חוק וין

חוק וין, או בשמו המלא: חוק ההסחה של וין, הוא חוק בסיסי בספקטרוסקופיה, העוסק בקרינת גוף שחור. במקורו, חוק וין היה חוק אמפירי שנגזר על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם וין בסוף המאה ה-19 מתוך תצפיות בלבד. בשנת 1900, מקס פלאנק הציע תאוריה המסבירה את התופעה של קרינת גוף שחור, ובפרט גם את חוק וין. תאוריה זו, שבמובן מסוים הייתה הבסיס לתורת הקוונטים, נחשבת היום לתורה המקובלת לתיאור התופעה.

התפלגות עוצמת הקרינה של גוף שחור, לפי הניבוי של מקס פלאנק. ניתן לראות שככל שהטמפרטורה עולה, אורך הגל שבו נפלטת הקרינה בעוצמה מקסימלית מתקצר.

חוק וין קובע: $\lambda _{max}={\frac {\alpha }{T}}$.

כאן $\lambda _{max}$ הוא אורך הגל שבו נפלטת האנרגיה בעוצמה הרבה ביותר, $T$ היא הטמפרטורה של הגוף הקורן (במעלות קלווין), ו-$\alpha$ הוא קבוע פרופורציה הנקרא קבוע וין, שערכו הוא $2.898\times 10^{-3}[m\times K]$.

כך למשל, כדי להגיע לפליטה ששיאה במרכז התחום הנראה (אורך גל של כ-550 ננומטר), נדרשת טמפרטורה של כ-5300 קלווין.

חוק וין חשוב לא רק בספקטרוסקופיה, אלא גם באסטרופיזיקה. החוק מסביר מדוע כוכבים חמים זוהרים בכחול (אורך גל קצר יותר), וכוכבים קרים זוהרים באדום (אורך גל ארוך יותר), במה שמכונה דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל.

באמצעות חוק וין אפשר להגדיר טמפרטורת צבע.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוק וין בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא פיזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.