חמייר

חמייר
**𐩢𐩣𐩺𐩧𐩣**
	"ממלכת חמייר" מתוארת כממלכה בקצה הדרומי של חצי האי ערב במאה הראשונה לספירה על פי פליניוס הזקן ו"הפריפלוס של הים האריתריאי".
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	חִּּמְיַרִית
עיר בירה	זפאר (אנ') ; צנעא (החל מהמאה הרביעית)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
תאריך הקמה	110 לפנה"ס
פירוק
תאריך פירוק	525 לספירה
ישות קודמת	שבא
ישות יורשת	קיסרות אקסום
דמוגרפיה
דת	פגניזם ; יהדות (אחרי שנת 390 לספירה)

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב מלא: חמייר) הייתה ממלכה קדומה ששכנה בחלק משטח תימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה.

היסטוריה

היווסדות וראשית הממלכה

הממלכה נוסדה בשנת 115 לפנה"ס והייתה ממלכה דומיננטית בדרום ערב עד 525 לספירה. מלכי חמייר, המכונים לרוב בשם המלכותי 'תוּבַּע' (כשם שמלך מצרים מכונה 'פרעה'), התגיירו בשלב מסוים, והמחקר מתקשה לקבוע מתי.^[1]^[2] כלכלתה נשענה על חקלאות ומסחר בדרך הבשמים בלבונה ומור, וספינות משטחיה היו מפליגות על בסיס קבוע בים סוף ובאוקיינוס ההודי. הספר היווני "פֶריפְּלוּס הים האריתריאי" (פריפלוס – קובץ הוראות שיוט), מתאר את ממלכת חמייר ואת התוּבַּע כריבאל (Charibael), כידידותיים לרומאים:

אחרי תשעה ימים או יותר ישנה סאפאר, המטרופולין שבו חי כריבאל המולך על שני השבטים - החמיירים ושכניהם השבאים; דרך שליחים ומתנות הוא היה ידיד הקיסרים.

— 'פריפלוס הים האריתריאי', עמוד 3.

כיבושים והתבססות

חמייר כבשה לראשונה את ממלכת שבא (סבא) ב-25 לפנה"ס, והממלכה המאוחדת נקראה "שבא וד'ו ריידאן" (Dhu Raydan). לאחר תהפוכות מרובות, נכבשה שבא סופית ב-280. בנוסף, חמייר כבשה את קתבאן ב-200 לספירה ואת חצרמוות ב-300 לספירה. היא שלטה באתיופיה במשך תקופה מסוימת ובאזורים במזרח אפריקה עד טנזניה. במאה השנייה עד המאה הרביעית לספירה הרחיבה חמייר את שטחה בדרום ערב על ידי איחוד וכיבושים. היא כבשה חלקים ממזרח אפריקה ושליטתה הגיעה עד נמל רפטה (Rhapta) העתיק (דאר א-סלאם בטנזניה). מהגרים מחמייר התיישבו בצפון-מזרח אתיופיה. בתקופה זו החלה לשקוע דרך הבשמים כתוצאה מירידת הביקוש למוצרי המותרות באימפריה הרומית ותחרות עם המסחר במסלול דרך מסופוטמיה. הפיכת ממלכת הנבטים לפרובינציה רומאית והעברת בירתה לצפון החלישו את הסוחרים הנבטים ששלטו בדרך.

בירתה של ממלכת חמייר הייתה העיר זפאר (ט'פאר; Zafar), הממוקמת כ-130 ק"מ מדרום-מזרח לעיר צנעא. מחקר ארכאולוגי שהתקיים באתר העיר בין השנים 1998–2010 חשף שגודלה היה 120 דונם ואוכלוסייתה, לפי מחקרים מודרניים, 25,000 תושבים. בזפאר התגלו גם ממצאים מרשימים של התרבות החומרית של חמייר: 400 מתחמי חומה, קברים, מזרקות ובניינים. החוקרים מצאו בשרידי העיר גם כ-200 כתובות וכ-900 תבליטים. חמייר הייתה לדעת החוקרים הגרמנים המעצמה הקדם-אסלאמית האחרונה בחצי האי ערב ששלטה על כולו (פוליטית וצבאית) בשיאה בין המאה השלישית עד המאה החמישית לספירה.

יהדות מלכי חמייר

טבעת חותם שנמצאה בזפאר, ועליה השם "יצחק בר חנינה" וציור של ארון קודש

העדות הקדומה להימצאות יהודים בחמייר התגלתה בשנת 1936 בבית הקברות הגדול של בית שערים שבגליל התחתון. במקום נחשף אולם קבורה מראשית המאה השלישית לספירה, שבו נמצאה הכתובת היוונית: "של אנשי חמייר". בנוסף, נמצא במקום שבר ארון קבורה מעופרת, ועליו חרותת^[א] בשפה החמיירית שתוכנהּ המשוער הוא: "נגיד חמייר".^[2] אין לדעת מתי בדיוק החלו יהודים להגר לדרום חצי האי ערב^[2], אך חוקרים משערים שיישובים יהודיים היו קיימים באזור כבר בימי בית המקדש השני.^[1] אגדות מוסלמיות, כמתואר בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אבּן אסחאק בעריכת אבּן השאם, מספרות כי התוּבּע הראשון שהתגייר היה אַבּו-כַּרִבּ אַסְעַד, אשר מלך בשנים 385–420 לספירה. האגדות מספרות שכאשר גילה אבו כּרִבּ שבנו נרצח בידי תושבי העיר ית'רבּ (שמה הקודם של העיר אל-מדינה בחצי האי ערב), הוא יצא להילחם בהם והטיל על העיר מצור כבד. במהלכו, הגיעו אל אבו כּרִבּ שני חכמים יהודים מתוך העיר, ושכנעו אותו להסיר את המצור ולהתגייר. אבו כּרִבּ הביא את שני החכמים איתו לחמייר וניסה להנחיל בה את היהדות. תחילה, נתקל אבו כּרִבּ בהתנגדות מטעם עמו עובד האלילים. לאחר שקיים משפט באש, במהלכו עברו החכמים היהודים בלהבות ויצאו ללא פגע, נוכח העם כי היהדות היא הדת האמיתית והתגייר בעקבות מלכו.^[3] אולם, לפי מספר חוקרים, אַבּו-כּרִבּ החמיירי לא נלחם נגד תושבי ית'רבּ, כי אם בא לעזרתם כשנלחמו נגד מלך נוצרי מצפון חצי האי ערב, הנקרא גם הוא אַבּו-כַּרִבּ. נראה כי דמיון השמות הוביל ליצירת האגדה.^[1]

המחקר מציע שני הסברים אפשריים לאגדת אבן אסחאק. ההסבר הראשון הוא מדיני: במאות הראשונות לספירה, בשל מיקומו המרכזי בדרכי המסחר, ניצב אזור תימן במוקד המחלוקת בין האימפריה הפרתית (ולאחריה האימפריה הסאסאנית הפרסית) לבין האימפריה הביזנטית והחבשים בקיסרות אקסום.^[1] תשעת מלכי חמייר הבחינו כי הרומאים והחבשים מפיצים את דתם הנוצרית ככלי לכיבוש חמייר, וכדי למנוע מהם לעשות כן, התגיירו, שהרי ליהודים לא הייתה מדינה שתאיים על ממלכתם. החמיירים הגדילו לעשות והחלו לרדוף את המתנצרים בארצם על מנת לצמצם את התפשטות הנצרות, ובכך, לצמצם את השפעת הרומאים במדינה. לפי ההסבר השני, עקרונות הדת היהודית והלך הרוח בקרב העמים הערביים חולקים הרבה במשותף, ולכן הייתה היהדות נוחה יותר לאימוץ על-ידם מאשר הנצרות.^[2] אולם כאמור, מסתבר שאין יסוד לאגדה זו, היות שלא נמצאה שום עדות מדעית או ארכאולוגית לכך, ולכן, נראה כי מלכי חמייר שהיו יהודים לא התגיירו, אלא היו יהודים מלכתחילה.

על מרכזיות היהדות בחיי מלכי חמייר אנו למדים לראשונה מכתובת חמיירית משנת 449 לספירה, אותה חקק התוּבּע כרַחְבְּאִל, בנו של אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד. כרחבּאל מתאר בכתובתו כיצד תיקן את הסכר המפורסם בעיר מַאְרִבּ בזכות "אלוהים בעל השמים והארץ".^[1] לכתובת זו מצטרפות כתובות חמייריות נוספות, שבשונה מכתובות חמייריות אחרות, מוקדשות לאל אחד ויחיד. אל זה מכונה "הרחמן", כינוי מוכר לאלוהים בימי התלמוד, ואף "ריבון היהודים".^[4] מסמך נוסף המעיד על השפעת היהדות על חמייר הוא "ספר החמיירים" (בארמית: "ܟܬܒܐ ܕܚܡܝܪܝܐ כתבא דחמייריא") שנכתב בארמית סורית בשנת 525, מעט לאחר שנפלה ממלכת חמייר בידי קיסרות אקסום. הספר מתאר באריכות ואף בגוזמה את רדיפת הנוצרים בעיר נג'ראן בחמייר על ידי התובּע היהודי האחרון, יוסף ד'ו נוּאַס, המוכר גם בשם יוסף אסאר.^[2] המלך יוסף דו נואס, נהג על פי מסורת התלמוד, והיה בקשרים אמיצים עם חכמי טבריה שהגיעו לתימן בכל שנה. גם יהודי חמייר פעלו ברוח התלמוד, וזאת לאור תיאורים מסוימים בספר החמיירים, וכן לפי פועלם של שני יהודים מתימן שהתאסלמו במאה השביעית לספירה – כעב אל-אחבאר ו-והב אבן מונבה: השניים העבירו אל האסלאם אגדות, סיפורים ומסורות יהודיות הנזכרות בתלמוד.^[2]

נפילת הממלכה

ממלכת חמייר בתחילת המאה השישית

ממלכת חמייר נפלה בשנת 525, בימי שלטונו של יוסף ד'ו נואס. לפני שעלה ד'ו נואס לשלטון, חדרו חילות החבשים לבירה זפאר ולנג'ראן, והחלו לשרוף בתי כנסת או להפכם לכנסיות. ד'ו נואס ביקש לתקן זאת ולהילחם בהשפעות החבשים בחמייר, ובתוך כך, בהשתלטות הנצרות על הערים המרכזיות. מאבקו זה של ד'ו נואס הגיע לשיאו בשנת 523, כאשר רדף את הנוצרים בנג'ראן, והרג מהם רבים. מעשים אלו עוררו את חמתם של האימפריה הביזנטית ושל קיסרות אקסום, אשר עמדו בקשר הדוק עם הנוצרים בחמייר, וחששו פן ד'ו נואס יעמוד להם למכשול בניסיונם לבסס בתימן ראש גשר למזרח. על כן, פלשו האתיופים לחמייר, נלחמו בד'ו נואס ובנאמניו והשתלטו על הממלכה. מסופר כי ד'ו נואס התאבד כדי לא לחזות בנפול ממלכתו. יהדות תימן המשיכה להתקיים גם אחרי מותו של ד'ו נואס, אף על פי שיהודי חמייר ושאר תושביה היו נתונים מאז לרדיפות ועינויים מצד האתיופים, עד שגורשו האחרונים בסיוע הפרסים.^[1]^[4] דבר נפילת הממלכה הכה גלים בקרב יהדות התפוצות וסיפורי מעשיו של ד'ו נואס הועברו מדור לדור. בנוסף, נפוצו אמונות שונות, לפיהן עשרת שבטי ישראל האבודים יושבים בדרום חצי האי ערב, וכי יום יבוא ובו יתגלו וישיבו את ממלכת ישראל לקדמותה.^[2]

ממלכת אקסום האתיופית ניסתה לספח אליה את חמייר אולם רק השבטים החימירים הנוצרים שיתפו איתה פעולה, אך שאר השבטים החימירים היו איתם במצב מלחמה. ממלכת אקסום מינתה נציב לאזור בשם אריאת, שמאוחר יותר הודח, ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא, שהיה קצין בצבא האתיופי ושימש בתפקיד עד שנת 570. אברהא יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמייר לאזור חג'אז, שם נלחם נגד שבט קורייש. על פי המסורת הערבית, אברהא הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה, אך לא הצליח להרוס את הכעבה. המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם "חַרב אל-פיל" או "מלחמת הפילים", (ראו גם: סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא האתיופי של אברהא השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים הצליחו תושבי חמייר סוף סוף במלחמתם כנגד השלטון האתיופי, כשנעזרו באימפריה הסאסאנית. המורדים מינו לעצמם מלך, והמרד החל להתפשט ברחבי חמייר. בשנת 570 פנו בני חמייר לעזרת האימפריה הסאסאנית שיעזרו להם לגרש את האתיופים מתימן. בני חמייר הביסו את הנוצרים האתיופים ומאז התדרדרה ממלכת אקסום. בתמורה לעזרת הפרסים הסאסאנים, היוו בני חמייר כוח תומך להם בדרום חצי האי ערב עד לשנת 638, בה קיבלו עליהם החמיירים את דת האסלאם.^[5]

הנצחה

על שמה קרויים רחובות בירושלים ובערים אחרות בישראל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חמייר בוויקישיתוף

אריאל דוד, כתובות עתיקות מלמדות על הממלכה היהודית שהתקיימה בחצי האי ערב, באתר הארץ, 18 במרץ 2016
מאמר על יהודי חמיר באתר מורשת יהדות מרוקו
חיים שוארצבוים, גרים ומתייהדים בחצי-האי ערב, תשכ"ד, באתר דעת
חמייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ביאורים

^ כתובת חרותה על אבן.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, תל אביב: מוסד ביאליק על-ידי מסדה, 1946
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ישראל בן-זאב, היהודים בערב, תל אביב: מצפה, 1931
^ השאם בן עבד אל-מלכ; יוסף יואל ריבלין, חיי מחמד: ספר תולדותיו: מיוסד על ספר תולדות חיי מחמד / מאת אבן השאם; מתורגם ומבואר, ערוך ומסודר ע"י יוסף יואל ריבלין, תל אביב: מצפה, 1932
^ ¹ ² שלמה דב גויטיין, האסלאם של מחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - לימודי יסוד, 1987
^ גאות ושפל בדרך הבשמים של העולם העתיק, דצמבר 2003

[3] כתובת חרותה על אבן.

[הערה_מספר_20180721221701:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, תל אביב: מוסד ביאליק על-ידי מסדה, 1946

[הערה_מספר_20180721221701:1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ישראל בן-זאב, היהודים בערב, תל אביב: מצפה, 1931

[4] השאם בן עבד אל-מלכ; יוסף יואל ריבלין, חיי מחמד: ספר תולדותיו: מיוסד על ספר תולדות חיי מחמד / מאת אבן השאם; מתורגם ומבואר, ערוך ומסודר ע"י יוסף יואל ריבלין, תל אביב: מצפה, 1932

[הערה_מספר_20180721221701:2-5] ¹ ² שלמה דב גויטיין, האסלאם של מחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - לימודי יסוד, 1987

[6] גאות ושפל בדרך הבשמים של העולם העתיק, דצמבר 2003

[1]

[2]

[א]

[3]

[4]

[5]