הַמִּשְׁנָה היא קובץ של פרשנויות על המקרא שתרם רבות לעיצוב היהדות וארגון החיים היהודיים לאחר חורבן הבית השני. המשנה חוברה במשך כמה דורות משלהי ימי הבית השני ובעיקר ב-150 השנים שעברו מאז חורבנו בשנת 70 לספירה. המשנה מחולקת לשישה 'סדרים', המכילים כל אחד כמה 'מסכתות'. כל מסכת עוסקת בנושא ספציפי אחד המרומז בשמה של אותה המסכת. סדרי המשנה נועדו להוות קו מנחה ובסיס איתן לשם קביעת ההלכות בקהל ישראל, לדורות.
כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ
ספרות המשנה – כפי שגובשה על פי התָנָאִים בתקופתם (מסוף המאה הראשונה ועד לתחילת המאה השלישית) כוללת את כל ההנהגות וההנחיות המהותיות שנתקבלו והועברו בין הדורות עד לזמן כתיבת המשנה, לשם שימור אורח החיים היהודי.
המשנה מקיפה מגוון רחב של נושאים ותחומים ועוסקת בפרטי הלכות ודינים יסודיים הנוגעים בכל אחד מהם. המשנה מהווה סוּגָה ספרותית כשלעצמה, ולו מפני שהוא החיבור הראשון מתוך תורה שבעל פה שהותר להעלות על הכתב (דבר שהיה אסור עד תקופתו של רבי יהודה הנשיא). כמו כן, היקף ספרות המשנה הוא חסר תקדים עד לאותה התקופה.
ספרות המשנה היא על פי המסורת היסוד לתורה שבעל פה – כלל המסורות שהועברו באופן ישיר מרב לתלמיד, מתקופתו של משה רבנו ועד לתנאים האחרונים (כפי שנכתב במשנה הראשונה שבמסכת אבות[1]). החכמים שדבריהם מופיעים במשנה מכונים תנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.
השם 'משנה' מקורו בשורש שנ"ה (בארמית תנ"א) והוא נגזר מהמילה 'שינון' (כלומר: גרסה וחזרה – לרוב בעל פה). דעה אחרת אומרת שהשם הוא מלשון שניים (2), שכן היא שנייה ומשנית לתנ"ך.
המשנה כוללת את הלכות התורה בכל תחומיה. עם זאת, ישנן הלכות בסיסיות שפרטיהן לא הובאו במשנה. הרמב"ם הסביר עובדה זאת בכותבו[2]:
"ודיני הציצית והתפילין והמזוזה ועניין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלוים בזה וכו׳ והמשנה לא דיברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והי' ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין עניין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם.״
כל מסכת נחלקת למספר פרקים. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור]. במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוסף הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, ספר המכיל ברייתות, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות. יוצא שישנם סך הכל 525 פרקים.
כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (בתלמוד הבבלי ובלשון הדיבור כיום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. סך הכל יש 4,192 משניות בכל שישה סדרי משנה.
לעומת הסדר המקובל (זמ"ן נק"ט), לדעת בעל הספר כף נחת, סדר נזיקין הוא הסדר האחרון משישה סדרי משנה. התוספות יום טוב הקשה על חידוש זה, שהרי ריש לקיש דרש על הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת"[4]
ומדרשה זו רואים שסדר נזיקין הוא הרביעי, כסדר המקובל. רבי יעקב חאגיז דחה הוכחה זו, משום שמצאנו בילקוט שמעוני[6] דרשה בה סדר נזיקין הוא הסדר האחרון:
"רבי תנחומא פתר ליה בשישה סדרי משנה: תורת ה' תמימה זה סדר נשים. עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחייו של עולם וזורע. יראת ה' טהורה זהו סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב ומועדות שנאמר בהם ושמחת בחגך. מצוות ה' ברה מאירת עיניים זה סדר קדשים, שהיא מאירת עיניים לקדשים. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, זה סדר נזיקין, שיש בו כל הדינין".
אם כן אין להוכיח מהסדר המובא בדרשה מהו סדרם של שישה סדרי משנה. ובכל אופן מסיק הרב חאגיז "שנראה שהוא קבלת כל ישראל לסדרם בסדר זה והבא לשנות מסדר השונים עליו ראיה ללמד"[7].
לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים ותוכניים המקלים על הזיכרון (לדוגמה, משניות המזכירות אחת את השנייה יובאו בזו אחר זו. גם אם המשנה השנייה אינה קשורה באופן ישיר לנושא עליו מדברת המשנה הקודמת. כמו בפרק "אין בין" (מסכת מגילה, פרק א').
בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.
לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה (ה"הלכה") הפותחת את הקובץ, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.
במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיוון שהמשנה נלמדה בעל פה, היא ערוכה לעיתים בצורה של דיאלוג, או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".
לעיתים השאירו עורכי המשנה, ואף התלמוד ומאמרות חז"ל השונים, את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות. הן הובאו לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי. עניין זה מעלה תמיהה. המשנה מתייחסת לשאלה זו ונותנת מענה במסכת עדויות פרק א':
למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין...
אמר רבי יהודה: אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.
הרמב"ם בהקדמתו למשנה מביא את ההסברים השונים להבאת שיטות חולקות גם כשלא נפסקה הלכה כמותן.
שיטות שלא נפסקו בהלכה מוזכרות מפני כמה סיבות גם כדי לאפשר פסיקה שונה בעתיד מחד, וכדי לעקוב אחריהן ולגדור בעדן מלהתפשט ולהתקבל מאידך. וגם כדי לתת ללומדים להבין את מהלך הלימוד על ידי המחלוקת וגם לשם הלימוד עצמו.[דרוש מקור]
רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם[10]. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פהאיסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.
בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד.
דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:
הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
"לימוד כזה הוא מלאכה כבדה, כי הוא לבד מעשה הזיכרון וכמעט אין חלק בו לכח ההיקש וההגיון, ואיך יחזיקו בו באורך הימים אנשי בית יעקב הנודעים מאז לאנשי בינה ויש בהם כוח לעמוד בהיכל הפנימי של ההגיון ועומק המחשבה, להוציא חדשות ונצורות, לדמות דבר לדבר, לטחון סלעים זה בזה ולהקים מגדלות! ומלבד שהנפש היפה תגעל בלימוד זכרוני כזה..." (זכריה פרנקל, דרכי המשנה)
הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה. לימוד בדרך המשנה הייתה דרך להתגבר על הגזרות נגד לימוד התורה.
גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.
סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.
בשלב כלשהו [דרושה הבהרה] הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה "קאנון" של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה:
רב שרירא גאון – היו נוסחים רבים להלכות שביד החכמים ורבי החל לסדר את ההלכות בנוסח אחיד שיילמד על ידי כל החכמים[11].
ר"ש מקינון – המשניות היו סדורות קודם לרבי והוא רק פסק את ההלכה[12].
רנ"ק – סידור ההלכות החל בסוף ימי אנשי כנסת הגדולה והלל הזקן הוא שקבע את ששת הסדרים אך לא סידר את המסכתות. רבי קבע את הסדר של המסכתות[13].
זכריה פרנקל – רבי עקיבא החל בעריכת המשנה והמשיך אחריו תלמידו רבי מאיר ולאחר מכן רבי יהודה הנשיא השלים את שהחסירו הם[14].
המוסכם על כולם הוא שהעריכה הסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.
רבי הצליח לבצע מלאכה מורכבת זו. בצעירותו עזב את בית אביו ויצא לנדוד בין בתי המדרש של חכמים אחרים. לימודיו אצל החכמים השונים הביאו לידי כך שהוא קלט מסורות שונות ושיטות הלכה שונות. כשהגיע לנשיאות, הכניס לביתו חכמים רבים. חכמים אלו קיבלו את כל צורכיהם מבית הנשיא ובתמורה לכך הם סייעו לרבי באיסוף התורה שבעל פה ובעריכתה.
כחמישים שנה ישב רבי על כס הנשיאות ובכל התקופה הארוכה הזאת הוא ניפה ובירר את כל דברי החכמים, מיין אותם לפי נושאים וחילק אותם לסעיפים.
כל הלכה שנכללה באוסף של רבי, נקראת "משנה". את כלל המשניות חילק רבי לשישה סדרים (ש"ס) לפי הנושא הכללי שבו הם עוסקים. כל סדר וסדר מתחלק לכמה מסכתות וכל מסכת מחולקת לפרקים, הכוללים מספר משניות. כל ששת הסדרים הם ספר "המשנה" שנערך בידי רבי.[15]
ככל הנראה במשנה משובצות משניות קדומות אשר נוצרו בתקופה החשמונאית ואולי עוד קודם לכך, אפילו קובצי משנה שלמים ואולי אפילו מסכתות. ואין ספק שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא כתבם בעצמו. רבות מן המסורות שהשתמרו מצביעות על כך שחלקן הגדול היה כתוב במקורו ארמית, או הועבר למסורות בארמית, ותורגם או הושב בידי רבי יהודה הנשיא לעברית. לא ברור מה מידת מעורבותו בעריכת הדברים ומה חלקו ביצירת מלל מקורי משלו. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה וביניהם:
חוסר עקביות בסידור המשנה – שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה. משניות שמופיעות בכפילות, מספר פעמים במקומות שונים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
חוסר עקביות בפסיקת ההלכה – קיים שוני ניכר בתוך המשנה עצמה באמצעים לקביעת ההלכה: לעיתים באמצעות השמטת שם החכם ("סתם משנה"), או השמטת חלק או כל דבריהם של חכמים מסוימים, ועוד. וכן קיימות סתירות בין המשניות והמסקנות מהן.
חלק מהשאלות נותרו לא פתורות. יש חוקרים הנוקטים בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח כפי שהועבר על פה עד דורו בבתי המדרש שבנשיאות הלל הנשיא וצאצאיו, ולא רצה לסטות ממנו (אלבק)[16] אם כי תרגם או השיב את הנוסח מארמית או מהסגנון הארמי לעברית (אביגדור שנאן). חוקרים אחרים סוברים שעריכתו של רבי הייתה אכן מגמתית על מנת ליצור אחדות של פסיקה עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין)[17].
החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדגוגיים של הרחבת הידיעה, והנחלת עושר השיטות, על מנת להבין את ההכרעות בדין[18].
גישה אחרת, שאינה פותרת את כל השאלות, טוענת שהתנאים הקדומים אשר שיננו את ה"ברייתא" וה"תוספתא" שהפכו מאוחר יותר למשניות ערוכות[דרושה הבהרה], ניסו ליצור טקסט קל לשינון וזיכרון על פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו.
הגישה הספרותית דומה לכך, אך טוענת שרבי ערך את הטקסטים הקדומים, תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים שופך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם (אברהם וולפיש בעבודת הדוקטורט)[19].
משניות קדומות בעריכה שונה מזו של רבי יהודה הנשיא, לעיתים עם תוספות שהושמטו או לא נכנסו למשנה, או חילופי נוסח, ואשר ייתכן כי חלקם היוו את הבסיס למשנה נקראו ברייתא (בארמית: החיצוני). אלו שוננו בידי חכמי התלמוד הבבלי והתלמוד "הירושלמי" (האמוראים) בדיוניהם על המשנה, וחלק מדבריהם אף שולב לעיתים בקבצים אלו, בעיקר בדורות הראשונים שלאחר המשנה. קובץ נוסף המצוטט לעיתים בתלמודים כברייתא הוא התוספתא (בארמית: התוספת), המסודר בסדר המהווה את מקורו של סדר המשניות, והמשקף מסורת ארץ-ישראלית שאומצה לעיתים בידי עורכי התלמוד הירושלמי ובית מדרשם[20][21]. כן קיימים מדרשי ההלכה – המפרשים פסוקים מן המקרא על פי כללים וקובעים מתוכם את ההלכה, או מעבירים מסורות היסטוריות או אגדתיות. בין הקבצים הללו מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא דברים, וספרי זוטא דברים. חלקים מקבצים אלו מצוטטים כברייתות בתלמוד הבבלי והירושלמי[22]. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו[23].
הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[24] שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. לפי ספר הקבלה[25] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח (188 לספירה), 120 שנה לאחר החורבן.
את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.
ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר[28].
אברכים כותבים סיכום הגמרא כהערות בתוך ספרי "משנה סדורה" שלהם
בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.
לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד – התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.
בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.
במסכת אבות מובא שתחילת גיל לימוד המשנה הוא עשר שנים:
בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לתלמוד
גם כיום בחינוך הדתי והחרדי מקובל ללמוד את המשנה החל מהחינוך היסודי.
בגלל הדגש של לימוד משנה לילדים, גופים שונים יצרו דברים על מנת להנגיש את המשנה לילדים, יצאו מהדורות של משנה לילדים עם ציורים[29][30], פרויקט של לימוד משנה בוואטסאפ[31] וכן תוכנית טלוויזיה בשם רצים למשנה.
מבחינת סדרי הלימוד הקבועים, יש שנוהגים ללמוד מספר משניות קבוע או מספר קבוע של פרקים מדי יום, כך למשל במסגרת קביעותא – המפעל ללימוד המשנה היומית[32] בו לומדים בכל יום שתי משניות – מחזור בן כ-6 שנים, או משנה אחת להשלמת הש"ס ללומדי הדף היומי, או מספר משניות קבוע ללימוד כל שישה סדרי משנה בתוך שנה – מסלולים אלו נכללים בשם: משנתית – משנה בשנה[33]. יש הלומדים שמונה עשר פרקי משנה בכל יום כך שהם מסיימים את ששת סדרי משנה בכל חודש.
אחת השיטות הנפוצות ללימוד משנה, בייחוד בציבור התורני היא באמצעות שינון בעל פה. לימוד בצורה כזו עושה שימוש בטכניקות של חזרה, מתוך ההנחה שככל הלומד יחזור על החומר הנלמד, הוא יהיה מסוגל לזכור אותו יותר טוב. הנחה זו נשענת על העובדה שחשיפה חוזרת ונשנית למידע מסוים הנמצא בזיכרון לטווח קצר אכן מגדילה את הסיכוי שישלף בצורה מוצלחת מהזיכרון לטווח הארוך. לימוד בצורה כזו מאפשר ללומדים לקיים את דברי התלמוד: ”אם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'). בנוסף, על פי החפץ חיים אחד היתרונות של לימוד בעל פה הוא במצבים מיוחדים: ”לפעמים נמצא האדם במקום או בזמן שאין לו אור ואין לו אפשרות לעיין בספר, ועל ידי שיזכור את לימודו בעל פה - יוכל לחזור על הדברים בכל מצב.” (ספר תורת הבית, סימן ו').
ישנן מסגרות חינוך כמו שיטת זילברמן ושיטת זכרו ששינון משניות בעל פה הוא מרכיב מרכזי בשיטה החינוכית שלהם.
מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הארצישראלי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה. כמו כן מקובל להשוות את הסדר של המשניות ולשונם לזה של התוספתא המקבילה, שהיא בעיקרה נוסח ארצישראלי מערבי[34].
רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קאופמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11–12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד[35], בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּארמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (CUL Ms. Add. 470,1) משנת 1350 לספירה לערך (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור ויליאם הנרי לו [Lowe][36]). כתב יד זה אינו מנוקד ותחילה היו שחשבו שהוא מזויף[37]. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל שישה סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות.
שלושת כתבי יד אלו מייצגים בעיני החוקרים, את הנוסח הארצישראלי של המשנה.
כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם נכתבו עוד מימי הגאונים.
עם התקדמות מחקר מדע התלמוד נוצר צורך ליצור מהדורה מדעית מדויקת של נוסח המשנה, מתוך השוואה פילולוגית של כתבי היד המדויקים. מהדורה מדעית אחידה על כל המשנה לא נערכה עדיין, אבל מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים: סוכה (מנחם צבי פוקס), נידה (תרצה מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג), אבות (שמעון שרביט), כתובות (חיים בנטוב), שקלים (אליעזר פינצ'ובר), מידות (אשר זליג קאופמן), שבועות (דוד שכנאי), הוריות (אריה שטולברג). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין, אך זו טרם ראתה אור[38].
שלשה ניסיונות להוציא מהדורה מדויקת של המשנה נעשו עד כה:
משנה עם שינויי נוסחאות, שיצאה לאור על ידי מכון התלמוד הישראלי השלם. יצא לאור רק כרך אחד על סדר זרעים, עם חילופי נוסחאות מפורטים.
משנה, הוצאה מדעית של מיכאל קרופ, יוצא לאור בהוצאת לי אחים ספרים[39]. יצא לאור כרכים של זרעים (תש׳׳פ) וטהרות (תשפ׳׳ב). נוסח הפנים ע׳׳פ כת׳׳י קאופמן ובטור מקביל נוסח הדפוסים ע׳׳פ מהדורת אלבק, ושינויי נוסח לכתבי יד השלמים וקטעי הגניזה[40].
למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך לנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה.
פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450–1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
פירוש "תוספות יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579–1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
פירוש פינחס קהתי שהודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים. ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא. הפירוש ארוך יחסית ונוטה להביא מספר ביאורים אפשריים לעניינים שבמשנה.
ישי רוזן־צבי, מבוא למשנה, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
דוד רוזנטל, תולדות נוסח המשנה, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
^ראו בהקדמת התוספות יום טוב לשישה סדרי משנה, וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן עט, ובהגהת בן המחבר שם), ובתוספות אנשי שם בתחילת ששה סדרי משנה.
^כל אחד מהם עם רבי אליעזר, ויש מחלוקות בין רבן גמליאל ורבי יהושע
^רבי עקיבא עם כל אחד מהם, ויש גם מחלוקות בין רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה
ערך מורחב – פרשנות המשנה
משנה, שיעורים במשנה היומית, ביישום טלגרם
חידתה של המשנה, סרטון באתר יוטיוב