העיר כמקום מתחרה לירושלים שזוהתה עם השלטון הסוני של בית אומיה.

נגישות להר הבית

עריכה
  ערכים מורחבים – הגבלת כניסה להר הבית, הסטטוס קוו בהר הבית
 
שלט מטעם הרבנות הראשית לישראל, המזהיר מפני האיסור ההלכתי להיכנס להר הבית, עבור יהודים וגויים כאחד.

עד אמצע המאה ה־19 נמנעה הכניסה למתחם הר הבית ממבקרים לא־מוסלמים. בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העות'מאנית, ניתנה הרשות ללא־מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחת העיר[36].

לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, הורשו מבקרים בני כל הדתות להיכנס להר. אולם, הכניסה למבקרים לא־מוסלמים הותרה רק דרך שער המוגרבים, ואסור היה להם להתפלל במקום. כך למשל, באוגוסט 1994 הורחקו שלושה עולי רגל נוצרים מהר הבית לאחר שהתפללו במקום[78]. לאחר כיבוש ההר, הודיעה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה כיום ליהודים, על רקע איסור הלכתי על כניסה לשטח בית המקדש לטמא מת (מעמדם ההלכתי של כלל היהודים בימינו), ואי־בהירות לגבי מיקומו המדויק של בית המקדש בתוך מתחם הר הבית (ראו לעיל).

עם פרוץ המהומות בהר־הבית בשלהי שנת 2000, שנודעו לימים בכינוי "האינתיפאדה השנייה", נאסרה הכניסה למתחם למבקרים לא־מוסלמים. ההר נפתח שוב למבקרים רק בשנת 2003, בהוראת שר המשטרה צחי הנגבי. נקודת הזמן הרגישה ביותר בהר היא בצהרי יום שישי, בסיומן של תפילות יום השישי במסגדים בהר. בתקופות רגישות מגבילה משטרת ישראל כניסת מתפללים מוסלמים להר הבית, על־מנת להקטין את החשש להתפרצות הפגנות אלימות במתחם. כמו כן המשטרה מונעת עליית יהודים להר הבית בתקופות רגישות, וגם בתקופות רגועות עלייתם מוגבלת, כשאר המבקרים הלא־מוסלמים, לימים ראשון עד חמישי, ורק בשעות הבוקר (7:30–11:00) ושעה אחת בצהריים (13:30–14:30). בימי הרמדאן מאפשרת משטרת ישראל למאות אלפי מוסלמים את העלייה להר.

בשנת 2016 עלו להר הבית 14,054 יהודים ישראלים, לעומת 217,620 תיירים[79].

בסוף השנה העברית ה'תשפ"ב (2022) עלו להר הבית לכל אורך השנה 47,988 יהודים[80].

מבנים

עריכה
 
שער מדרסת אל־אשרפיה, מהמבנים המפוארים הנמצאים במתחם
  ערך מורחב – מבני הר הבית

הר הבית, בראשיתו, היה מתחם מוקף חומה בראש הר המוריה שבתוך שטחו נבנו בית המקדש הראשון ולאחר מכן בית המקדש השני. צורתו הנוכחית כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה, עוצבה על ידי המלך הורדוס שהוסיף קירות תמך ענקיים להר ובכך שינה את צורתו המקורית לחלוטין. כיום נראים על הר הבית המורחב מסגד אל־אקצא, המונומנט – כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.

שני המבנים הגדולים והבולטים במתחם, מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע, הוקמו בתקופה המוסלמית הראשונה, המאה השביעית לספירה. כמעט כל יתר המבנים המצויים ברחבי הר הבית מקורם בתקופה הממלוכית, במאות ה־13, ה־14 וה־15.

כותלי הר הבית

עריכה

מתחם הר הבית כיום הוא מעשה ידיהם של אלפי פועליו של הורדוס שבפרויקט שנמשך שנים הרחיבו את שטח ההר באמצעות הצבת ארבעה[81] קירות תמך עצומים, ששינו לחלוטין את פני ההר המקוריים על ידי הגבהת החלק הדרומי של הר המוריה באופן משמעותי באמצעות מילוי מדרונו הדרומי בעפר שנתמך על ידי קיר התמך הדרומי, והחלק הדרומי של קירות התמך המזרחי והמערבי. בנוסף לכך הרחיב הורדוס את שטח הר הבית גם לצפון ולמערב על ידי בניית קירות תמך בצפון ובמערב, ובחלק הצפוני והדרומי של הכותל המזרחי. את הכותל המזרחי המקורי של הר הבית הותיר הורדוס כפי שהיה, מבלי להרחיב את הר הבית למזרח, ורק הוסיף עליו בחלקו הצפוני והדרומי.

כיום עומדים על תילם הכותל המזרחי, הדרומי והמערבי של מתחם זה, ואילו הכותל הצפוני לא שרד בשלמותו.

הכותל המערבי

עריכה
  ערך מורחב – הכותל המערבי
 
דגל ישראל מתנופף ברחבת הכותל המערבי.

הכותל המערבי הוא המפורסם שבין כותלי מתחם הר הבית כיום. המסורת העממית מתייחסת לכותל המערבי ככותלו של בית המקדש, ומייחסת לו את המאמר המפורסם של חז"ל במדרש שיר השירים: ”מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי”[82]. עם זאת, על פי המחקר מדובר בקיר תמך של רחבת הר הבית ההרודיאני, כך שהכותל המערבי אף אינו כותלו של הר הבית המקודש שאליו התייחסו חז"ל, שקדם להרחבה של הורדוס (ראה למעלה).

הכותל המערבי משתרע לאורך כ־488 מטרים. גובהו המקורי היה על פי המשוער כ־30 מטרים מעל מפלס הרחוב בימי בית המקדש השני, אולם עם השנים נוספו בו נדבכים נוספים בתקופה האומיית, המוסלמית ואף הבריטית. החלק המוכר ביותר של הכותל המערבי הוא רחבת הכותל המערבי בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כאשר כ־8 מהם (7 הנדבכים הראשונים) הם בנייה מקורית מימי שלהי הבית השני.

בכותל המערבי היו ארבעה שערים שדרכם ניתן היה להיכנס להר הבית בתקופת שלהי בית המקדש השני, לאחר הרחבתו של הורדוס:

  1. בדרום הכותל היה שער שההגעה אליו הייתה דרך קשת רובינסון שהיא למעשה אחד המחלפים הראשונים בעולם.
  2. השער השני מדרום הוא שער ברקלי שנמצא כ־20 מטרים מתחת לשער המוגרבים, כיום הוא חסום למעבר.
  3. השער השלישי הוא השער שמעל קשת וילסון, הממוקם צפונה לרחבת הכותל המערבי, מעט דרומה ממרכז הכותל המערבי כולו.
  4. השער הרביעי הוא שער וורן הממוקם בסמוך לכיפת הסלע.

בנוסף לכך, כיום ישנם שערים נוספים בכותל המערבי, שדרכם ניתן להיכנס להר הבית, השער הדרומי הוא שער המוגרבים, שמשמעותו 'שער המערביים' שהוא כינוי לבני צפון אפריקה המרוקאים שהתגוררו בשכונה הסמוכה לו. וכן משום שדרכו נכנסים להר הבית הבאים ממערב הארץ[83]. דרך שער זה נכנסים כיום יהודים ותיירים העולים להר הבית. השער השני מדרום הוא שער השלשלת (שער דוד), אשר בנוי על גבי שרידיו של השער אליו הובילה קשת וילסון. לאחר מכן, מדרום לצפון: שער הטהרה, שער מוכרי הכותנה, שער הברזל, שער המשגיח, שער הסאריה ושער בני עו'אנימה.

מלבד זאת, לצפונה של רחבת הכותל המערבי, בסמוך לשער הברזל, ישנה רחבת קטנה יותר עם גישה לכותל המערבי, המכונה הכותל הקטן.

הכותל הדרומי

עריכה
  ערך מורחב – הכותל הדרומי
 
מימין הכותל הדרומי, משמאל הכותל המערבי וקשת רובינזון. לרגלי החומה הגן הארכאולוגי.

הכותל הדרומי הוא אמנם כותלו הדרומי של הר הבית לאחר הרחבת הורדוס, אולם למעשה, בחלקו המזרחי הוא מהווה גם חלק מהכותל הדרומי של העיר העתיקה כולה. ניתן לראות שהנדבכים התחתונים של הכותל הדרומי הם בעלי סיתות שוליים הרודיאני אופייני המוכר מאבני הכותל המערבי. בפינה הדרום מזרחית של החומה השתמרו כ־30 נדבכים הרודיאנים היורדים עד לסלע האם. אורכו של הכותל הדרומי כ־280 מטרים.

שערי חולדה

עריכה
  ערך מורחב – שערי חולדה
 
השער המשולש בכותל הדרומי של הר הבית.

בכותל נמצאו שרידים של שער משולש ('השער המשולש') ושער כפול ('השער הכפול', מוסתר ברובו על ידי מבנה צלבני). אף על פי שהשערים הנוכחיים מאוחרים לתקופת הורדוס (אומאים) משוער כי הם נמצאים במקומם של שערים מסוף תקופת בית המקדש השני. השם המקובל, שערי חולדה, לקוח מהמשנה במסכת מידות. מתוך השערים היה צורך לעלות מתחת לאדמה עד ההגעה לרחבת הר הבית. בקצהו המזרחי של הכותל נמצא שער יחיד, מהתקופה הצלבנית. כיום, כל השערים סתומים.

הכותל הדרומי ורחבתו כלולים בחפירות הארכאולוגיות שביצע בנימין מזר לאחר מלחמת ששת הימים, והיום נמצאים בשטח הגן הארכאולוגי ירושלים.

הכותל המזרחי

עריכה
  ערך מורחב – הכותל המזרחי
 
הכותל המזרחי במבט מהר הזיתים. בחלק הצפוני (הימני) של הכותל ניתן לראות את שער הרחמים. בחלק הדרומי (השמאלי) של הכותל ניתן להבחין בהבדל בין הבניה בסגנון הישן, המיוחס לימי החשמונאים, לבין סגנון הבניה ההרודיאני המאפיין את 32 המטרים הדרומיים.

אורכו הכולל של הכותל המזרחי הוא כ־452 מטרים, אולם למעשה הוא מורכב משני חלקים המתוארכים לשתי תקופות שונות. מרכזו של הכותל המזרחי, מ־32 מטרים מהנקודה הדרום מזרחית של הכותל ועד כ־300 מטרים צפונה משם, בנוי בסגנון בנייה המתוארך לתקופת החשמונאים. ואילו 32 המטרים הדרומיים ו־120 המטרים הצפוניים של הכותל המזרחי בנויים בסגנון בנייה המיוחס, על פי רובם הגדול של החוקרים, לתקופת הורדוס[84], בדומה למבנה שעל מערת המכפלה, שמיוחס גם הוא להורדוס. מקום חיבור שני סגנונות הבנייה, בחלקו הצפוני והדרומי של הכותל, מכונה 'התפר'.

הכותל המזרחי מהווה גם חלק מהקטע המזרחי של חומת העיר העתיקה, אותה שילב סולטאן סולימאן בעת בנייתה עם שרידי החומה העתיקה של הר הבית.

שער הרחמים

עריכה
  ערך מורחב – שער הרחמים
 
תקריב של שער הרחמים.

בחלקו הצפוני של הכותל המזרחי מצוי שער כפול אטום לכניסה המכונים 'שער הרחמים', שמלבד היותם שערי כניסה להר הבית, הם נכללים בשמונת שערי חומת העיר העתיקה. שמו של הפתח הצפוני שער התשובה ושל הדרומי שער הרחמים. שער הרחמים היה היחיד מבין שערי חומת ירושלים שמוביל ישירות להר הבית.

שער שושן

עריכה
  ערך מורחב – שער שושן

על פי הנאמר במשנה, בתקופת בית המקדש השני היה בכותל המזרחי של הר הבית שער כניסה שנקרא 'שער שושן' על שם עיר הבירה של מלכות פרס שאישרה את בניית בית המקדש השני. על פי התלמוד הבבלי, שער זה היה מכוון כנגד קדש הקדשים. רבי אשתורי הפרחי זיהה שער זה בשליש הדרומי של הכותל המזרחי. בפועל, כיום לא קיים זיהוי מבוסס כלשהו לשער זה בכותל המזרחי. יש הטוענים ששרידי השער כוסו במתכוון על ידי אחד הקברות של בית הקברות המוסלמי הצמוד לכותל המזרחי.

חקר הר הבית

עריכה

אף שניתן להקדים את ההתייחסות לחקר הר הבית לרבנים שעסקו בנושא זיהוי מקום המקדש, ובראשם רבי אשתורי הפרחי במאה ה־14, והרדב"ז במאה ה־16. הרי שהם דנו בשאלות הלכתיות, והעניין הכמו־מדעי נדחק לפינה. תחילתו של החקר המדעי של הר הבית נעוצה במאה ה־19.

המאה ה־19

עריכה

האירופאי הראשון שהצליח לחדור להר הבית, לערוך מדידות ולפרסמן, היה הנוסע עלי ביי אל־עבאסי, שנולד בשם דומינגו באדיה אי לבליץ', אך התחזה לערבי ומוסלמי מלידה, והגיע למקום ב־1807. ספרו פורסם בשנת 1816.

בשלהי התקופה העות'מאנית, במחצית השנייה של המאה ה־19, התיר לראשונה הווקף המוסלמי ביצוע עבודות חקר ומיפוי בהר הבית בידי חוקרים אירופאיים. בהם היו צ'ארלס וילסון, צ'ארלס וורן, פירוטי ואחרים.

תרומה מיוחדת לחקר הר הבית ניתנה בסוף המאה ה־19 על ידי קונרד שיק, שהיה מיסיונר גרמני תושב ירושלים שפעל בה רבות כארכאולוג וכאדריכל מטעם העירייה. מתוקף תפקידו זכה לאמונו של הווקף וקיבל גישה חופשית למתחם הר הבית על מסגדיו, מרתפיו ומחילותיו, וערך רישום ומיפוי קפדני של האתר. לבקשת השלטונות העות'מאנים בנה דגם עץ של הר הבית ומבניו לצורך הצגתו בתערוכה בין-לאומית בוינה בשנת 1873, ובהמשך יצר דגמים רבים נוספים של המתחם, הן במתכונתו דאז והן במראהו כבימי בית המקדש. שיק סלל את הדרך לחוקרים אירופיים נוספים, כצ'ארלס וורן הבריטי ופליסיאן דה סוסי הצרפתי, לערוך בדיקות ולמפות את החלקים התת־קרקעיים בהר, אם כי זכות החפירה בהר עצמו נשללה מהם.

 
קטע מהספר A Brief Guide To Al-Haram Al-Sharif מאת אמין אל־חוסייני (בהוצאת המועצה המוסלמית העליונה) משנת 1925, בו הוא מגדיר את הר הבית כמקום המקדש ללא ספק

המאה ה־20

עריכה

הראשון שזכה לערוך "חפירה ארכאולוגית" במתחם ההר עצמו היה שודד העתיקות מונטגיו פארקר, שיצא לחפש את אוצרותיו הגנוזים של שלמה המלך, ובעזרת שוחד שפיזר לאישים שונים, הצליח לחפור בהר הבית במשך תשעה ימים, בטרם התגלה. אולם כשנתגלה, הוא ברח בעוד המון זועם דולק בעקבותיו, ועוד באותו יום עלה על ספינה ביפו. לא ידוע מה היו תגליותיו ומה לקח עמו.

ברעידת האדמה בשנת 1927 נהרסו מבנים אחדים בהר הבית, ובהם גם אגף של מסגד אל־אקצא. בעקבות רעש זה נערכו שיפוצים נרחבים במבנה וביסודותיו. ראש מחלקת העתיקות המנדטורית, רוברט המילטון, הצליח להגיע להסכם עם הווקף על כך שיינתן לו לערוך מספר חתכים ברצפת המסגד ולתעד את שאר הבורות שנחפרו במסגרת השיפוצים. בחפירות אלו התבררו מספר עניינים הקשורים בסטרטיגרפיה של המבנה, ונאספו חלקים הקשורים במבני המסגד השונים. אלה מוצגים במוזיאון רוקפלר. כמו כן, בתיעוד הבורות שחפר קבלן הווקף נתגלו שרידים ארכיטקטוניים שונים באתרם שלא פורסמו, ותיעוד אודותם נשאר רק בארכיון המחלקה המנדטורית. יצחק דבירה (צויג) פרסם ממצאים אלו בשנת 2008 (צויג 2008), ובהם כלולים: רצפת פסיפס ביזנטית מתחת לרצפת המסגד, מקווה טהרה מימי הבית השני מתחת לחזית המסגד, מבני קמרונות (ככל הנראה מתקופת הבית השני) היושבים מתחת למסגד, ומנהרת סתרים חצובה בסלע אשר פיתחה מצוי בחלל השער הכפול ויורדת במקביל לכותל הדרומי.

חפירה נוספת נערכה ב־1947 על ידי ק' ג'ונס אשר חפר חתך קטן בסמוך למדרגות העולות לרחבה המוגבהת ממזרח. בחפירה זו לא נתגלו שרידים קדומים.

חפירה נוספת נערכה ב־1970 על ידי הווקף במטרה להקים בריכת חירום בסמוך לפינה הצפון מזרחית של המשטח המוגבה. חפירה זו התבצעה ללא פיקוח ארכאולוגי, והארכאולוג זאב ייבין, שביקר במקום, ראה שנתגלתה בה קיר מסיבי קדום, ולאחר שבוע, כשהגיע למקום לתעד את הממצא, גילה שהקיר נעקר ממקומו. עניין זה הגיע לטיפולה הישיר של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ונשמר בסוד כשמונה שנים, עד שפורסם על ידי חוקר הר הבית והמקדש, הפיזיקאי אשר קאופמן.

ב־1989 התפרסם ספרה של מרים רוזן־איילון "המבנים המוסלמיים הקדומים בהר־הבית: מחקר איקונוגרפי" (The early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: an iconographic study). בספר נותנת רוזן־איילון אינטרפרטציה חדשה בניתוח המבנים והתכנון שלהם. היא בודקת את הקשר בין המבנים בהר הבית, המשמעות שלהם וההתפתחות שלהם. היא ממפה את הר הבית בתקופה האומאית ובודקת את היחס בין המבנים והשתקפותם בשטח. טענתה היא שדרך הקמתו של כל מבנה אינה מקרית והיא מעניקה לכך סיבות טופוגרפיות ואיקונוגרפיות. אחת מהן היא שכיפת השלשלת נמצאת במרכז הר הבית, בנקודת ההצטלבות של הציר צפון־דרום־מזרח־מערב.

 
הר הבית מטיילת ארמון הנציב, 2024

המאה ה־21

עריכה

בשנת 2004 הארכאולוגים גבריאל ברקאי ויצחק צויג הקימו את פרויקט סינון עפר הר הבית שמטרתו לסנן כמויות עפר עצומות שנזרקו מהר הבית אל נחל קדרון במסגרת חפירה בלתי חוקית מול החזית של אורוות שלמה (ראה למעלה). הפרויקט מתקיים עד היום (2021) וצפוי להימשך עוד כ־5 שנים. הממצאים מפרויקט זה הם הממצאים הארכאולוגיים הראשונים שנתגלו מתחת למפלסו של הר־הבית ושנחשפו על ידי ארכאולוגים. מכיוון שהממצאים לא נתגלו באתרם, המשמעות המדעית שהחוקרים מייחסים להם דומה לזו של ממצאים המגיעים מסקר ארכאולוגי באתר שמעולם לא נחפר.

באוגוסט 2007 ערך ד"ר יובל ברוך, ארכאולוג מרחב ירושלים מרשות העתיקות, מספר בדיקות בהר הבית כחלק מהפיקוח על עבודות שיקום תשתיות החשמל, ובהן הוא מצא בין יתר הממצאים שרידים מתקופת בית ראשון שהתגלו באתרם, על גבי מפלס של רצפת גיר מהודקת. החפירה נעשתה בחטף ובלילה תחת עינם הפקוחה של שומרי הווקף ובחסות משטרת הר הבית. חפירות בדיקה מצומצמות נוספות בחלקו הצפוני של הר הבית נערכו על ידי יובל ברוך בשנות 2008 ו־2009 ובהן נתגלו קטעי רצפת פסיפס.

הרס עתיקות בהר הבית

עריכה
  ערך מורחב – פגיעה ארכאולוגית בעתיקות הר הבית
  ערך מורחב – הרס אתרי מורשת ישראלית

בנובמבר 1999 התפרסם מקרה של הרס עתיקות לצורך פתיחת כניסה ראשית למסגד חדש שהוקם שלא כחוק באורוות שלמה: נחפר בור ענק שנעשה ברובו תוך ארבעה ימים בשטח של כ־2,000 מ"ר ולעומק 12 מ', תוך שימוש בציוד מכני כבד וללא כל פיקוח ארכאולוגי[85]. כ־12,000 טון מילויים רוויי עתיקות הוצאו מהבור, תכולתם הועברה באמצעות למעלה מארבע מאות משאיות ונשפכה במזבלה העירונית ובמספר מקומות נוספים. מנכ"ל רשות העתיקות אמיר דרורי הגדיר אז את החפירה "פשע ארכאולוגי", והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין אמר שמדובר ב"בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". לימים, בעקבות פרויקט סינון עפר הר הבית, התברר כי אפילו העפר שהושלך אוצר בקרבו אלפי ממצאים זעירים מתקופות רבות ומגוונות החל כבר מלפני כ־10,000 שנה[86]. בין היתר הושלכו גם ממצאים כבדים, בהם עמודים ושברי שער מפואר המתוארך לימי בית שני[87]. מקרה זה היה ביטוי נוסף להתנהלות שיטתית של הרס, מחיקה והסתרה של סממנים וממצאים קדומים המעידים על היסטוריה יהודית במתחם הר הבית.

ראו גם

עריכה
 
 
תצלום פנורמי של רחבת הר הבית. מימין לשמאל: שער הרחמים, כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: הר הבית
  ציטוטים בוויקיציטוט: הר הבית
  טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:הר הבית
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הר הבית
ספרות תורנית
מחקרים בארכאולוגיה
היסטוריה
כתבות שונות

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ כפי שמופיע בתפילת העמידה הנאמרת בשחרית, מנחה, וערבית: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם" וגם "והשב את העבודה לדביר ביתך".
  2. ^ 1 2 דברי הימים
  3. ^ בראשית, כ"ב, ב'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פ"ח, עמוד א'. מדרש ספרי פרשת ואתחנן פיסקה כח.
  5. ^ יאיר זקוביץ, המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ד, באתר הספריה הוירטואלית של מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית (ארכיון)
  6. ^ ספר מיכה, פרק ג', פסוק י"ב.
  7. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ו, פסוק י"ח.
  8. ^ במיוחד מסכת מדות, פרק ב', משנה א'
  9. ^ על פי אלחנן אייבשיץ, הבית השני בתפארתו, מוסד הרב קוק, 1996, דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים ועוד.
  10. ^ הכחשת קיום בית־המקדש בהר הבית – EretzIsrael.co.il, באתר www.eretzisrael.co.il
  11. ^ איתי בלומנטל, כתובת ערבית קדומה: אל-אקצא - "בית אלמקדס", באתר ynet, 1 בנובמבר 2016
  12. ^ רשות העתיקות: בניית הכותל המערבי: הורדוס התחיל, אבל לא סיים
  13. ^ ע"פ הספר הר הבית, מאת הרב שלמה גורן, ירושלים, תשנ"ב; ראו שם עמ' קע"ח–ק"פ. מידות אלו הם ע"פ המדידות של חיל ההנדסה, שהתבצעו בחודש סיוון, תשכ"ז. הרב גורן, שם, מביא מדידות חלופיות נוספות. הופיעו בדפוס מדידות אחרות; זאב וילנאי, בספרו אנציקלופדית וילנאי לירושלים, (הוצאת אחיעבר, 1993) כתב (עמ' 406) שאורכו של הכותל המערבי הוא 490 מטר, הדרומי – 283 מטר, המזרחי – 474 מטר, ואורכו של הצלע הצפוני הוא 321 מטר.
  14. ^ המידה המדויקת של השטח היא: 135,493.7469 מ"ר. מספר זה הוא תוצאה של חישוב טריגונומטרי, על־פי ארכי הצלעות והזוויות המופיעות בספר הנ"ל.
  15. ^ ע"פ המאמר "הר הבית", מאת ברוך ספיר, בתוך הספר נופים ואתרים, הוצאת משרד הביטחון
  16. ^ לשם השוואה, כמעט כל שטח העיר העתיקה נמצא מעל גובה זה, למעט אזור הכותל המערבי ומבואות הר הבית. גם שכונת שיח ג'ארח מצפון ומרכז ירושלים ממערב גבוהים יותר מאשר הר הבית. הר הזיתים והר הצופים ממזרח מתנשאים לגובה של כ־826 מטרים.
  17. ^ ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק י'; ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק ד'
  18. ^ ראו עמדתו של פרופ' פק בספרו "הערות על המקרא" https://archive.org/stream/commentarybible00peakuoft/commentarybible00peakuoft_djvu.txt
  19. ^ ממצא ארכאולוגי בודד נחשף מהתקופה היבוסית באלף השלישי לפנה"ס בהר הבית, וזוהה על ידי הארכאולוגית רבקה גונן כ"קבר פיר" חצוב, השוכן בתוך סלע "אבן השתייה",קתדרה (כתב עת), גיליון 34 תשמ"ה, עמ' 13
  20. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ה', ה' א'
  22. ^ על פי המשנה במסכת מדות
  23. ^ Yuval Baruch, The Herodian Temple Mount in Jerusalem: a few remarks on its construction and appearance, CORNUCOPIA, 2019-01-01
  24. ^ ארנון סגל, כותל המזרח, ‏16 במאי 2014
  25. ^ ישראל פינקלשטיין – ירושלים ויהודה בתקופת המקרא: הטקסט והארכאולוגיה דקה 19 http://www.youtube.com/watch?v=HKUO7ReZemc&feature=relmfu
  26. ^ טוביה שגיב, הקיסר אדריאנוס בונה המתחמים בירושלים ובחברון עמ' 29–32.
  27. ^ מתי, כ"ד, 2; מרקוס, י"ג, 2; לוקאס, כ"א, 24.
  28. ^ יורם צפריר, הטופוגרפיה והארכאולוגיה בתקופה הביזאנטית. בתוך י: צפריר וש' ספראי (עורכים), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזאנטית, תשנ"ט, עמ' 323–327
  29. ^ גבי ברקאי, תמורות בהר הבית בעשור האחרון. בתוך: אריאל 175 עמ' 47–53. ג' ברקאי וי' צוויג, פרויקט סינון העפר מהר הבית – דו"ח ראשוני. בתוך: א' ברוך, צ' גרינהוט וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ האחד עשר, עמ' 213–238. ג' ברקאי וי' צוויג, חידושים במפעל סינון העפר מהר־הבית: דו"ח מקדמי שני, בתוך א' מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, עמ' 27–68
  30. ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות. בתוך: בתוך: א' ברוך, א' לוי־רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ הארבעה עשר, עמ' 297
  31. ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות. בתוך: בתוך: א' ברוך, א' לוי־רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ הארבעה עשר, עמ' 298
  32. ^ St. Laurent, Beatrice, and Isam Awwad, The Marwani Musalla in Jerusalem: New Findings, Jerusalem Quarterly 54, 2013, עמ' 7–30
  33. ^ Yuval Baruch, Archaeological Notes on the Southern Area of the Temple Mount, Jerusalem During the Crusader Period (Heb.), NSAJ 15, 2022-01-01
  34. ^ מיכאל איש־שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 255, 259, 272, 278.
  35. ^ מיכאל איש־שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 286, 301, 384, 746: נוסעים נוצרים דיווחו על איום בעונש מוות ליהודים ונוצרים שייתפסו במתחם.
  36. ^ 1 2 יהושע בן־אריה, גידולה של ירושלים במאה ה־19 – השפעות דתיות וחברתיות, בתוך: יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, כרך ב', שער עשירי – "התקופה העות'מאנית", עמ' 544.
  37. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 431, 441–454, 554–555.
  38. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 497–498, 500; הביקור נזכר גם אצל מרי אליזה רוג'רס, חיי יום־יום בארץ ישראל, פרק 4, עמ' 57.
  39. ^ המועצה המוסלמית העליונה, A Brief Guide to Al-Haram Al Sharif, ‏1925
  40. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, עמ' 21–22.
  41. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז. עמ' 66.
  42. ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 21
  43. ^ בכייה לדורות, סיבוב שני, באתר השילוח, ‏2017-06-20
  44. ^ דביק קריב, יצחק – רצח רבין: הסיפור שלא סופר, עמ' 73
  45. ^ ליטל לוין, 30 בדצמבר 1969 פסק דין ניתן במשפטו של מצית אל־אקצא, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
  46. ^ אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל, עמ' 12, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2005  
  47. ^ רביב דרוקר, מאחורי הקלעים של האינתיפאדה השנייה: אנשי שרון וראשי מערכת הביטחון מדברים, באתר nana10‏, 11 בפברואר 2013
  48. ^ מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל־אקצא טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 במאי 2010, News1. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ־דייוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
  49. ^ Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC(הקישור אינו פעיל, 16.1.2020)
  50. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.(הקישור אינו פעיל, 16.1.2020)
  51. ^   סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל־אקצא, באתר nana10‏, 28 בדצמבר 2012
  52. ^ דליה מזורי, חשיפה: אוצרות הר הבית מוטלים בתלי אשפה, באתר nrg‏, 24 בדצמבר 2012
  53. ^ הר המריבה נדב שרגאי, הוצאת כתר, 1995, עמ' 305
  54. ^ הר הבית, אתר Inature
    ברוך גיאן, ברוך הבא: הר הבית לידינו, אתר עונג שבת, ינואר 2014
  55. ^ ארנון סגל, הר הבית: הכדור עוד מתגלגל, אתר חדשות הר הבית, אוקטובר 2013
  56. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ד
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד ב'
  58. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ב', הלכה ב'
  59. ^ ספר בראשית, פרק ח', פסוק ד'
  60. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק מ"ח, ועוד
  61. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ד, סעיף א'
  62. ^ ספר מיכה, פרק ד', פסוק א'
  63. ^ החריג בזה הוא הראב"ד בספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ו', הלכה י"ד שכתב ש"הנכנס עתה שם אין בו כרת".
  64. ^ מה באמת חשב הרצי"ה על עלייה להר הבית?, באתר כיפה, 15 בפברואר 2018
  65. ^   תומר פריסקו, ‏הר הבית שלנו מפני שאיננו דורכים בו, בעיתון מקור ראשון, 15 בפברואר 2018
  66. ^ רבני ישיבת הר המור, חוברת משיעוריו של הרב צבי טאו – "ומקדשי תיראו".
  67. ^ בגילוי דעת שהתפרסם באב שנת התשע"ז, קראו עשרות רבנים מהציונות הדתית לעליה להר הבית. בראשם הרב דב ליאור, שאף נימק את דבריו להיתר העלייה להר הבית נגד העמדה הרווחת בקרב הרבנים. בנוסף לכך, פרסם הרב אליעזר מלמד טור בעיתון בשבע בו הוא מעודד את העלייה להר הבית. נימוקי היתר העלייה להר הבית מבלי לחשוש לכניסה לתחום האסור באיסור כרת לטמאי מתים, התבארו במספר במות תורניות. ראו באתר מכון צומת, באתר ישיבת הר ברכה, ועוד, ועוד
  68. ^ למשל: הרב ישראל אריאל, תשובת הרדבז – תדריך הלכתי לעולה להר הבית – תגובה למאמרו של הרב זלמן קורן, מעלין בקודש, גיליון לא, כולל בית הבחירה, תשע"ו, עמ' 11–37, באתר ספריית אסיף; הרב אלישע וולפסון, עלייה להר הבית – מצווה רבתי, באתר ערוץ 7, 9 באוגוסט 2020.
  69. ^ ארנון סגל, עליית היהודים להר הבית ב-2022 הגיעה לנתוני שיא, באתר מקור ראשון, ‏10.1.2023
  70. ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי לוקאס, פרק ב', פסוקים 42–51
  71. ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי מרקוס, פרק י"א, פסוק 15
  72. ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי מתי, פרק כ"ד, פסוק 2
  73. ^ Lambert Dolphin, The Importance of the Temple Mount to Christians
  74. ^ סורה 17 (סורת אל-אסראא), פסוק 1, הטקסט המקורי: "سبحان الذي أسرى بعبده ليلاً من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير" (سورة الإسراء).
  75. ^ הטקסט המקורי: " لا تُعْمَلُ الْمَطِيُّ إِلا إِلَى ثَلاثَةِ مَسَاجِدَ ، إِلَى الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ ، وَإِلَى مَسْجِدِي هَذَا وَإِلَى مَسْجِدِ إِيلْيَا أَوْ بَيْتِ الْمَقْدِسِ ".
  76. ^ הטקסט המקורי: "ثم أُسـْرِيَ برسول الله صلى الله عليه وسلم من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى وهو بيت المقدس من إيلياء".
  77. ^ השורש הערבי מקביל לשורש ס.ג.ד בעברית, והמשקל של המילה מצביע על מקום – כלומר, "מסגד" הוא מקום שבו סוגדים.
  78. ^ כ. השתלטות המוסלמים על הר-הבית, באתר הכנסת, ‏31 באוגוסט 1994.
  79. ^ ארנון סגל, 2009–2016: מספר היהודים בהר הבית גדל פי 2.5, באתר חדשות הר הבית, 5 בינואר 2017
  80. ^ אורלי הררי, כפול מאשתקד: 47,988 יהודים עלו להר הבית בשנת תשפ"ב, באתר ערוץ 7, 25 בספטמבר 2022
  81. ^ שלושה קירות מלאים, הדרומי, המערבי והצפוני. ו-הוספה ב־32 המטרים הדרומיים וב־119.5 המטרים הצפוניים של הכותל המזרחי.
  82. ^ מדרש רבה שמות ב', ב'
  83. ^ כשם ששער יפו נקרא כך על שם שהנכנסים דרכו אל העיר העתיקה מגיעים ממערב הארץ, מיפו.
  84. ^ למעט דעתו של אדריכל שגיב שמייחס בנייה זו לאדריאנוס קיסר.
  85. ^ שינועם של ערמות העפר גורם לכך שכל סטרטיגרפיה שהייתה בהם אבדה, וחלק גדול מהממצאים, שבחפירה מוסדרת היו זוכים לרפאות או לתיארוך יחסי, מושלכים כממצא שאין בהם כל תועלת.
  86. ^ נדב שרגאי, סינון עפר חשף ממצאים מתקופת בית ראשון, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2006.
  87. ^ כמה מהממצאים הכבדים שהועברו לחצר מוזיאון רוקפלר.


אתרי העיר העתיקה של ירושלים
 שער שכםשער הפרחיםשער האריותשער הרחמיםשער האשפותשער ציוןשער יפוהשער החדשהרובע היהודיהרובע המוסלמיהרובע הארמניהרובע הנוצריהר הביתהרובע היהודי
שערי ירושלים

שער האריות • שער הפרחים • שער שכם • השער החדש • שער יפו • שער ציון • שער האשפות • שער הרחמים • שערי חולדה


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הר_הבית&oldid=40177148"
  NODES
Note 1