ז'אן אנוי

ז'אן אנוי (בצרפתית: Jean Anouilh‏; 23 ביוני 1910 – 3 באוקטובר 1987) היה מחזאי צרפתי.

ז'אן אנוי
Jean Anouilh

לידה	23 ביוני 1910 בורדו, צרפת
פטירה	3 באוקטובר 1987 (בגיל 77) לוזאן, שווייץ
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Pully cemetery
מקום מגורים	לוזאן
השכלה	תיכון שפטל
בן או בת זוג	ניקול אנוי בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ניקול אנוי בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
מספר צאצאים	5
פרסים והוקרה	הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1970) פרס טוני למחזה הטוב ביותר (1961) פרס התיאטרון הגדול בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

ז'אן אנוי

ביוגרפיה

ז'אן אנוי נולד בכפר קטן בפרברי בורדו להורים ממוצא בסקי. אביו היה חייט ואמו הייתה מורה למוזיקה שניגנה בכינור בתזמורת הקזינו שעל חוף הים כדי להשלים את הכנסת המשפחה. בגיל שלוש עשרה שנה, כתלמיד בית הספר התיכון שאפטאל בפריז, גילה את נטייתו לתיאטרון. הוא קרא בעניין רב את מחזהו של ז'אן קוקטו "הנשים הנשואות של מגדל אייפל" (1921) ואת מחזהו של ז'אן ז'ירודו "זיגפריד" (1928). חי חיי עוני ומחסור כסטודנט למשפטים בסורבון, אך הפסיק את לימודיו כאשר מצא משרה בתעשיית הפרסומת. שימש כמזכירו של השחקן והבמאי לואי ז'ובה מ-1929 עד 1930. ב-1931 נשא לאישה את השחקנית מונל ואלנטן שילדה לו את בתו קתרין ב-1934.

ב-1932 הוצג מחזהו הראשון "חולד ההרים" שלא זכה להצלחה בציבור, אך הוא המשיך לכתוב שרשרת מחזות. הצלחתו הראשונה היה המחזה "נוסע ללא מטען" (1937). דריוס מיו כתב את המוזיקה למחזה זה בצורת סוויטה לכינור לקלרינט ולפסנתר. ב-1938 הייתה לו הצלחה נוספת עם המחזה "נשף הריקודים של הגנבים", בבימויו של אנדרה בארסאק, שימשיך לביים את מחזותיו של ז'אן אנוי במשך 15 השנים הבאות.

מחזהו "אנטיגונה", שבו שיחקה אשתו את התפקיד הראשי, הוצג לראשונה ב-4 בפברואר 1944 בתיאטרון אטלייה בפריז. אם כי לא הביע את דעתו בציבור על שיתוף הפעולה עם הנאצים, או על תנועת ההתנגדות הצרפתית, ז'אן אנוי עשה שימוש במונחים סמליים במחזה זה כדי להביע את הטרגדיה שבה התנסתה צרפת תחת הכיבוש הנאצי. הצגת הבכורה הייתה לכישלון, אך במרוצת הזמן מחזה זה הפך ליצירת המופת שלו.

עם שחרור צרפת ז'אן אנוי צירף את חתימתו לעתירה של אנשי רוח צרפתים רבים שקראו לחנון את רובר ברזיאק שנידון למוות באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. הגנרל דה גול החליט להתעלם מעתירה זו וברזיאק הוצא להורג.

ב-1953 התגרש ז'אן אנוי מאשתו, ונשא לאישה את ניקול לאנסון שילדה לו שלושה ילדים. ב-1954 כתב את המחזה "ססיל" בעבור בתו קתרין שהפכה לשחקנית ושיחקה את התפקיד הראשי במחזה זה. הוא כתב גם מחזות היסטוריים ובהם "בקט" (1959) (שזכה לגרסה קולנועית מפורסמת בכיכובם של ריצ'רד ברטון ופיטר אוטול, במאי-פיטר גלנוויל) והמשיך לכתוב מחזות בשרשרת. מחזהו האחרון "הטבור" נכתב ב-1981.

יצירתו

ז'אן אנוי משתמש תמיד באותם נושאים: מחאה נגד העושר ונגד בעלי זכויות היתר, דחיית עולם הצביעות והשקר, כיסופים לגן העדן האבוד של הילדות, אהבה נכזבת ומוות. הוא משתמש בסאטירה כדי לתאר את הטרגדיה האנושית, אך שם את הדגש בראש ובראשונה על משחק תיאטרלי משובח. ברבים ממחזותיו הוא מעמיד את הצופה בפני הניגוד הבלתי נמנע בין אידיאליזם לבין ריאליזם. האדם כפרט נמצא תמיד במצב של מאבק נגד החברה. באחדים ממחזותיו מושגת פשרה, אך ברבים אחרים הפרט נידון לכישלון מלכתחילה. גיבוריו של אנוי אינם מסוגלים להשתחרר מעברם, ונשארים מקוללים כאסירים של העבר, של מעמדם החברתי ושל אומללותם, וברוב המקרים אין להם מוצא אחר מלבד המוות.

במרוצת חמישים שנה (1932–1981), כתב ז'אן אנוי 36 מחזות. יצירתו הספרותית כוללת גם אוסף מְשָׁלים, סיפורים אחדים, ליברטו למספר אופרות ועיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה. הוא תרגם מאנגלית מחזות של שייקספיר, של אוסקר ויילד, של יוג'ין או'ניל ושל גרהם גרין ועיבד אותם להצגה בלשון הצרפתית.

תרגומים לעברית

מחזהו "אנטיגונה" תורגם לעברית לראשונה על ידי נתן אלתרמן עבור התיאטרון הקאמרי ב-1946. תרגום נוסף של דורון תבורי עלה בתיאטרון החאן ב-1997 ובתיאטרון אנסמבל הרצליה ב-2002. תרגום שלישי של רועי חן, תחת השם "אנטי", עלה בתיאטרון גשר ב-2013.

ב-1961 תרגם דוד אבידן את המחזה "הזמנה לארמון" שעלה בתיאטרון הקאמרי.

המחזה "קולומב" בתרגומו של צבי רוזן הועלה בהבימה ב-1971.

קישורים חיצוניים

• ז'אן אנוי, ברשת החברתית Goodreads
• ז'אן אנוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ז'אן אנוי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'ן אנוי (1910-1987), דף שער בספרייה הלאומית