חוקות הגויים
איסור הליכה בחוקות הגויים הוא מצוות לא תעשה מהתורה על אימוץ דרכי הגויים, גם בענייני חולין. לפי התורה, על עם ישראל להבדל ממנהגי הגויים לא רק בפולחן ואמונה, אלא אף במאפיינים חיצוניים. מטרת האיסור לשמר את אופיו של עם ישראל ואת קדושתו משאר העמים שסביבו.
| מקרא | ויקרא, כ', כ"ג |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין עד, ב |
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכות א'-ג' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן קע"ח |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ל' ספר החינוך, מצווה רס"ב |
| מקורות נוספים | תורת כהנים אחרי יח, ב. ספרי ראה יב, ל. |
  | |
איסור זה הוא חלק משרשרת חוקים שמטרתם להרחיק מעם ישראל כל קשר לעבודה זרה. איסורים דומים: הקפת הראש והשחתת הזקן וכתובת קעקע. איסור דרכי האמורי נכלל (בחלקו) באיסור זה, אולם הוא מתמקד ספציפית בהרחקת אמונות טפלות.
מקור האיסור
עריכהבתורה נכפל איסור זה כמה פעמים מה שמראה על חשיבותו.
פרשנות חז"ל
עריכהעל פי פרשנות חז"ל[1] לפסוקים, ובעקבותיהם בפסיקה ההלכתית[2], עולה שציווי זה מתמקד בצורת הלבוש ובצורת התספורת, ובסגנון הבניה.
לבוש
עריכהבספרי (פרשת ראה, פיסקה פא) נדרש שיש להתרחק אף מהלבוש של גויים.
... שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטנא אף אני אצא בטנא. הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן. הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני.
על פי הגאון מווילנה האיסור כולל את כל סוגי המלבושים של הגויים, אף שאין בהם כלל שייכות לעבודה זרה[3]. אולם המהרי"ק[4] הגביל איסור זה רק לבגדים עם זיקה לעבודה זרה, ולבגדי פריצות. על סמך פסיקה מקלה זו, התבססו פסיקות רבות המתירות לערוך טקסים צבאיים והנחת זרים על הקברים ועוד[5]
לבוש מודרני מותר ואינו בכלל האיסור[6]. למרות זאת בציבורים מסוימים, מקדשים את הלבוש היהודי המסורתי, בטענה שהבדלות מעין זו גורמת לחיזוק שמירת מצוות ולאי פריקת עול. בהגדה של פסח (המבוססת על מדרש הלכה) מוזכר שבני ישראל כשהיו במצרים היו שונים בלבושם מהמצרים המקומיים. בנוסף, לדעת רבים בגדי פריצות מובהקים נכללים באיסור תורה זה.[7]
תספורת
עריכה
לדעת רבי יהודה בן בתרא חלק מאיסור זה הוא שאין להסתפר כמו הגויים ”שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי”.
לפי רוב הפרשנים, 'תספורת קומי' הכוונה להשארת השערות במרכז הראש וגילוח השער שמעל האוזניים הנקראת בימינו מוהיקן. אולם יש שפירשו "קומי" - גילוח השערות שמלפנים והשארת שערות כלפי העורף (קוקו)[8]. גם לגבי גידול שער לנוי (לבנים) יש מהפוסקים שאוסרים[9]
בתלמוד בבלי מובא שבמקרים של צורך לאומי איסור זה מותר.
וכדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.
ארכיטקטורה (בתי כנסת)
עריכהבנוסף לאיסורים אלו מובא בספרא שאין לחקות את הגויים גם בעשיית מבנים כמותם. ”ובחֻקותיהם לא תלכו ... שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות” יש דעות שונות בין הפוסקים בהבנת דברים אלו. רובם מבינים שהכוונה שאין לעשות צורת בית הכנסת כצורת מבני עבודה זרה. על אף איסור זה ציינו חוקרי בית הכנסת העתיקים (סוקניק ואחרים) שבתי הכנסת בעת העתיקה היו דומים מאוד בצורתם לבתי פולחן גויים, רצפת הפסיפס והקישוטים נלקחו ממוטיבים הנהוגים ברומי, אף דמות אל השמש (הליוס) הופיע בכמה בתי כנסיות עתיקים.
על סמך פסיקה זו יש פוסקים שכתבו לאסור לעשות בבית הכנסת צריח[10]. ביהדות תימן אף נמנעו מטעם זה מבניית כיפה על בנין בית הכנסת[11].
סייגים לאיסור
עריכהסוג העמים
עריכהרוב האזכורים במקרא מובאים בהקשר לעמי מצרים וכנען. ספר יראים הגביל איסור זה רק לעמים אלו[12]. אולם לרוב הפרשנים ההיבדלות היא מכל עובדי עבודה זרה. רשב"א[13] הרחיב את האיסור אף לגויים שאינם עובדים עבודה זרה.
מנהגים המוזכרים במקורות
עריכהבתלמוד בבלי מובא שמנהג שהגויים נוהגים אולם הוא מוזכר במקרא הוא מותר. לדוגמה: [14]
- עריפת ראש - מוזכר בתנ"ך כאחד מארבע מיתות בית דין.
- שריפת כלי המלך - מוזכר בתנ"ך שהנביא ירמיה הבטיח למלך צדקיהו, שאחר מותו ישרפו את כלי תשמישו.
בדברים שיש בהם טעם
עריכהדעת רבינו ניסים, והרב יוסף קולון במנהגים שיש להם הסבר הגיוני לא שייך איסור חוקות הגויים. אולם הגאון מווילנה חלק בחריפות על פסק זה.
איסורים נוספים
עריכהבתקופת ההשכלה נדרשו רבים מחכמי הזמן (בעיקר החת"ם סופר ותלמידיו) לשאלות הנוגעות לאיסור זה. בין הדברים אפשר למנות: עוגב בבית הכנסת, עשיית חופה בבית הכנסת, מיקום הבימה בבית הכנסת סגנון בגדי החזן, הליכה ללא כיפה, הנחת זרים על הקברות ועוד. אולם הרב אהרן וולקין[15] הסתייג מספרות זו, שעל פי דעת היראים האיסור הוא רק בדברים שנעשו לשם עבודה זרה.
(נמצאת אומר: הטענה שהעוגב, לדוגמה, הוא כלי זמר יהודי במקורו - וקרוי "מנים" במקרא - אין בה כדי להתיר את הבאתו לבית כנסת; שהרי אין ספק, שכלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא - יהודית)
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ ספרא ט, ט. ספרי פרשת ראה פא.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ח, סעיף א'
- ^ ביאור הגר"א סימן קעח סעיף קטן ז
- ^ (שורש פ"ח)
- ^ ראו בהרחבה יביע אומר, יורה דעה חלק ג' סימן כג.
- ^ הרב יונתן שטייף (סימן קכ"ו), והרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק א סימן פ"א). וראו בשו"ת בית שערים יורה דעה סימן רל"ו, ובשו"ת משנה הלכות חלק ד' סימן קטו, ב.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן י"ד. שבט הלוי חלק ב' סימן ס"ג, ועוד. בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א' סימן פ"א הסתפק בדבר ללא הכרעה. להרחבה בנושא ראו איסור חוקות הגויים בבגדי פריצות, באתר ישיבת הר ברכה.
- ^ פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'. וכן פסק הפרי חדש
- ^ סעיף ד' בב"ח על השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ח, סעיף א'
- ^ הרב יהודה אסאד יהודה יעלה סימן ל"ט
- ^ כתבים חלק ב עמוד 954. שולחן ערוך המקוצר עמוד שנ"ב
- ^ ספר יראים סימן שיז.
- ^ שו"ת רשב"א, א, שמה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
- ^ ספר סביב ליראיו על היראים סימן פ"ח סעיף ג http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22401&st=&pgnum=105&hilite=