זהבה סולומון

חוקרת ופרופסור לעבודה סוציאלית ישראלית

זהבה סולומון (נולדה ב-31 במאי 1950) היא חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, פרופסור אמריטה בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת תשס"ט (2009) ופרס א.מ.ת. בשנת 2016. בעבר שירתה כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, בדרגת סגן-אלוף.

זהבה סולומון
לידה 31 במאי 1950 (בת 74)
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

זהבה סולומון נולדה ב-1950 בהרצליה, למשה וברכה העליון. התחנכה בתיכון חדש בתל אביב והייתה חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד. בשנת 1968, התגייסה לצה"ל ושירתה בחטיבת הנח"ל.

לאחר סיום לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה בשנת 1973, היא המשיכה ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. במקביל ללימודיה, עבדה בין השנים 1977-1980 במרכז שיקום ובתחנה להתפתחות הילד. את לימודי הדוקטורט עשתה בתחום אפידמיולוגיה פסיכיאטרית באוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית. בעבודת הדוקטורט שלה היא בחנה את תרומתם של משתנים חברתיים במיתון השפעות דחק בקרב אמהות שמגדלות ילדים בסביבה אברסיבית, לאחר קריסת הכור הגרעיני בפנסילבניה (תאונת אי שלושת המילין). במקביל, עבדה כעמיתת מחקר בבית הספר לרפואה באוניברסיטה.

בסיום לימודיה, בשנת 1981, שבה לישראל וגויסה לצה"ל. סולומון שירתה בדרגת סגן-אלוף כראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה - הענף, שהוקם באותן שנים, הוגדר כגוף מודיעין הפועל לזיהוי יחידות וחיילים בסיכון. במסגרת תפקידה, יזמה והובילה מחקר אודות ההשפעות הנפשיות והגופניות של שבי. המחקר, שנמשך במשך ארבעה עשורים, בחן את שבויי השבי ממלחמת יום הכיפורים והשווה את מצבם ללוחמים שלא נפלו בשבי. המחקר הראה כי שבויי השבי סובלים ממצוקה נפשית מורכבת וממושכת, מבעיות גופניות, מהזדקנות מואצת ומתמותה בטרם עת. בנוסף, נבחנה השפעת הטראומה של פדויי השבי על נשותיהם וילדיהם. המחקר הצביע על כך שנזקי טראומה ממלחמה ושבי אינם מוגבלים ללוחמים אלא משפיעים על מי שבאים איתם במגע קרוב, תופעה שמכונה טראומטיזציה משנית. בתקופתה, הוקם מאגר הנתונים לנפגעי תגובות הקרב במלחמת לבנון הראשונה (1982). מאגר שיטתי ייחודי זה, שהוקם במהלך הקרב, היה הראשון מסוגו בעולם והיווה בסיס לשורה של מחקרים פורצי דרך שנמשכו במשך ארבעה עשורים. במקביל לשירותה בצה"ל, שימשה כמרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.

ב-1992 הצטרפה סולומון לסגל בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, שם מילאה בין היתר את תפקיד ראש בית הספר וראש מרכז אלר לחקר ילדים בסיכון.

בשנים 1996 עד 2001, כיהנה כמנהלת המחלקה לתוכניות מיוחדות באוניברסיטת תל אביב. במקביל ולאחר מכן, כיהנה בתפקידים שונים באוניברסיטה כגון חברה בוועדת ההיגוי בבית הספר לבריאות ציבורית, פרופסור בחוג ללימודי אסון בפקולטה לרפואה, ועוד. כיום, סולומון חברה במועצה להשכלה גבוהה. כשש שנים לפני פרישתה מהאוניברסיטה, כיהנה כראש מרכז המחקר המולטי-דיסציפלינרי בנושאי טראומה המונית (I-CORE). מרכז זה היה חלק ממרכזי המצוינות שהקימה לת"ת

בשנת 2008, סולומון השתתפה בסרט "ואלס עם באשיר" של הבמאי ארי פולמן. היא הופיעה שם בתפקיד עצמה, עובדת סוציאלית וחוקרת ישראלית, מומחית בתחום הפסיכוטראומה. הסרט זכה בפרסים רבים והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר".

בשנת 2021, הצטרפה סולומון למועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה ומחתה נגד מדיניות הסגרים עקב ההשלכות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח שלה[1].

סולומון חברה במועצה הלאומית לפוסט־טראומה[2], שהוציאה הנחיות לקליטת החטופים שחזרו משבי החמאס במסגרת מלחמת חרבות ברזל.[3]. אחת ההנחיות היא להניח לחטופים, ולאפשר להם לחוות זמן ביחד עם קרוביהם, ללא השתתפות גופי התקשורת.

סולומון פרסמה למעלה מ-450 מאמרים אקדמאיים כתובים בכתבי עת בנושאי פסיכולוגיה, פסיכאטריה ועבודה סוציאלית.

פרסומיה של סולומון זוכים להכרה בינלאומית, בהיותה חברת מערכת בכתבי העת המרכזיים בתחום הטראומה הנפשית, ובהם "Journal of Traumatic Stress; Trauma and Loss", וכן בחירתה לחברה בוועדת המגדר הפסיכיאטרי DSM. בוועדה זו מספר חברים לא-אמריקאים בודדים ובמסגרתה, מוגדרים הקריטריונים לאבחון של הפרעה פוסט-טראומטית.

סולומון שימשה גם כפרופסורית אורחת בפקולטות לפסיכיאטריה, רפואה ופסיכולוגיה במוסדות אקדמאיים בינלאומיים במדינות כגון סינגפור, דנמרק, ניו יורק, איטליה, ושווייץ.

חיים אישיים

עריכה

סולומון נשואה לראובן סולומון. לזוג שני ילדים וחמישה נכדים.

מחקרים

עריכה
  • תגובת קרב: מחקריה של סולומון בתחום תגובות הדחק במלחמה ואחריה התמקדו באיתור קריטריונים לזיהוי מוקדם של תגובות דחק של חיילים בחזית. זוהי משימה מאתגרת במיוחד בעת שהן המטפלים והן המטופלים נמצאים בסכנת חיים. המחקרים התמקדו גם באיתור גורמי סיכון וגורמי תמך וחוסן – בעיקר גורמים שניתנים להתערבות ולטיפול, כגון אווירה ביחידה, לכידות, סגנון פיקוד וכדומה. מוקד חשוב של המחקרים היה הערכת יעילות התערבויות בשדה הקרב ובשיבה הביתה. סולומון ממשיכה לתמוך בהכרה במחלות נלוות שנגרמו והועצמו מהשבי, ביניהם גם תמותה בטרם עת.
  • נפגעי פוסט טראומה: על בסיס ממצאי המחקרים, אושררה והוגדרה מחדש שיטת הטיפול בנפגעי תגובת קרב ובנפגעים פוסט-טראומטיים. המחקרים תרמו להקמת היחידה לתגובות קרב, באגף השיקום במשרד הביטחון שמסייעת לנפגעים עד היום. ממצאי המחקרים הללו זכו להערכה רבה בצה"ל ובאגף השיקום, תרמו משמעותית לשינוי הגישה כלפי נפגעי תגובות קרב בצה"ל ובמשרד הביטחון, והעמיקו את מחויבות מערכת הביטחון לטיפול בנפגעי הנפש.
  • השפעות נפשיות ארוכות טווח: מחקר שהחלה לבצע בצה"ל והומשך על ידה במשך ארבעה עשורים באוניברסיטת תל אביב. המחקרים הורו כי תגובות קרב המוכרות בציבור בשם הלם קרב, מהוות עבור הלוחמים פציעה חודרת וקשה שבמקרים רבים הופכת לכרונית. המחקר הייחודי הצביע על דפוסים ייחודיים של ההפרעה.
  • "טראומטיזציה משנית": תפיסתה החברתית-קהילתית של סולומון עמדה בבסיס מחקרה בתחום "הטראומטיזציה המשנית" – תהליך בו המצוקה של ניצול הטראומה פוגעת בבני משפחתו. ב-1987, לאחר מאמצים מרובים, הצליחה סולומון לשכנע את צה"ל להתיר לה להעריך תופעה זו בקרב נפגעי מלחמת לבנון הראשונה. ממצאי המחקר פורץ הדרך הזה שינו את התפיסה לגבי מצוקות נפשיות שנגרמות בעת השירות הצבאי ובעקבותיו - ממצוקות של הפרט בלבד למצוקת המשפחה כולה. כתוצאה מכך, החלה הרחבת סל שירותי הטיפול והרווחה, שכולל עתה גם בני ובנות זוג וילדים של מי שנפגעו בצבא.
  • פדויי שבי: סולומון יזמה והובילה מחקר חשוב וייחודי בתחום פדויי השבי. המחקר, שהחל בצה"ל ב-1991 ונמשך עד 2020, ביקש להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי האויב במלחמת יום הכיפורים. מפגשים עם פדויי שבי ועם אנשי מקצוע שטיפלו בהם בשובם העלו, כי הטיפול אותו קיבלו בשובם ארצה היה נקודתי ועבור חלקם אף טראומטי מאוד. ממצאי המחקר הצביעו על משקעי דחק משמעותיים, והיוו מצע להפקת סרט תיעודי בשם "ערים בלילה". הסרט הופק על ידי יואב בן דוד, מפדויי השבי שנטלו חלק במחקר, ואחר כך הובילו גם להקמת עמותה באותו שם לעזרה הדדית של פדויי השבי. מחקר זה העלה את המודעות לסבלם הסמוי של פדויי השבי, ואף הביא לשינוי מדיניות הטיפול של משרד הביטחון. ביחד עם ראשי אגף השיקום דאז, גובשה תוכנית outreach שהיא היחידה במינה בעולם, ובמסגרתה הוזמנו כל פדויי השבי ממלחמת העצמאות ואילך להערכה, וזכותם לטיפול הוכרה.

בתום שירותה הצבאי, במסגרת אוניברסיטת תל אביב התרחבה פעילותה המחקרית לחקר התמודדותם של ניצולי שואה, חולי נפש, ובני משפחותיהם. במרכז אדלר באוניברסיטת תל אביב היא יזמה וניהלה מחקרים רחבי היקף שבחנו את השפעתם הפתוגנית והסלוטוגנית של אירועי דחק, במשפחה (גילוי עריות) ובאלימות פוליטית (כמלחמה, שואה וטרור), על ילדים בסיכון החיים בסביבה אברסיבית ופוגענית.

פרסים

עריכה

מפרסומיה

עריכה

ספרים

עריכה
  • Solomon, Z. (1993). Combat Stress Reaction: The Enduring Toll of War. New York: Plenum Press. 248p.
  • Solomon, Z. (1995) Coping with War-Induced Stress: The Gulf War and the Israeli Response. New York: Plenum Press. 254p.
  • Marker, A. Schuntzwohl, M., & Solomon, Z. (1999) Post Traumatic Stress Disorder: A Lifespan Development Perspective. Bern: Hogrefe & Huber Publishers. 264p.
  • בלייך, א., וסולומון, ז. (עורכים). (2002). נכות נפשית: היבטים רפואיים, חברתיים ושיקומיים. הוצאת משרד הביטחון.
  • זליגמן, צ., וסולומון, ז. (עורכות). (2004). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקבוץ המאוחד.
  • סולומון, ז. צ'ייטין, ג. (עורכות). (2007). ילדות בצל השואה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • להב, י. סולומון, ז. (עורכות). (2019). משחזור לזיכרון: טפול בטראומה נפשית. הוצאת רסלינג.

מאמרים

עריכה

עד שנת 2009 פרסמה סולומון למעלה מ-450 מאמרים בכתבי עת מקצועיים. מאמריה אלו פורסמו גם בעת שירותה הצבאי, וביתה שאת בהיותה פעילה במסגרת אקדמית.

  • Solomon, Z., Kotler, M., Mikulincer, M. (1988). Combat related post-traumatic stress disorder among second generation Holocaust survivors: Preliminary findings. American Journal of Psychiatry, Vol.145, 865-868.
  • Z. Solomon. (1990). Does the war end when the shooting stops? The psychological toll of war. Journal of Applied Social Psychology, Vol.20, 1733-1745.
  • Solomon, Z., Neria, Y., Ohry, A., Waysman, M., & Ginzburg, K. (1994). PTSD among Israeli former prisoners of war and soldiers with combat stress reaction: A longitudinal study. American Journal of Psychiatry, Vol.151, 554-559.
  • Z. Solomon. (1995). From denial to recognition: Attitudes toward Holocaust survivors from World War II to the present. Journal of Traumatic Stress, Vol.8, 215-228.
  • Ginzburg, K., Solomon, Z., Koifman, B., Keren, G., Roth, A., Kriwisky, M., Kutz, I., David, D.,& Bleich, A. (2003). Trajectories of posttraumatic stress disorder following Myocardial infarction: A prospective study. Journal of Clinical Psychiatry, Vol. 64, 10, (pp. 1217-1223).
  • Solomon, Z., & Dekel, R. (2005). PTSD among Israeli ex-Prisoners of war: 18 and 30 years after release. The Journal of Clinical Psychiatry, 66(8), 1031-1037.
  • Solomon, Z., & Lavi, T. (2005). Israeli Youth in the Second Intifada: PTSD and Future Orientation. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 44 (11), 1167-1175.
  • Solomon, Z., Shklar, R., & Mikulincer, M. (2005). Front line treatment of combat stress reaction: A 20 year longitudinal evaluation. American Journal of Psychiatry, 162, 2309-2314.
  • Solomon, Z., Gelkopf, M., & Bleich, A. (2005). Is Terror Gender Blind? Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 40(12), 947-954.
  • Solomon, Z., Mikulincer, M. (2006). Trajectories of PTSD: A 20-Year Longitudinal Study. American Journal of Psychiatry, 163, 659-666.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  NODES
INTERN 1