מסעדת טיפּליסי (ტიფლისი) משנת 1857 על פי שמה של טביליסי במאה ה-19. המאכל על המגש נקרא חינקלי
שם העיר בתעתיק מגאורגית הוא "תְּבִּילִיסִי" (თბილისი). גרסה נפוצה ביותר של סיפור עם עתיק מספרת כי שטחה הנוכחי של העיר היה מכוסה יערות, והמלך וחטנג, המכונה "בעל ראש הזאב", הלך לצוד פסיונים יחד עם חבריו, באזור שהיה מכוסה ביערות, עם בז (בגרסאות אחרות מופיע כנץ או כעוף דורס אחר). במהלך הציד, הבז הכה בפסיון בעודו עף באוויר, והשניים נפלו לתוך מעיין חם ומתו. כאשר הגיעו הציידים היו שתי הציפורים מבושלות. המלך וחטנג התלהב כל כך מן המעיינות החמים עד כי שכח את אובדן הבז, והחליט לגדוע את היער ולבנות עיר באותו המקום. המילה "תְּבִּילִי" (თბილი) פירושה בגאורגית "חמים", ומכאן "תְּבִּילִיסִי" – "מקום חמים". עד היום ישנם שם מעיינות גופרית חמים הנובעים מהאדמה. רובע בתי המרחץ של טביליסי, אבאנותובני, נמצא באזור זה.
השם המקורי של העיר הוא תיפליס (تفلیس), והוא תועד כבר במאה ה-13 על ידי כרטוגרףגרמני, ומאוחר יותר על ידי מרקו פולו. השם הוא, כפי הנראה, שמה המקורי שניתן לה בידי הפרסים, מייסדיה המקוריים. העיר המשיכה להיקרא תיפּליס או תיפּליסי גם מאוחר יותר בתקופת השליטים העות'מאנים והרוסים. תעתיק השם מרוסית הוא טיפליס (Тифлис). שמה של העיר היה טיפליס גם בתחילת השלטון הסובייטי בגאורגיה, עד אשר שונה על ידי בלשנים גאורגים, בשנת 1936, לטבּיליסי (Тбилиси) בתעתיק מרוסית, או תבּיליסי (თბილისი) בתעתיק מגאורגית. ב-20 בספטמבר2006 חגג הפרלמנט של גאורגיה את חגיגות 70 שנה לשינוי השם.
שם העיר שנשתרש בעברית הוא טביליסי, אם כי עדיין ניתן למצוא שרידים לשמותיה הקודמים. כך, למשל, מייסד הכת הקראית התפליסיים נקרא במקורות העבריים מוסא אל-תפליסי, כנראה משום היותו מטביליסי. גם יהודי גאורגיה שעלו לישראל נוהגים לעיתים לכתוב את שם העיר על פי הגייתה מגאורגית. המודעות לתעתיק הגאורגי גברה במיוחד עם קבלת עצמאותה של גאורגיה והתקרבותה למערב בכלל ולישראל בפרט.
העיר שוכנת בלב חבל כארתלי שבמזרח גאורגיה, משני צדי גדותיו של נהר הקורה (בשמו הגאורגי מטקווארי), בגובה הנע בין 380 לבין 770 מטר מעל פני הים, ומשתרעת על שטח של 502.8 קמ"ר, בצורת אמפיתיאטרון, מוקפת הרים משלושה צדדים. מצפון לעיר רכס סאגוּראמוֹ, ממזרח דרום-מזרח מישור לורי ומדרום וממערב במספר תת-רכסים של רכס תריאלתי.
תוואי השטח של טביליסי מורכב. גודל חלק העיר המשתרע מצדו השמאלי של נהר הקורה מגיע ל-30 ק"מ משכונת אבצַ'לָה לנהר לוצ'יני; מצד שני, חלק העיר המשתרע מצדו הימני של נהר הקורה נבנה למרגלות רכס תריאלתי, שבמקרים רבים מגיעות מרגלותיו עד לקרבת נהר הקורה. ההרים מהווים לפיכך מחסום משמעותי מפני התפתחות עירונית של צדו הימני של נהר הקורה. סוג כזה של סביבה גאוגרפית יוצר "כיסים" צפופי אוכלוסין, בעוד חלקים אחרים של העיר נותרו לא מפותחים עקב תוואי השטח המסובך שלהם. בצפון העיר מאגר מים גדול המכונה לעיתים הים של טביליסי, הניזון מתעלות השקיה.
אקלימה של טביליסי משתנה מאקלים סובטרופי גשום לאקלים יבשתי מתון יחסית. האקלים בעיר מושפע הן ממסת אוויר יבש ממזרח (ממזרח אסיה וסיביר) והן ממסת אוויר סובטרופי-לח ממערב (מהים השחור). החורף בה קר, והקיץ חם. מכיוון שהעיר מוקפת מרוב צדדיה ברכסי הרים, בשל ריחוקה היחסי מימים גדולים (הקרובים ביותר הם הים השחור והים הכספי) ובשל העובדה כי רכס הרי הקווקז הגדול (רחוק יותר מצפון) חוסמים את מסת האוויר הקרה מרוסיה, יש לטביליסי מיקרו-אקלים[2]. מתון יחסית הדומה לערים בעלות מאפיינים דומים באותו קו רוחב.
הטמפרטורות והמשקעים הממוצעים בטביליסי
הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 12.7 °C מעלות צלזיוס. ינואר הוא החודש הקר ביותר עם ממוצע של 0.9 °C, ויולי הוא החודש החם ביותר עם טמפרטורה ממוצעת של 24.4°C. הטמפרטורה הקרה ביותר שנמדדה בטביליסי היא 23 °C- והטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה היא 40 °C. כמות המשקעים הממוצעת לשנה היא 568 מ"מ לשנה. מאי הוא החודש בעל המשקעים הרבים ביותר, עם כ-90 מ"מ, ואילו ינואר הוא החודש הגשום בעל המשקעים המועטים ביותר, עם 20 מ"מ. שלג יורד 15–25 ימים בשנה. בחודשי האביב והסתיו לוכדים, במקרים רבים, ההרים הסובבים את טביליסי את משקעי העננים, וגורמים לגשם מתמשך ולמזג אוויר מעונן. רוחות צפון מערביות נושבות במשך השנה ברוב חלקי טביליסי. כמו כן נפוצות גם רוחות דרום-מזרחיות.
על פי הממצאים הארכאולוגיים התקיימה התיישבות באזור טביליסי כבר במילניום הרביעי לפנה"ס. האזכור הראשון של העיר בכתובים מופיע במחציתה השנייה של המאה ה-4, כאשר נבנתה במקום מצודה בתקופת שלטונו של המלך ואראז-בקור. לקראת סוף המאה ה-4 נפלה המצודה בידי הפרסים ולאחר מכן, באמצע המאה ה-5, בידי מלך ממלכת איבריה, וחטנג גורגסלי, ששלט בה עד סוף המאה ה-5. ייסוד העיר נזקף בעיקר לזכותו של גורגסלי, שהיה האחראי בפועל לחידושה ולבנייתה של העיר, אך היא לא נוסדה על ידיו. העיר שנבנתה בידי גורגסלי מכסה את סביבות צוק מטחי וסביבות אבאנותובני (רובע בתי המרחצאות של טביליסי – רובע היסטורי).
המלך דאצ'י, מלך ממלכת איבריה (נקרא גם דאצ'י הראשון אוּגָ'רמֶלי), שהיה יורשו של וחטנג גורגסלי, העביר את בירת ממלכתו ממצחתה לטביליסי בהתאם לצוואתו של אביו. טביליסי שימשה איפוא כבירת הממלכה המזרחית של גאורגיה, ולא הייתה בירתה של כל גאורגיה. בתקופת שלטונו סיים דאצ'י את בניית החומה המקיפה של המצודה שסימנה את גבולות העיר. החל מהמאה ה-6 החלה טביליסי לצמוח במהירות עקב מיקומה האסטרטגי; העיר שכנה על מסלולי מסחר ומסלולי טיול (המטיילים של אותה תקופה היו גם הגאוגרפים וההיסטוריונים של אותה תקופה) בין אירופה ואסיה.
מיקומה האסטרטגי של טביליסי, במרכז הקווקז על הדרך בין אירופה לבין אסיה, הפך אותה למטרה עבור המעצמות הגדולות באזור באותן השנים, בהם: הביזנטים, הערבים והסלג'וקים. התפתחותה התרבותית של העיר הייתה תלויה לפיכך, במידה רבה, במי שהיה בשלטון באותה תקופה. למרות זאת, טביליסי וכל מזרח גאורגיה הצליחו לשמור על מידה מסוימת של עצמאות מפני הכובשים. השליטה הזרה על העיר החלה במחצית השנייה של המאה ה-6 והתמשכה עד המאה ה-10.
בשנים 570–580 השתלטה האימפריה הסאסאנית על העיר, ושלטה בה כעשור. בשנת 627 נבזזה טביליסי בידי צבאות הביזנטים והכוזרים במהלך המלחמה הפרסית-טורקית השלישית (אנ'), ומאוחר יותר, בשנים 736–738, נכנסו לעיר ערבים בראשות הח'ליף האומאימרוואן השני (אנ'), כבשו את טביליסי וחלק גדול מהשטחים השכנים, וייסדו אמירות ערבית, אמירות טביליסי. השלטון הערבי בטביליסי הביא סדר מסוים שלא היה קיים לפני כן. בין היתר הכניסו הערבים מודרניזציה במערכת המשפט. בשנת 764 נבזזה טביליסי שוב בידי הכוזרים. בשנת 853 שיגר הח'ליף אל-מתוכל הראשון משלחת ענישה לדיכוי המרד שיזם האמיר של טביליסי, אסחאק בן איסמעיל. המשלחת בראשות בוע'ה אל-כביר אל-שרעבי (הידוע גם בשם "בוע'ה הטורקי"[4]) שרפה את טביליסי עד אפר וערפה את ראשו של אסחאק בן איסמעיל. בכך הוא חיסל את הסיכוי של העיר להפוך למרכז של מדינה אסלאמית עצמאית בקווקז. העבאסים בחרו לא לשקם את העיר, וכך ירד מעמדה של העיר יחד עם מעמדם של המוסלמים בקווקז. עד שנת 1050 סולק לחלוטין השלטון המוסלמי מטביליסי. ניסיונות של הגאורגים לכבוש את העיר באותה תקופה עלו בתוהו. בשנת 1068 נבזזה העיר פעם נוספת בידי הסלג'וקים בראשות אלפ ארסלאן.
בשנת 1122, לאחר קרבות קשים נגד הסלג'וקים ובהשתתפותם של לפחות 60,000 חיילים גאורגים נגד כ-300,000 טורקים-סלג'וקים, הצליחו חייליו של דוד הבנאי (1089-1125), מלךהממלכה הגאורגית המאוחדת, לכבוש את טביליסי. לאחר שהקרב הסתיים, העביר דוד את מושבו מכותאיסי לטביליסי, והפך אותה לבירת ממלכתו. מהמאות ה-12 וה-13 הפכה טביליסי לעיר דומיננטית באזור, נהנתה משגשוג כלכלי עם חיי מסחר מפותחים וכוח עבודה מיומן, וממערכת סוציאלית מבוססת היטב. עד סוף המאה ה-12 נאמד מספר תושבי טביליסי בכ-80,000 איש. העיר הפכה למרכז ספרותי ותרבותי לא רק עבור גאורגיה אלא גם עבור העולם הנאור הגדול יותר. בתקופת שלטונה של תמר, מלכת גאורגיה, עבד שותא רוסתוולי בטביליסי כאשר חיבר את האפוס הלאומי הגאורגי "עוטה עור הנמר"[5]. תקופה זו מצוינת לעיתים קרובות כ"תור הזהב של גאורגיה"[6]. או "תקופת הרנסאנס הגאורגי"[7].
תור הזהב של טביליסי ארך לא יותר ממאה שנה. בשנת 1236, לאחר מפלות ניצחות של הגאורגים למונגולים[8], נמצאה טביליסי תחת שליטה מונגולית. קדם לכך מאבק הרסני עם ג'לאל א-דין מינגבורנו (אנ'), שאה שהיה פליט ח'ווארזם, שביקש מהגאורגים בשנת 1225 לתמוך בו במלחמתו במונגולים. משלא נתמלאה בקשתו, הרס והחריב את גאורגיה. הממלכה עצמה שימרה מודל של עצמאות למחצה ולא איבדה את מעמדה כממלכה. עם זאת, הייתה טביליסי מושפעת במידה רבה מהמונגולים במאה שבאה לאחר מכן, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית. בשנות ה-20 של המאה ה-14 גורשו המונגולים מגאורגיה בכוח, וטביליסי שבה והייתה לבירתה של ממלכה גאורגית עצמאית. בשנת 1366 התפרץ בעיר המוות השחור.
במהלך המאה ה-19 מילאה טביליסי, על הגיוון התרבותי שבה[12], תפקיד חשוב מבחינה פוליטית, כלכלית, ותרבותית לא רק עבור גאורגיה אלא עבור כל הקווקז. טביליסי השתנתה לגמרי, נבנו בה מונומנטים אדריכליים שונים, והיא קיבלה תכונות של עיר בינלאומית, בד בבד עם פולקלור עירוני, עגה מקומית ותרבות ייחודית שנקראה "טבּיליסוּרי" (מילולית: "השייך לטביליסי").
עם התפרקות ברית המועצות עברה על העיר תקופה של חוסר יציבות ומבוכה. לאחר מלחמת אזרחים קצרה סבלה העיר, במשך שבועיים בדצמבר 1991-ינואר 1992, כאשר כוחות האופוזיציה של תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה התנגשו אלה באלה. לאחר מכן הפכה טביליסי לזירה לעימותים חמושים תכופים בין קבוצות מאפיה שונות ויוזמות לא-חוקיות של אנשי עסקים מפוקפקים. גם בתקופת שלטונו של אדוארד שוורדנדזה (1993–2003) היו הפשע והשחיתות נפוצים, ופשו בקרב הדרגים הבכירים ביותר בחברה. חלקים רבים בחברה התרוששו כתוצאה מאבטלה שהביאה לקריסה כלכלית של העיר. מצב זה הביא להפגנות סוערות בנובמבר 2003, לאחר שהשחיתות הגיעה לשיאה בבחירות לנשיאות גאורגיה, שזויפו בידי הממשלה המכהנת של שוורדנדזה. כ-100,000 איש שיצאו לרחובות טביליסי הביאו להפיכה ללא שפיכות דמים במהפכת הוורדים. מאז 2003 גברה היציבות במידה ניכרת. הממשלה החדשה בראשות מיכאיל סאקשווילי הקטינה את השחיתות במידה ניכרת, ושיפרה את הכלכלה בגאורגיה בכלל ובטביליסי בפרט.
טביליסי הוכרזה כבירת גאורגיה בחוקת גאורגיה, סעיף 10, שהוסף לחוקה בשנת 1995. ב-20 בפברואר1998 חוקק "חוק בירת גאורגיה - טביליסי"[14].
העיר מנוהלת על ידי מועצת העיר טביליסי (תְּבִּילִיסִיס סָאקְרֶבּוּלוֹ (אנ')) ועיריית טביליסי (תְּבִּילִיסִיס מֶרִיָּה (אנ')). המועצה כוללת 37 נציגים הנבחרים מדי ארבע שנים. הבחירות האחרונות נערכו באוקטובר 2017, וחברי המועצה הנבחרים יכהנו עד אוקטובר 2021. ברוב הקולות זכתה מפלגת השלטון בגאורגיה, החלום הגאורגי - גאורגיה הדמוקרטית ונציגה קאחה קאלדזה, שהוא ראש העיר המכהן של טביליסי כיום, שזכה ב-51.13% מהקולות. לתפקיד יושב ראש מועצת העיר טביליסי נבחר גִּאּוֹרְגִּי טְקֶמָאלָאדּזֶה (גאו'), שהחליף את גִּאּוֹרְגִּי אֶלִיבֶּגָּאשְׁווִילִי (גאו') שכיהן בתפקיד בשנים 2014-2017. בבחירות שנערכו בשנת 2021 נבחר קאלדזה וטקמלאדאזה לראש עיריית טביליסי ויושב ראש מועצת העיר, בהתאמה.
מבחינה מנהלית מחולקת העיר ל"רָאיונים" (רבעים או מחוזות) שבעצמם מחולקים למחוזות בעלי שלטון מקומי מרכזי ותחום שיפוט מוגבל. מחוזות עירוניים אלה הוקמו תחת השלטון הסובייטי בשנות ה-30 של המאה ה-20. לאחר הכרזת עצמאותה של גאורגיה חל שידוד מערכות מלא של השלטון המקומי בטביליסי.
מחוז צ'ר'ורתי הכולל את השכונות: ארסנאלי (גאו'), קוקיה (אנ'), סוואנתיסובאני (גאו') וצ'ור'ורתי (גאו')
מחוז דידובה הכולל את השכונות: דידובה וגוש דיר'מי (גאו')
מחוז נאדזאלאדווי (אנ') הכולל את השכונות: אוושניאני (גאו'), זר'ויסאובאני (גאו'), רמת לוטקיני (גאו'), נאדזאלאדווי (גאו'), סאנזונה (גאו') ור'רמאר'לה (גאו')
מחוז גדאלני (אנ') הכולל את השכונות: הכפר גלאדני (גאו'), אווצ'אלה (אנ'), גוש גלדאני (גאו'), גלדאנולה (גאו'), זאהסי (גאו'), מוחיאני (גאו')
אוכלוסיית טביליסי גדלה משמעותית במאה ה-6, עם העברת עיר הבירה ממצחתה לטביליסי. בתקופת השלטון הערבי בטביליסי, מהמאה ה-8 עד המאה ה-12, הייתה אוכלוסיית טביליסי מעורבת - גאורגיםערבים ולא-ערבים, והמוסלמים היוו את רוב האוכלוסייה. בשנת 1216 הצטמצמה האוכלוסייה כיוון שנהרגו כ-200,000 איש מתושבי העיר בסירובם להתאסלם. במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה של טביליסי היה הרוב בעיר לא-גאורגי. בסוף המאה ה-19 היה הרכב אוכלוסיית טביליסי: 38.1% ארמנים, 26.3% גאורגים ו-24.8% רוסים[12]. בשנת 1989 היוו הגאורגים כ-60% מהאוכלוסייה. יתר ה-40% היו: רוסים, ארמנים, אזרים, יוונים, יהודים, יזידים ואוסטים, נכון ל-1 בינואר2020 אוכלוסיית העיר מונה 1,184,818 בני אדם המהווים כ-20% מכלל אוכלוסיית המדינה או מעל ל-25% מכלל אוכלוסיית טביליסי רבתי.
לאחר עצמאות גאורגיה (אנ'), משנת 1991 ואילך, התכווצה אוכלוסיית טביליסי ב-15%. התכווצות זו נבעה בין היתר מהגירה המונית של רוסים וארמנים לרוסיה וגידול טבעי נמוך בקרב הגאורגים תושבי טביליסי. מגמה זו התהפכה בשנות ה-2000 עם הגירתם של גאורגים רבים מהכפרים אל טביליסי[15].
מבחינה כלכלית מהווה אבטלה של כ-23.8% מהאוכלוסייה ב-2021[16] את הבעיה העיקרית של העיר[17]. בעיות בולטות נוספות הן עומס כלי הרכב ברחובות העיר, והבנייה הבלתי חוקית הגורמת לנזק בלתי הפיך למבנים ההיסטוריים של טביליסי. מוסר התשלומים הנמוך של האוכלוסייה מביא לאי סדירות באספקת האנרגיה לבירה המסופקת על ידי חברת החשמל, "תלאסי", וחברת הגז "תבילגאזי". לעיתים קרובות לא מגיעה אנרגיה לרבעים שלמים.
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בטביליסי כ-40,000 איש (על פי הערכות), מתוכם כ-60% יהודים מקומיים. מקורות מסוימים קובעים כי ערב מלחמת העולם הראשונה היו בעיר חמישה עשר בתי כנסת, שהיו מאורגנים על פי הקהילות שמהן הגיעו. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר שלוש קהילות (או עדות):
ישנם מספר סוגי תחבורה הפועלים בטביליסי. האמצעי הפופולרי מכולם הם האוטובוסים הצהובים שהועברו מהולנד על ידי ממשלתה החדשה של גאורגיה. אמצעי תחבורה נוסף שפועל בעיר משנת 1966 הוא הרכבת התחתית של טביליסי, שנמצאת בתהליך מודרניזציה במטרה להקל על העומס בכבישי העיר. הירידה בשימוש בחשמליות ובטרוליבוסים עד להפסקת השימוש בהם בסוף 2006, שהיו כלי תחבורה עיקריים בתקופה הסובייטית, הביאה לגידול בשימוש במיניבוסים (מרשרוטקה) ובמוניות. השימוש במוניות הגדיל במידה ניכרת את העומס בכבישים, ונעשים מאמצים לצמצמו. אמצעי תחבורה נוספים הפועלים בטביליסי הם הרכבל והפוניקולר של טביליסי. המתאימים לתחבורה בעיר המאופיינת באזורים הרריים בתוכה. עקב מחסור כספי נפגמה האחזקה השוטפת של הרכבל, ובשנת 2004 היו רק כשישה קווים פעילים.
תמונת לילה של טביליסי, מצולם מתחנת פוניקולר מתאצמינדה, מגובה 460 מטר.
עקב מצבה הרעוע של רשת הרחובות בטביליסי והגאוגרפיה ההררית שלה, מוגבל, על פי תחשיבי האו"ם, מקסימום כלי הרכב המותרים לנסיעה ל-4,200-4,500 כלי רכב בשעה. מספר כלי הרכב הנעים בטביליסי משנות ה-90 של המאה ה-20 נמצא בעלייה מתמדת, ולכן הצפיפות בכבישי טביליסי ועומס היתר הם מנת יומם של תושביה. על פי תוכניות עיריית טביליסי, עד שנת 2009 צפוי חידושם של 25 כבישים ראשיים וצמתים.
בתקופת השלטון הסובייטי בגאורגיה, בשנת 1937, הוכנסו לשימוש בטביליסי החשמליות הישנות שנקראות "הטרוליבוס של טביליסי" ("Троллейбус"). בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 הועברו לטביליסי כ-300 טרוליבוסים מסוג "סקודה"[18]. בשנות ה-90 של אותה מאה עדיין היו 137 מתוכם פעילים בטביליסי. אולם בשנת 2004 קטן מספרם משמעותית לכ-80, ורק מחציתם (כ-40) היו פעילים. הטיפול השוטף בטרוליבוסים נפגע עקב מחסור בכסף. בשנת 2004 הוכנסו לראשונה לשימוש האוטובוסים. בשנת 2005 העמיד הבנק האירופי לשיקום ולהשקעות (EBRD) לרשות חברת התחבורה של טביליסי 3.1 מיליון אירו אשראי לרכישת טרוליבוסים חדשים. אולם הטרוליבוס יחד עם החשמלית של טביליסי נסגרו בסוף 2006.
במקום הטרוליבוסים הופיעו בשנות ה-90 של המאה ה-20 מיניבוסים קטנים, מרשרוטקה (маршрутка). מספר הנתיבים המיועדים לתחבורה ציבורית גדל מ-72 ל-223. הפחתת השימוש בטרוליבוסים הביאה גם להתחזקות השימוש במוניות, עד כדי כך שמספר המוניות הפועלות בטביליסי אינו פרופורציונלי לכמות האוכלוסייה. מנהלת העיר מנסה להגדיל את מספר המיניבוסים ולהקטין את מספר המוניות במטרה להפחית את הצפיפות ואת זיהום האוויר ברחובות טביליסי.
מאז שנת 1966 פועלת בטביליסי רכבת תחתית קטנה – הרכבת התחתית של טביליסי. אורכה מגיע ל-26.3 ק"מ. הרכבת התחתית פועלת במרווחים של שלוש דקות, ומחברת חלקים מרוחקים למרכז העיר. כיום ישנם שני קווים פעילים, והשלישי נמצא בתהליך בנייה עוד משנות ה-80 של המאה ה-20 ומתעכב עקב בעיות מימון. יחד עם הטרוליבוסים סבלה הרכבת התחתית מנפילות חשמל תכופות, והנוסעים בה נאלצו לסבול עיכובים בנסיעה.
מאז שנת 1872 מחוברת טביליסי לרשת מסילות הברזל של רכבת גאורגיה. קו מסילת הברזל בין טביליסי לוולדיקווקז, שהיה אמור לעבור דרך הרי הקווקז הגדול ולחבר את גאורגיה לרשת מסילות הברזל הרוסית, לא הושלם מאז התקופה הסובייטית, וכרגע גם אין כוונה להשלימו. מסילת הברזל שהוחל בבנייתה בינואר 2007, מסילת הברזל קארס-אחלכלכי-טביליסי-באקו, תחבר את גאורגיה לרשת מסילות הברזל באירופה מבלי להזדקק לחיבור לרשת הרוסית. מסילת הברזל אמורה להתחיל בקארס, טורקיה, לעבור דרך אחלכלכי וטביליסי בגאורגיה, ולהסתיים בבאקו שבאזרבייג'ן.
על פי מפקד האוכלוסים משנת 2014, כ-96% מתושבי העיר הם נוצרים, רובם (כ-93%) אורתודוקסים. רובם משתייכים לכנסייה הגאורגית, וגם לכנסייה האורתודוקסית הרוסית מספר משמעותי של מאמינים. כ-2.3% מהאוכלוסייה משתייכים לכנסייה הארמנית. בין המיעוטים הנוצריים בטביליסי ניתן למנות את הקתולים (כ-0.15%), הפרוטסטנטים (כ-0.1%), הבפטיסטים ואחרים.[19] לכל פלג נוצרי בתי תפילה משלו.
ב-16 בנובמבר1896 נפתח הקולנוע הגאורגי הראשון בטביליסי. בשנות ה-20 נוסדה חברת הסרטים וההפקות "כּארתוּלי פּילמי" ונעשו בה סרטים באורך מלא. בשנת 1972 נוסדה הפקולטה לקולנוע ב"מוסד לתיאטרון על שם שותא רוסתוולי", שלאחר מכן נקרא "המוסד הממלכתי לתיאטרון ולקולנוע". המוסד הלאומי לסינמטוגרפיה נמצא אף הוא בטביליסי. באוקטובר מדי שנה מתקיים בטביליסי פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטביליסי, שהחל בשנת 2000.
לטביליסי היסטוריה עשירה למדי בספורט. כמו ערים אחרות במזרח הקרוב עם השפעה תרבותית אסייתית חזקה, יש לטביליסי אזור היסטורי מיוחד המיועד לתחרויות ספורט. רובעי דידובה וסבורתלו[20] של היום הם האזורים שבהם התקיימו תחרויות ספורט. עד תחילת המאה ה-19 היו ענפי הספורט הנפוצים בעיר: רכיבה על סוסים (במיוחד פולו), היאבקות, איגרוף וקליעה למטרה. עם ההתפתחות החברתית והכלכלית של טביליסי, וההשתלבות הגדולה יותר עם המערב, התפתחו ענפי ספורט נוספים.
תקופת השלטון הסובייטי בגאורגיה הביאה לגידול בפופולריות של ענפי הספורט שהיו נפוצים באירופה ובמידה מסוימת גם בארצות הברית. באותה תקופה נבנו והתפתחו בטביליסי תשתיות במגוון ענפי ספורט מקצועני. עד לשנת 1978 היו בעיר כ-250 מתקני ספורט קטנים וגדולים, ביניהם: 4 בריכות שחייה אולימפיות מקורות ו-6 לא מקורות, 185 מגרשי ואולמות כדורסל, 192 מתקני כדורעף, 82 מתקני כדוריד, 19 מגרשי טניס, 31 מגרשי כדורגל ו-5 אצטדיונים.
ענפי הספורט הנפוצים בטביליסי כיום, בתחילת המאה ה-21, הם: כדורגל, רוגבי, כדורסל והיאבקות. כמו כן פופולריים גם טניס, שחייה ופולו-מים. ישנן מספר קבוצות כדורגל ורוגבי בטביליסי, וכן מועדוני היאבקות. שחקני ליגת ה-NBAזאזא פאצ'וליה וניקולוז צכיטישווילי הם ילידי טביליסי. מחוץ לספורט מקצועני ישנן קבוצות ספורט של המכללות וקבוצות ספורט של חובבנים.
רוב רובן של חברות המדיה של גאורגיה מרוכזות בטביליסי, כולל טלוויזיה, עיתונות ורדיו. בעיר נמצאת תחנת הטלוויזיה הפופולרית רוסתווי 2, שזכתה לפרסום רב עקב סיקורה את מהפכת הוורדים. מלבד רוסתווי 2 מרוכזות בטביליסי שלוש מארבע התחנות האחרות (אימדי, מזה וערוץ השידור הציבורי). שידורי הטלוויזיה של טביליסי, שהחלו בשנת 1956, עברו שינויים מרחיקי לכת במחצית השנייה של 2005, כאשר רוסתווי 2 רכשה את ערוץ הטלוויזיה מזֶה, וחברת החדשות של רופרט מרדוק הפכה לבעלת המניות באימדי בתחילת 2006. רכישת המניות בידי חברת החדשות נתנה לה דריסת רגל ראשונה בשוק הטלוויזיה הפוסט-סובייטי.
מטביליסי משדרות תחנות הרדיו המשפיעות ביותר בגאורגיה ובעלות שיעורי ההאזנה הגדולים ביותר בגאורגיה, בהן: אימדי (105.9FM), פורטונה, ורדיו 105. שידורי הרדיו בגאורגיה החלו בשנת 1927.
דו-השבועון בשפה העברית, מנורה, מדווח בעמוד השער הראשי שלו על מבצע עופרת יצוקה, 2009
בטביליסי נמצאים מספר בתי הוצאה של עיתונים. בין הידועים שבהם העיתונים היומיים: "24 סאאתי" ("24 שעות"), "רזוננסי" ("תהודה"), "עלייה", ובשפה האנגלית: "דה מסנג'ר", השבועון "פייננשל", "גאורגיה טודיי" ו"הטיימס הגאורגי".
בית הדפוס הראשון בטביליסי נוסד בשנת 1709 על ידי וחטנג השישי, הוואלי של כארתלי. בשנת 1712 הודפס הספר הראשון על ידי אנטים האיברי. בשנת 1819 יצא לאור העיתון המודפס הראשון בטביליסי, "סָכַּרתווֶלוֹסגאזֶתי". שנה לאחר מכן שונה שמו ל"כּארתוּלי גאזֶתי" ובשנת 1828 יצא לאור העיתון "טפיליסיס אוצק'באני". בין השנים 1852–1875 ראה אור הז'ורנל, "ציסקארי" ובין השנים 1866–1885 העיתון "דרוֹאֶבָּה" ("זמנים"). בשנת 1877 הוציא איליה צ'בצ'בדה לאור את הז'ורנל "איבריה" שהפך משנת 1886 לעיתון. בשנת 1966 יצאה לאור "האנציקלופדיה הגאורגית-סובייטית".
האדריכלות של טביליסי משלבת אדריכלות גאורגית מקומית עם השפעה ביזנטית חזקה והשפעה אירופית/רוסית (נאו-קלאסית), וסגנונות אדריכלות מזרח-תיכוניים. החלקים העתיקים של העיר, ובכללם אבאנותובני, אוואלברי ובמידה מסוימת רובע סולולקי מתאפיינים בבירור באדריכלות גאורגית מסורתית עם השפעה מזרח-תיכונית. אזורים שנבנו בעיקר במאה ה-19 (שדרות רוסתוולי, רובע ואקה וכו') מאופיינים באדריכלות מנוגדת בסגנון אירופי/רוסי נאו-קלאסי.
סגנון הבנייה הסובייטי כלל מבנים גדולים של דירות בטון (הנקראים "בלוקים"). בניית מבני התרבות, החברה והרשויות נעשתה אף היא באותו סגנון, שלא תאם במיוחד את הנוף של טביליסי. עם התפרקות ברית המועצות הפכה טביליסי לזירת בנייה לא-מבוקרת ואף לא-מתוכננת ומאושרת על ידי הרשויות. משנת 2004 פתחה עיריית טביליסי ביוזמה לריסון הבנייה הבלתי מבוקרת, בהצלחה חלקית.
בעתיד הקרוב מתוכננים בטביליסי קומפלקס של גורדי שחקים ומגדלי אקסיס מלון אג'ריה, שיהיה גם קומפלקס עסקי (בתהליך בנייה).
מרכז המדע בגאורגיה, האוניברסיטה הממלכתית של טביליסי, נוסד בשנת 1918 וכיום לומדים בו כ-35,000 סטודנטים ב-22 פקולטות. ספריית האוניברסיטה כוללת כ-3.6 מיליון ספרים וכתבי עת. האקדמיה הגאורגית למדעים כוללת עשר מחלקות ו-63 מכוני מחקר. היא מנהלת מחקר בסיסי ומתאמת בין מכוני המחקר בגאורגיה.
בטביליסי נמצאות גם האוניברסיטה הטכנולוגית של גאורגיה, האוניברסיטה הפדגוגית הממלכתית, האוניברסיטה לרפואה והאוניברסיטה הממלכתית לשפות ותרבות. כן נמצאים בה גם מוסדות פרטיים, בהם האוניברסיטה הגאורגית למדעי החברה ואוניברסיטת גריגול-רוביקדזה. בטביליסי עצמה עוסקים מעל 20,000 איש במוסדות מחקר.
בשנת 1934 נענה הביולוג הקנדי ממוצא צרפתיפליקס ד'אֶרֶל (Felix d'Hérelle) להזמנתו של סטלין להצטרף למכון לבקטריולוגיה בטביליסי, שהוקם ב-1923 על ידי המיקרוביולוג הגאורגי גיאורגי אליאבה (George Eliava). אליאבה התיידד עם ד'ארל בעת ביקורו במכון פסטר, והתוודע לבקטריופאג'ים רק בשנת 1926. מכון גיאורגי אליאבה לבקטריופאג'ים מיקרוביולוגיה ווירולוגיה מומן על ידי סטלין, למטרות ביצוע מחקר, דגימה וייצור של פאג'ים. ברבות השנים הפך למרכז עולמי לחקר שימושים רפואיים בפאג'ים. אחת מהצלחותיו הראשונות של המכון הייתה בפיתוח פאג' רב-עוצמה למלחמה בדיזנטריה, שבו השתמש הצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחר מכן. המכון עדיין שוכן בטביליסי ומשקיף על נהר הקורה. מעבר לחומת המכון אפשר להבחין בקוטג' היפה שבנה סטלין לד'ארל. הוא עדיין מכונה "הקוטג' של ד'ארל", על אף שמאוחר יותר שכנה בו מפקדת הק.ג.ב. הגאורגית. המכון פועל עד היום[22].
אבאנותובני – רובע בתי מרחצאות הגופרית המפורסם של טביליסי, שהתפרסם בעיקר בתקופת השלטון הרוסי בגאורגיה (האימפריה הרוסית וברית המועצות). זה היה מקום היווסדה של טבליסי על פי האגדה.
קתדרלת סמבה – הקתדרלה הראשית של הכנסייה הגאורגית ומקום מושבו של הפטריארך הגאורגי. הקתדרלה שוכנת במבנה הדתי הגדול ביותר בגאורגיה ובכל עבר הקווקז, ואף בין הכנסיות האורתודוקסיות הגדולות בעולם.
כוורתליס דדה או אם גאורגיה – פסל מונומנטלי שהפך לאחד מסמלי העיר. זוהי דמות אישה לבושה בלבוש הלאומי הגאורגי. בידה השמאלית היא מחזיקה קערת יין כדי לקדם את פני אלה הבאים כחברים, ובידה הימנית היא מחזיקה חרב עבור אלה הבאים כאויבים.
כיכר החירות – הכיכר המרכזית של טביליסי אשר נבנה בתקופת שלטון האימפריה הרוסית בגאורגיה, יחד עם שדרות רוסתוולי. בכיכר זו התרחשו ציוני דרך חשובים שעיצבו את ההיסטוריה של גאורגיה, ביניהם: ההפגנות שהביאו להחלטה של הממשל הסובייטי בגאורגיה להכריז על עצמאותה של גאורגיה, אירועי מהפכת הוורדים שהביאו להפיכה בשלטון ללא שפיכות דמים, הפגנות האופוזיציה בגאורגיה בשנת 2007 שהביאו לבחירות חדשות בינואר 2008 ועוד. בכיכר החירות נמצא גם מבנה הפרלמנט של גאורגיה.
מבט על נהר הקורה מצוק מטחי. מימין פסל וחטנג גורגסלי שנמצא על הצוק. למרגלו הצוק גשר מבטון מזוין, שנבנה בשנת 1951 במקום שני גשרים ישנים. שבמהלך בנייתו נהרסו מבנים ייחודיים ומתחם שלם של מבנים המתוארכים למאות ה-17-ה-19
^ראו גם קרב קורה הראשון, בפברואר 1221, וקרב קורה השני בסתיו של אותה שנה; קרבות אלה, שנערכו במישור קורה, דרומית לטביליסי, והמפלות הגאורגיות בעקבותיהם סללו את דרכם של המונגולים לכיוון טביליסי
גאורגיה
ערך מורחב – היסטוריה של טביליסי
זארבריקן, גרמניה (מ־1975)[23].
נאנט, צרפת (מ־1979)[23]
ליובליאנה, סלובניהמ-14 באוקטובר 1979[23]
אינסברוק, אוסטריה (מ־1982)[23]
פלרמו, איטליהמ-21 בנובמבר 1987[23]
בריסטול, אנגליהמ-12 ביולי 1988[23]
בילבאו, ספרד (מ־1989)[23]
אנקרה, טורקיה (מ־1996)
קייב, אוקראינהמ-29 במאי 1999[23]
אסטנה, קזחסטן (מ־2005)[23]
ירוואן, ארמניה
אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הבריתמ-10 באוקטובר 1987[23]
אתר האינטרנט הרשמי של טביליסי
טביליסי (גאורגיה), דף שער בספרייה הלאומית
