זהר וגנר

זהר וגנר (נולדה ב-27 ביולי 1970) היא במאית סרטים תיעודיים, עיתונאית, אמנית במה ומוזיקאית ישראלית.

זהר וגנר

זהר וגנר 2023
לידה	27 ביולי 1970 (בת 54) בוסטון, ארצות הברית
סוגה מועדפת	קולנוע תיעודי
מדינה	ישראל
עיסוק	במאית
zoharwagnerandthestinkers.bandcamp.com
פרופיל ב-IMDb

וגנר התפרסמה לראשונה בסרט התיעודי הראשון "זורקי" (2006) שיצרה על חייה ועל משפחתה. היא זכתה לכינוי "המחוברת הראשונה" כיוון שעסקה בתיעוד אישי לפני שעלתה הסדרה "מחוברים"^{[דרוש מקור]}. לאחר יציאת סרטה הראשון הוציאה שלושה סרטים תיעודיים אישיים נוספים ("סימני מתיחה", "ימי הזהר", "מעשה בשני בלונים"). בהמשך יצרה סרט דוקו פשע שבמרכזו אישה בדואית ("21 יום ולילה"). במקביל ליציאת סרטה הראשון, הוציאה לאור וגנר עם להקתה "זהר וגנר והמסריחים" את אלבומם הראשון "חומר זול" שהפך לאלבום קאלט. שירי האלבום מבוצעים בהופעות של אמני דראג מקומיים כמו ציונה פטריוט וטלולה בונט. עשר שנים לאחר מכן הוציאו "זהר וגנר והמסריחים" אלבום שני, "קרם ברולה".

שנותיה הראשונות

וגנר נולדה בבוסטון, מסצ'וסטס שבארצות הברית. היא בתם של איש העסקים אליהו וגנר, שעבד אז בארצות הברית כשליח עליה של הסוכנות היהודית ושל אשת יחסי הציבור והמרצה לתקשורת דסי וגנר. היא אחותו הגדולה של גל וגנר. כשהייתה בת ארבע, שבו היא ומשפחתה לישראל. למדה בבית הספר היסודי רמת אביב ג'. בתיכון למדה בגימנסיה העברית "הרצליה" ובצבא שירתה בדובר צה"ל. בשנת 1993 החלה וגנר לכתוב בעיתון "העיר" מקבוצת הארץ. היא הייתה כתבת המוזיקה השחורה של העיתון, וסיקרה גם את חיי הלילה ותרבות המועדונים בישראל ומחוצה לה. באותן שנים הפכה לתקליטנית המתמחה במוזיקת ראפ, וארגנה את מסיבות הראפ והמוזיקה השחורה הראשונות בתל אביב. בהמשך כתבה סדרת פורטרטים במוסף הספורט של העיתון, שנקראה "הכדורגלנים" ו"הכדורסלנים". בכתבות אלו נתנה במה להגיגיהם של ספורטאים שבדרך כלל נשאלו רק על ספורט, אבל וגנר דיברה איתם על הכול חוץ מספורט. בשנת 1994 ערכה וגנר את "YO", אוסף הראפ הראשון בישראל שיצא בחברת התקליטים NMC. לאוסף צורפה חוברת עם מילון מרוכז ובו תרגום לעברית של מילות הסלנג השגורות במוזיקת הראפ. החוברת הפכה פריט לאספנים. בהמשך למדה לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר ראשון נוסף בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש.

קריירה קולנועית

"זורקי" (2006) הוא סרט הבכורה של וגנר. הוא עוסק בחמש השנים, שבין גיל 12 עד 17, שבהן שמרה זהר על סוד מפני אביה ואחיה, סוד שסופר לה על ידי אמה. כאשר מתגלה הסוד עוזב אביה של זהר את הבית ומותיר את זהר מלאת אשמה. עשרים שנה מאוחר יותר, כשאמה מחליטה לעבור דירה, מגיעה זהר עם מצלמתה ל"זירת הפשע". במהלך הפינוי היא מגלה יומנים שנכתבו על ידה ועל ידי ואחיה, שירים שכתבה ותמונות סטילס שצילם אביה. אלו חושפים את הסוד, וגוררים את בני המשפחה לעימות עם עברם.

בסרט זה פיתחה וגנר את שיטת העבודה שאפיינה גם את סרטיה הבאים. היא עבדה בשיטת ה-One man unit, לפיה היא הבמאית, הצלמת והמקליטה, ובמקרה שלה אף המצולמת. כדי לצלם את עצמה נעזרה בחצובה, כשהיא מחליפה בזמן ההתרחשות את זוויות הצילום אחת לכמה דקות, והמצלמה ממשיכה לצלם גם בהיעדר הצלמת. לפעמים המצולמים, והיא ביניהם, יצאו במהלך הסצנה מהפריים והמצלמה הקליטה את השוט הריק. הפריימים הריקים או החצי ריקים הפכו לסימן היכר של היצירה שלה. כשוגנר מגיעה לחדר העריכה, רבים מהסיקוונסים ערוכים משום שהיא מצלמת וחותכת את השוטים כך שהעריכה מתרחשת בזמן הצילום.

את הסרטים הבאים המשיכה לצלם לפי שיטות אלו. "זורקי" שודר ב-Yes דוקו וזכה לפרס חביב הקהל בפסטיבל דלריי בפלורידה (2007) ולפרס הזהב בפסטיבל יוסטון (2007).

סרטה התיעודי השני של וגנר הוא "סימני מתיחה" (2009). הסרט עוקב אחרי וגנר בתקופת היריון ולידה ובחייה הסוערים שניהלה בה בעת במהלך סיבוב הופעות של להקתה "זהר וגנר והמסריחים". במהלך ההיריון וגנר נפרדה מאבי בתה שעדיין לא נולדה, התאהבה בגבר אחר, והמשיכה להופיע גם בחודש השמיני להריונה. זהו תיעוד עצמי חושפני שבו היא עוקבת אחרי השינויים בגופה ומצלמת דימויים גופניים ללא צנזורה. בסרט בחנה תוך כדי דיאלוג עם הגברים סביבה מוסכמות הנוגעות לנשיות, ובדקה למה גברים רבים נרתעים מלראות באישה הרה ישות ייצרית ומינית.

בישראל הסרט שודר ב-HOT והתקבל בסערה בגלל העירום הישיר. וגנר הואשמה בפרובוקציה ובאקסהביציוניזם. אבל הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל לקולנוע תיעודי Vision Du Reel והמשיך להסתובב בפסטיבלים בכל העולם. הסרט הפך ללהיט ויראלי ביוטיוב וצבר קרוב לשבעה מיליון צפיות.

ב"ימי הזהר" (2012) בן זוגה של וגנר נחשף לקלטות מהארכיון הפרטי שלה, קלטות שצולמו בווידאו 8 מילימטר בשנות התשעים בניו יורק על ידי אמן ניו יורקי המכונה "איליגילי", שהיה אסיסנט של אמן מיצבי הווידאו נאם ג'ון פייק. בן הזוג מבקש לחקור מי הצלם בעל הכינוי המסתורי, ומדוע הסכימה לשתף איתו פעולה לעיני המצלמה. המחלוקת על אודות החומרים המצולמים מובילה את וגנר למסע בעקבות השנים שבהן חייתה בניו יורק (1990–1993) ובעזרת חבריה לתקופה היא חושפת איך מנגנון ההדחקה שלה הוליך אותה שולל. הסרט עוסק בניצול מיני וטוען שנשים שנוצלו מינית אינן מודעות לכך בזמן אמת, ומתקשות להבין זאת אף בהסתכלות לאחור.

ב"מעשה בשני בלונים" (2016) מתבשרת וגנר שהיא חולה בסרטן שד, ויוצאת למסע הישרדות נואש שמטרתו לשמור על חזה מושלם. הסרט התכתב במודע עם סרטה השני "סימני מתיחה". וגנר חזרה לבחון את מרכזיותם של השדיים בדימוי הגוף הנשי, ואת פגיעותה של המיניות הנשית.

"21 יום ולילה" (2019) הוא סרטה הראשון שלא עסק בחייה. במרכזו 21 ימי המעצר והחקירה של אישה בדואית החשודה ברצח בנה. במהלך 21 הימים מנצלים השוטרים את כל חולשותיה של האשה כדי לגרום לה להודות בפשע. בסרט נעשה שימוש נרחב בחומרי ארכיון משטרתיים ובטכניקות שחזור מקוריות, וכך הוא מגולל את סיפורה המבעית של אישה בדואית מסורתית. הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע Fipadoc בביאריץ בקטגוריית Impact לסרטים העוסקים בזכויות אדם.

בשנת 2015 הקימה וגנר באמצעות תרומות את "קולנוע יפו", בית ספר לקולנוע תיעודי לנוער ערבי. לימודי בית הספר מתקיימים בשעות אחר הצהריים במרכז הנוער השכונתי "יאפאתי". הלימודים מיועדים לתלמידי חטיבת ביניים, והם לומדים עיתונאות, צילום, בימוי תיעודי ועריכה, ויוצרים שני סרטים תיעודיים קצרים מדי שנה. בין הסרטים שנוצרו במסגרת זו: "יפו בוערת", "המואזין לא ישתוק", "יום האשה הוא לא יום חג", ועוד.

בשנת 2022 יצרה (בימוי, תסריט והפקה) את הסרט התיעודי "סבוי", המציג את הפיגוע במלון סבוי ואת גבורתה של כוכבה לוי.

בשנת 2024 ביימה את הסרט "רחל מאופקים" ששודר בכאן 11 ומבוסס על סיפורה של רחל אדרי.

קריירה מוזיקלית

להקת "זהר וגנר והמסריחים" הוקמה בשנת 2004. וגנר הקימה את הלהקה יחד עם ימי ויסלר (הבילויים) שלמד איתה קולנוע באוניברסיטת תל אביב. ללהקה חברו שני מוזיקאי הג'אז טל הפטר (בעל ההרכב "ניסים והנפלאות") ועודד גולדשמיט. החבורה נפגשה ב"הירקון 70", מועדון שהקימה רנן מוסינזון. לאחר שהופיעו כשלוש שנים הוציאו את אלבומם הראשון "חומר זול" שהופק על ידי אסף אמדורסקי. את הז'אנר שבו הם פועלים הגדירו כ"סליז פופ". סגנון ההגשה של וגנר היה מסוג ספוקן וורד. וגנר שרה טקסטים פרי עטה, המתארים עלילות זימה בתל אביב הקרה היודעת להתאכזר אל נשותיה. היא סיפרה על אהבות נכזבות, גברים מרים ושיכורים, משגלים כושלים, לילות רווי אלכוהול, בדידות, ריקנות, ושיעבוד לקוסמטיקה וסמים. אלבומם השני יצא כשמונה שנים מאוחר יותר, ב-2016, ונקרא "קרם ברולה". השיר "שטוחה" הופיע בפסקול הסרט קצפת ודובדבנים ואף יצא על תקליט ויניל במסגרת האוסף "Contemporary Sounds Of Tel Aviv".

חיים אישיים

וגנר אם לבת, חיה בזוגיות ומתגוררת בתל אביב.

ראו גם

• מעשיה אורבנית
• טינופת
• סבוי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זהר וגנר בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של זהר וגנר

• זהר וגנר, ברשת החברתית פייסבוק
• זהר וגנר, ברשת החברתית אינסטגרם
• זהר וגנר, סרטונים בערוץ היוטיוב
• זהר וגנר, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• זהר וגנר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• זהר וגנר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• זהר וגנר, באתר ספר הקולנוע הישראלי
• ערוץ היו טיוב של "קולנוע יפו"