ח'אנות חיווה
ח'אנות חיווה (באוזבקית: Xiva Xonligi) הייתה מדינה במרכז אסיה, באזור ח'ווארזם, שהתקיימה בשנים 1511–1920. החל משנת 1873 הייתה תחת חסות האימפריה הרוסית. שטחי הח'אנות מחולקים עתה בין אוזבקיסטן לבין טורקמניסטן. תושבי המדינה קראו לה "ח'ווארזם", והשם "ח'אנות חיווה" הוא המצאה של היסטוריונים, על שם חיווה, בירת המדינה.
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | חאנות |
| שפה נפוצה | אוזבקית |
| עיר בירה | חיווה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1511 |
| פירוק | סיפוח על ידי ברית המועצות |
| תאריך | 1920 |
| ישות קודמת | ח'אנות ח'ווארזם |
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם סוני |
  | |
היסטוריה
עריכהאזור ח'ווארזם היה מיושב במשך שנים רבות, החל מהעת העתיקה. ערי האזור היו נקודת מעבר חשובה לאורך דרך המשי. בשנת 1388 האזור נכבש ונהרס על ידי כוחות של טימור לנג. בהמשך שוקמו הערים, והוקמה מחדש מדינה עצמאית. בתחילת המאה ה-16, בעקבות שינוי הנתיב של אמו דריה, היה צורך להעתיק את בירת הח'אנות, והוחלט להעבירהּ לחיווה. בשנת 1611 עברה הבירה לחיווה באופן סופי, והבירה הישנה ננטשה.
בתקופה זו הועבר השלטון לשושלת של שבטים אוזבקים, והח'אן היה מצאצאיו של ג'ינגיס חאן. המדינה כללה בנוסף לנווה מדבר באזור חיווה גם שטחים נרחבים שאוכלסו על ידי שבטים טורקמנים באזור מדבר קאראקום. המדינה הייתה למעשה קונפדרציה של ישויות בשליטה של סולטאנים עצמאיים באופן חלקי, תחת שליטה כמעט לא מורגשת של הח'אן. החולשה הכלכלית של המדינה ניכרת בכך שעד לסוף המאה ה-18 ההילך החוקי בה היה מטבעות של אמירות בוכרה. השבטים האוזבקים היו המעמד הצבאי השולט במדינה. שבטים ממוצא תדז'יקי היוו את רוב האוכלוסייה בערים ואת רוב משלמי המסים. שלטון הח'אן היה תלוי בתמיכה האוזבקית. כדי להקטין תלות זו, היה הח'אן מממן יחידות צבא משכירי חרב ממוצא טורקמני; כתוצאה מכך, הלך וגדל חלקם של הטורקמנים באוכלוסיית האזור. יחסי הח'אנות עם אמירות בוכרה היו מתוחים. במהלך המאה ה-16 נכבשה הח'אנות על ידי הבוכרים מספר פעמים. בתחילת המאה ה-17 הגיעה לשלטון ח'אן דומיננטי. בתקופתו בוצעו מספר עבודות ששיפרו את יכולת עיבוד הקרקעות, הוסדרו היחסים עם השבטים האוזבקים והוקטנה עצמאותם של השליטים המקומיים. למרות זאת, המדינה הייתה ענייה מאוד, והכסף לאוצר הח'אן הגיע מפלישות לשטחים סמוכים.
לקראת תחילת המאה ה-18 נחלשה השושלת הקיימת, ונציגיה הזמינו לכס הח'אן צאצאי ג'ינגיס חאן משבטים הקזחים. לאחר תקופה של חוסר יציבות שלטונית, נכבשה המדינה בשנת 1740 על ידי ממלכת פרס של המלכים האפשארים. בשנת 1747 עזבו הפרסים את האזור, אך המאבק בין האצולה המקומית על השליטה במדינה נמשך. בשנת 1770 כבש נציג השושלת הקונגרטית את חיווה, והיה למייסד של השושלת החדשה. ואולם רק כמה עשרות שנים אחר מכן נאלצה שושלתו לתת את השלטון הפורמלי במדינה לנציגי צאצאיו של ג'ינגיס חאן. רק בשנת 1804 מוּנה הנכד של מייסד השושלת החדשה לח'אן באופן פורמלי. בשנת 1811 הוא הרחיב את המדינה לכיוון ימת ארל, והשתלט על השטחים של הטורקמנים בדרום. הוא ויורשיו הצליחו לשבור סופית את הכוח הצבאי של הטורקמנים. הם בנו מדינה עם שלטון מרכזי חזק, שנתמך על ידי מושלים מקומיים בעלי סמכויות מוגדרות. הרחבת מערכת ההשקיה הביאה לכך שהשבטים האוזבקים נטשו באופן סופי את אופן החיים הנוודי, והוקמו ערים חדשות. באותה תקופה החלה הח'אנות בהטבעת מטבעות משלה. למרות ההצלחות, הורגש חוסר באמצעים פיננסיים, וצבא הח'אן לא הפסיק את פלישותיו לשטחי אמירות בוכרה ולשטחים סמוכים אחרים לצורך ביזה. בשנת 1855 נחל צבא הח'אן תבוסה צבאית בקרב נגד הטורקמנים, והח'אן נהרג. בעקבות זאת, החל מרד של הטורקמנים שבתוך הח'אנות, אשר נמשך עד לשנת 1867. כתוצאה מן המרד המתמשך נחלשה כלכלת המדינה, וחלק מהשטחים החקלאיים ננטשו. השליטה על שטחים הדרומיים, שאוכלסו על ידי הטורקמנים, אבדה. בנוסף לכל אלה, התקרב הקונפליקט הגדול עם האימפריה הרוסית.
מאבקים עם האימפריה הרוסית
עריכהב-1717, בתקופת פיוטר הגדול נשלחה משלחת מרוסיה לשטחי הח'אנות בראשות אלכסנדר בקוביץ'-צ'רקסקי. מטרת המשלחת הייתה לבדוק אפשרות לפתיחת דרך מסחר להודו. הח'אן קיבל את המשלחת יפה, אך בסופו של דבר הרג את כל חבריה, פרט לעשרה אנשים, שלהם הרשה לחזור לרוסיה. פיוטר הגדול, שהיה עסוק במלחמה עם שוודיה, לא הגיב.
פאבל הראשון שלח משלחת נוספת, אך היא לא אורגנה כראוי וחזרה ללא הצלחות. הניסיונות הרוסים לכבוש את הח'אנות חודשו בתקופת אלכסנדר השני. בשנת 1839 נשלח כוח צבאי משמעותי בטענה שיש לשחרר שבויים רוסים המוחזקים בח'אנות. לאור החורף הקשה ששרר באזור, חזרה המשלחת תוך אבדות גדולות עוד בטרם פגשה בצבא הח'אן.
גם האנגלים ניסו לחדור לשטחי הח'אנות. הם שלחו מספר חוקרים ואף הצליחו לשחרר שבויים רוסים שהועסקו כעבדים.
בשנת 1848 הקימו הרוסים מבצר על שפת ימת ארל בשפך סיר דריה. הייתה זו תחילתה של נוכחות רוסית קבועה באזור. במהלך השנים כבשו הרוסים באזור מדינות מוסלמיות, שלא יכלו לעמוד נגד הכוח הצבאי הרוסי. בשנת 1873 החל כוח רוסי בפיקוד קונסטנטין פון קאופמן פלישה גדולה לח'אנות. הכוח כלל 13,000 חיילים רגלים ופרשים. ב-28 במאי 1873 נכבשה העיר, וב-12 באוגוסט 1873 נחתם הסכם שלום. בהתאם להסכם, הוקטן שטח הח'אנות באופן משמעותי והיא הפכה למדינת חסות רוסית.
לאחר מהפכת אוקטובר החלו כוחות מקומיים במרד נגד שלטון הח'אן. באביב 1918 השתלט מנהיג הטורקמנים על המדינה. במקביל, בנובמבר 1919 החלה התקוממות בהנהגת הקומוניסטים המקומיים. כוחות המורדים לא הצליחו להפיל את הח'אן החדש, ולעזרתם נשלחו כוחות של הצבא האדום. ב-2 בפברואר 1920 התפטר החאן האחרון, והוקמה הרפובליקה הסובייטית העממית של ח'ווארזם, שהייתה חלק מרוסיה הסובייטית. לאחר מספר שנים, בתקופת ברית המועצות, במהלך סתיו 1924, חולקה הרפובליקה בין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית לבין הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית.
כלכלה
עריכהבמאה ה-16 לא הייתה הח'אנות מדינה עם שלטון מרכזי חזק, והייתה מחולקת לאזורים בשליטת בני המשפחה השלטת. השלטון המקומי לא היה מוכן לקבל את הנחיות השלטון המרכזי. כתוצאה מכך התחוללו מאבקים בלתי פוסקים בין הח'אן לבין המושלים המקומיים.
עד להשתלטות השושלת הקונגרת בתחילת המאה ה-19, היו ראשי השבטים האוזבקים שליטים מקומיים כמעט עצמאיים, והם השפיעו מאוד על המצב במדינה.
במחצית השנייה של המאה ה-16 התרחש אסון כלכלי של ממש: נהר אמו דריה שינה באופן מהותי את נתיבו, וכתוצאה מכך, שטחים לאורך הנתיב הישן הפכו לשטחים שלא ניתנים לעיבוד חקלאי, ואוכלוסיית הסביבה נאלצה לעזוב את האזור לטובת אזורים חדשים. בנוסף לכך, השלטון המקומי לא היה מסוגל להתמודד עם פלישות צבא אמירות בוכרה; ולדבר נודעה השפעה ניכרת על מעבר הסחורות ונתיבי המסחר.
אוכלוסיית הח'אנות הייתה חייבת לשלם לח'אן מספר רב של מיסים: כ-20 סוגי מיסים בסך הכול. בנוסף לכך, הייתה חובת השתתפות בעבודות ציבוריות שהיו קשורות בעיקר בבנייתה ותחזוקה של מערכות השקיה אך גם בביצורים סביב מעוזי הח'אן.
מעריכים כי במהלך המאה ה-19 התגוררו בח'אנות כ-800 אלף תושבים: מהם כ-65% אוזבקים, כ-26% טורקמנים והיתר קזחים ובני עמים אחרים.
הנכס העיקרי במדינה היה אדמה. היא הייתה מחולקת לאדמה עם מערכות השקיה לעיבוד חקלאי וחלקות אדמה לא מעובדות. משפחת החאן הייתה בעלת כ-50% מכל האדמות. האיכרים שעבדו על אדמות הח'אן נדרשו לתת לו כמחצית היבול. אנשי דת ופקידות בכירה היו מקבלים מהח'אן אדמות לשימוש, והיו פטורים מתשלום מיסים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- היסטוריה של חיווה
- רונית סבירסקי, העיר החבויה שנשמרה על דרך המשי, נובמבר 2018