ויברטו

ויברטו (בעברית: תרטיט) הוא אפקט מוזיקלי, המתבטא בהגבהה והנמכה קלה, לסירוגין, של גובה ו/או עוצמת צליל, במהירות גבוהה יחסית, מספר פעמים ברצף, למשך זמן מסוים, באופן שניתן להבחין בו. ויברטו משמש לתוספת הבעה ותכונות קוליות לצלילים.

ויברטו קולי

קול האדם ניחן בוויברטו טבעי, אך לרוב הוא לא בא לביטוי אצל זמרים שלא עברו פיתוח קול והכשרה לשירה. הוא טבעי במובן זה, שהוא מופיע כרפלקס לא מכוון של השרירים הקשורים למיתרי הקול, הגרון, הלשון ועוד. שירה ללא ויברטו טבעי מעייפת יותר את הקול וגורמת לצרידות. זמר מאומן יכול לשנות או לדכא בכוונה את הוויברטו הטבעי, מסיבות אמנותיות.

• צליל מושר ללא ויברטו
• צליל מושר עם ויברטו

ויברטו כלי

מידת השוני בגובה הצליל בוויברטו כלי נקבע לרוב על ידי הנגן, אבל בדרך כלל איננו עובר את חצי הטון, מעל או מתחת לצליל המקורי. נגני כלי מיתר רבים משנים את הצליל מלמטה, רק עד לתו הקבוע ולא מעליו. ויברטו נועד להוסיף חמימות לצליל ובמקרה של כלי קשת, הוא מעניק לו "נצנוץ", כיוון שדפוס הצליל שמפיק כלי נגינה בנוי היטב "מצביע", כביכול, לכיוונים שונים בווריאציות קלות בגובה. אפקט זה פועל הדדית עם האקוסטיקה בחדר להוספת עניין לצליל, בדומה לזה שמשיג נגן גיטרה אקוסטית, כשהוא מטלטל את הכלי בצליל סיום מושהה, או לוח הטיה סובב של מגבר, המעביר את הצליל סחור סחור על פני החדר.

לא כל כלי הנגינה יכולים להפיק ויברטו, שכן לאחדים מהם יש רמות צליל קבועות, שאי אפשר לשנותן בדרגות קטנות דיין. רוב כלי ההקשה הם דוגמה לכך, כמו הפסנתר, למשל. סוגים מסוימים של עוגבים ואורגנים, לעומת זאת, יכולים להשיג אפקט זה על ידי שינוי בלחץ האוויר העובר בצינורות, או באמצעות מנגנונים מכניים שונים (למשל באורגני המונד או וורליצר). הקלאוויקורד הוא כלי המקלדת היחיד בו ניתן להפיק ויברטו שאינו אוטומטי, באמצעות שינוי בלחץ האצבע על הקליד. אפקט זה היה מקובל בעיקר בגרמניה, ונקרא Bebung.

השיטות להפקת ויברטו בכלים אחרים שונות זו מזו. בכלי מיתר, למשל, אפשר להרעיד את האצבע, המשמשת לעצירת המיתר, על השחיף, או להניע אותה מעלה מטה על המיתר לוויברטו רחב יותר. בחלילים, הוויברטו נוצר באמצעות הרעדת הסרעפת, אשר יוצרת הגברה והנמכה לסירוגין של לחץ האוויר הננשף, אך יכול להיווצר גם על ידי נדנוד הלסת או השפתיים; הנעת הלסת היא אמצעי מקובל להשגת ויברטו בסקסופון. גם בקלרינט אפשר להשיג ויברטו באמצעות הפה, אך זה איננו אפקט מקובל בכלי זה. נגני כלי נשיפה ממתכת מפיקים ויברטו על ידי שינוי לחץ השפה על הפיה ובטלטול עדין של הכלי. ויברטו בכלי נשיפה מעץ אפשר להשיג בדרכים אחדות: על ידי ויסות זרימת האוויר דרך הכלי באמצעות הסרעפת ובשינוי מהיר בפומית. הקלרינטן רג'ינלד קל היה, כפי הנראה, אחד מקלרינטני התזמורת הראשונים שהכניסו ויברטו לנגינה תזמורתית; על כל פנים, הנורמה בקרב נגני קלרינט כיום היא עדיין נגינה ללא ויברטו.

יש כלים, שאפשר לנגן בהם או בוויברטו מכני קבוע או ללא ויברטו מכל וכל, כמו בוויברפון ומגבר לזלי, המשמש נגני אורגנים חשמליים. ויברטו בתרמין, שהוא כלי בעל גובה צליל משתנה תדיר ללא "מעצורים", יכול לנוע מעדין למוגזם, ובמקרים רבים משמש להסוואת תיקוני הגובה הקלים שכלי זה מחייב. בעוגבי כנסייה רבים קיים רגיסטר טְרֶמוּלַנְס, היוצר רטט קבוע ומשמש כאפקט מיוחד.

במוזיקת פופ אפשר לשמוע לעיתים את האפקט בגיטרה ויש זמרים, לא כולם, שמשתמשים בו (באי אילו באלאדות פופולריות הוויברטו עשוי להיות רחב כל כך, שהוא נשמע כמו התנודדות מפורשת). השימוש במוזיקה עממית איננו מודגש כל כך כמו בצורות מוזיקה אחרות, אם כי במוזיקה צוענית מזרח אירופית, למשל, הוא יכול להיות רחב מאוד.

ויברטו רחב (עד טון שלם) נפוץ בשימוש אצל נגני גיטרה חשמלית ותורם ביטוי רגשי דמוי-ווקאלי לצליל. האפקט קשה אומנם להשגה, אך כשהוא מבוצע כהלכה, הוא יכול לגרום לכלי "לשיר".

בלבול מושגים נוצר לעיתים בין ויברטו לטרמולו, בייחוד בהקשר של זרוע טרמולו של גיטרה חשמלית, המפיקה שינויי גובה, אם כי טרמולו אמיתי הוא תנודה חוזרת ונשנית באמפליטודה של הצליל (ולא בתדר שלו). לעומת זאת, מה שמכונה יחידת ויברטו, שמשלבים בהרבה מגברי גיטרות, מפיקה מה שמוכר כטרמולו בכל הקשר אחר.

רוב נגני הג'אז לאורך המאה ה-20 ועד היום משתמשים בוויברטו באופן קבוע, פחות או יותר. עם זאת, משנות ה-50 בערך החלו חלק מנגני הג'אז בסגנונות המתקדמים יותר, רבים מהם בעקבות הדוגמה שהציג מיילס דייוויס, להשתמש בוויברטו באופן בררני יותר ובדרך כלל לנגן בלעדיו. דייוויס, מכל מקום, הרבה להשתמש בעמעם, שגם הוא משנה את צליל הכלי.

ויברטו נחשב לפעמים כאפקט הנוסף לצליל עצמו, אבל בכמה מקרים הוא מהווה חלק אינטגרלי כל כך של סגנון המוזיקה, שקשה מאוד לבצע אותה בלעדיו. נגן הג'אז בסקסופון טנור, קולמן הוקינס נתקל בקושי הזה כשמפיק אלבום ג'אז לילדים ביקש ממנו לנגן קטע הן בלוויית ויברטו והן בלעדיו, כדי להדגים את השוני בין שני הביצועים. על אף הטכניקה המופתית שלו בכל מובן אחר, לא עלה בידו לנגן ללא ויברטו והמפיק נאלץ להזמין סקסופוניסט תזמורתי לשם כך.

הרבה נגנים קלאסיים, בייחוד זמרים ונגני כלי מיתרים, נתקלים בבעיה דומה. הכנר והמורה ליאופולד אאואר מייעץ בספרו "נגינה בכינור כפי שאני מלמד אותה" (1920) לכנרים להתאמן בנגינה ללא שמץ ויברטו ולהפסיק לנגן לכמה דקות ברגע שהם תופסים את עצמם בנגינת ויברטו, כדי להשיג שליטה מלאה בטכניקה שלהם.

ויברטו במוזיקה קלאסית

השימוש בוויברטו במוזיקה קלאסית שנוי, במידה ידועה, במחלוקת. במשך רוב המאה ה-20 נעשה בו שימוש קבוע כמעט בביצוע יצירות מכל התקופות, מן הבארוק ואילך, בייחוד מצד זמרים ונגני כלי מיתר. מצב זה החל להשתנות במידת מה לקראת סוף המאה, עם הופעתם של ביצועים מדויקים היסטורית ("תקופתיים"), וככל שמרחיקים אחורנית בהיסטוריה, השימוש בוויברטו נעשה, לכאורה, נדיר יותר ויותר.

דבר מקובל הוא, שמוזיקה ווקאלית מתקופת הרנסאנס כמעט לעולם אינה מבוצעת בוויברטו, ואין להניח שהמצב היה שונה בעבר. יש מעט מאוד חומר כתוב בנושא הביצוע הווקאלי מתקופה זו, אבל המעט הקיים מגנה את השימוש בוויברטו.

Versuch einer gründlichen Violinschule של ליאופולד מוצרט (1756) מלמד על מצב הוויברטו בנגינת כלי מיתר בסוף תקופת הבארוק. בספרו זה הוא מודה, כי "יש נגנים, הרועדים בעקביות על כל תו כחולי פרכסת", אבל הוא מגנה נוהג זה וגורס, כי השימוש בוויברטו מוצדק רק על תווים ממושכים ובסופי משפטים. וולפגנג אמדאוס מוצרט גינה במכתביו זמרים בעלי ויברטו בולט, ואמר כי הם שרים "שלא כדרך הטבע".

גם בכלי נשיפה מעץ נראה, שהוויברטו במוזיקה עד למאה ה-19 היה מקובל כקישוט והשימוש בו היה סלקטיבי. מרטין אגריקולה ב-Musica instrumentalis deudch שלו משנת 1529 מתייחס לוויברטו בנוסח זה. פה ושם נמצא, שמלחינים מלפני תקופת הבארוק הורו על שימוש בוויברטו בקו גלי בדפי התווים, רמז ברור לכך, שהשימוש בו לא היה רצוי בשאר היצירה.

לקראת סוף המאה ה-19 התחיל להופיע במוזיקה קלאסית שימוש רצוף, פחות או יותר, בוויברטו לכל אורך היצירה. לעלייה זו בפופולריות של הוויברטו תרמו התמורות בעיצוב כלי המיתר, בייחוד המצאת משענת הסנטר לכינור ולוויולה והרגלית לצ'לו. המצאות אלה איפשרו ויברטו רחב וממושך יותר.

מוזיקה של מלחינים משלהי הרומנטיקה, כמו ריכרד וגנר ויוהנס ברהמס, מבוצעת כיום בוויברטו רצוף למדי. עם זאת, מוזיקאים המתמחים בביצועים מדויקים מבחינה היסטורית, כמו המנצח רוג'ר נורינגטון, טוענים, שאין זה סביר שברהמס, וגנר ובני זמנם היו מעוניינים בביצוע יצירותיהם בצורה כזאת. זו השקפה שנויה במחלוקת במידת מה, אם כי גם ארנולד שנברג, מלחין מאוחר בהרבה, לא סבל ויברטו והשווה אותו לפעיית עז.

נורינגטון עמד על הגידול בשימוש בוויברטו בנגינת תזמורת במאה ה-20 מתוך מחקר בהקלטות מוקדמות. לטענתו, בהקלטות המוקדמות השימוש בוויברטו סלקטיבי, כדרך לביטוי רגשות; בהקלטות הפילהרמונית של ברלין אין שומעים ויברטו המשתווה לוויברטו המודרני לפני 1935 ואצל הפילהרמונית של וינה לא לפני 1940. תזמורות צרפתיות החלו לנגן בוויברטו רצוף כמה שנים קודם, משנות ה-20.

בקשר לכך חשוב לציין, שהמגבלות הקוליות של הקלטות ישנות, בייחוד בכל הנוגע לצלילים עיליים וידע בתדרים גבוהים, מקשות מאוד על הערכה שאינה שנויה במחלוקת של טכניקות נגינה מוקדמות. נוסף לכך, יש להבחין בין סוג הוויברטו המשמש נגן סולן לוויברטו הקבוצתי של הרכב כלי מיתר שלם, שאחידותו הכמותית אינה מאפשרת לשמוע אותו ככזה. ויברטו קבוצתי יבוא לביטוי במונחי חמימות ורחבות של הצליל המופק, בניגוד להרטטה נשמעת של גובה הצליל. מן העובדה, שכבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 ביקשו מלחינים כמו ריכרד שטראוס (בפואמות הסימפוניות שלו, "דון חואן" ו"מוות והזדככות") וקאמי סן-סנס (בסימפוניה השלישית, "עוגב") מנגני כלי מיתר לבצע קטעים מסוימים "ללא הבעה" או "ללא ניואנס" אפשר להקיש בוודאות סבירה על השימוש הכללי בוויברטו בתזמורת כמובן מאליו.

אף על פי כן, השימוש בוויברטו ללא אבחנה במוזיקה רומנטית מאוחרת מתקבלת ברובה ללא עוררין (אף כי ביצועי בטהובן בוויברטו מוגבל אינם יוצאי דופן כיום). רבים נוקטים בדעה, שגם אם לא זה הדבר שהמלחין חזה, אולי, ויברטו מוסיף עומק רגשי, המשפר את צליל המוזיקה. אחרים סבורים, שהצליל הרזה יותר של נגינה נטולת ויברטו עדיף.

במוזיקה קלאסית של המאה ה-20, שנכתבה בזמן שהשימוש בוויברטו היה נפוץ מאוד, יש לפעמים הוראה מפורשת להימנע ממנו (בכמה מרביעיות המיתרים של בלה בארטוק, למשל). יתרה מזו, כמה מלחינים מודרניים, בייחוד מלחינים מינימליסטיים, מתנגדים לשימוש בוויברטו בכל הזמנים. במאה ה-21 מנגנות עכשיו בהפחתת ויברטו ניכרת.