בתורה שבכתב לא מצוין שהנידה צריכה לטבול במים לפני שנטהרת, אלא עליה להמתין שבעה ימים מעת הופעת הווסת, ואז מסתיים תהליך טהרתה. אולם בתורה שבעל פה עברה המסורת שעל הנידה לטבול בתום שבעת הימים, כדי להיטהר. בעקבות זאת נחלקו הראשונים מה המקור לכך שהנידה צריכה לטבול כדי להיטהר[1]:
חדר הכנה לטבילה במקווה בירושליםלדעת רב יהודאי גאון הדבר נלמד מקל וחומר: אם הנוגע בנידה צריך לטבול במקווה כדי להיטהר, כפי שמפורש בתורה, קל וחומר שהנידה עצמה צריכה לטבול כדי להיטהר.
לדעת רבנו תם הדבר נלמד מדרשת חכמים על הפסוק[2] : "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא", ודרשו חכמים[3]: "מה תלמוד לומר במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה".
לדעת רבנו יצחק מבעלי התוספות, הדבר נלמד מהפסוק[4]: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ", שעליו דרשו חכמים[5]: "והדוה בנדתה – בנדתה תהא עד שתבא במים".
לדעת הרמב"ם[6] הדבר נלמד מהפסוק[7]: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב", ומכאן למדו בבנין אב שכל טמאים צריכים לטבול במקוה כדי להיטהר.
לדעת רבי חיים פלטיאל[8] הדבר נלמד מכך שדין הנידה הוקש לדין הזב, שלגביו מפורש בתורה שעליו לטבול כדי להיטהר מטומאתו.
מדאורייתא, האישה סמוך לטבילתה צריכה לעיין בכל גופה ולוודא שאין עליו דבר חוצץ. עזרא הסופר תיקן באחת מעשר תקנותיו, כי על האישה הטובלת לחפוף את שערה במים חמים ולסורקו לפני הטבילה, כדי לוודא שאין חציצה בשיער. האמורא רבא הוסיף לתקן כי האישה תדיח במים את 'בית קמטיה' במים, כלומר כל המקומות הנסתרים, כגון בית השחי, מקום הערווה, ונקבי האוזניים. המנהג כיום לרחוץ ולשרות את כל הגוף במים לפני הטבילה.
ראשונים נחלקו בשאלה האם על האישה לבצע הכנות אלו בשעות היום, לפני הטבילה בלילה (מחשש שבשעת לילה לא תדקדק האשה לבצע את ההכנות במתינות), או בשעות הלילה דווקא, כדי לסמוך הכנות אלו לטבילה ככל שניתן. הלכה למעשה, השולחן ערוך פסק כי על האשה לחפוף את ראשה בסמוך לטבילה. מיהו, מכל מקום, המנהג הכשר הוא להתחיל את החפיפה מבעוד יום ולגמרה בסמוך לטבילה ובמקרה שסימה לחפוף לפני כן, להביא מסרק עמה למקוה. עם זאת, המנהג בימינו הוא לבצע את כלל ההכנות בשעת לילה, תוך הקפדה על שהייה מספקת בשלב ההכנות כדי לוודא הסרה של כל חציצה אפשרית.
במקוואות בני ימינו ישנה מלתחה מאובזרת עם אמבטיה, בה יכולה האישה לעשות את כל ההכנות לטבילתה. כחלק מתפקידה, הבלנית במקווה זמינה לסייע לנשים החפצות בכך בתהליך ההכנה לטבילה.
זמן טבילת הנידה הוא בלילה שבסיום היום השביעי להופעת הווסת. אולם בשלהי תקופת התנאים, בעקבות טרדות הגלות וצרות הרומאים, ראה רבי יהודה הנשיא שנוצר בלבול בספירת ימי הנידה והזיבה, ותיקן שכל אשה הרואה דם ווסת במשך שלושה ימים צריכה לחשוש שמא נעשתה מכך זבה גדולה, ועליה לספור שבעה ימים נקיים מדם. בתקופת האמוראים נוספה חומרה שהוסיפו בנות ישראל על עצמן, שאפילו ראתה טיפת דם כחרדל – מונה שבעה ימים נקיים.
כתוצאה מכך, מאז ועד היום כל אשה סופרת שבעה נקיים לאחר שפסק דם הווסת לחלוטין, ובליל השמיני לנקיים טובלת. מן התורה, מותר לזבה לטבול גם ביום השביעי, אך חכמים אסרו זאת מחשש לראיה מחודשת של דם במהלך היום השביעי, שתגרום לסתירה למפרע של טהרתה.
נוסף על גזרת חכמים שלא לטבול ביום השביעי, לדעת רוב הראשונים גם טבילה ביום השמיני אסורה מדברי חכמים, מחשש לכך שביתה של הטובלת שתראה אותה טובלת ביום, תסבור שאימה טבלה ביום השביעי, ותתיר לעצמה לטבול ביום השביעי. אך יש אומרים שאיסור זה חל רק על נידה הטובלת ביום השמיני להופעת הווסת.
להלכה נפסק כדעת רוב הראשונים, שאין לטבול ביום השמיני. אולם על פי המבואר בתלמוד[9], כשיש אונס שלא מאפשר לטבול בליל השמיני, כגון חשש מקור עז, חיות טרף או שודדים המסתובבים בלילה, ניתן לטבול ביום השמיני.
רוב הטבילות נערכות במקווה, שהוא מבנה שתוכנן על פי הכללים ההלכתיים, ומכיל לפחות 40 סאה (360 או 550 ליטרים) של מים שאינם שאובים, כלומר מי גשמים שנקוו במבנה ולא הובלו אליו באמצעות צינורות[10].
כמו על רוב המצוות שהזמן גרמן, גם על מצוות הטבילה תקנו חכמים ברכה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
בטבילת נידה מקובל לטבול פעם ראשונה, אחר כך לברך, ואז לטבול פעם נוספת. בשעת הברכה, תישאר הטובלת בתוך המים כשהיא מכוסה עד צווארה, תחבק בידיה את גופה (כדי לחצוץ בין הלב לערווה), תכסה את ראשה ואז תברך. לדעת השולחן ערוך תברך קודם הטבילה.
יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר את ליל טבילתן שלא ללכת במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם, ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה "ארור שוכב עם בהמה" בהתאם למנהג זה, התיר הרב יהודה אסאד לאשה בעלת חנות — שהיא ובעלה ביקשו לדחות את טבילתה שחלה במשך ימי השבוע, כדי שלא ירגישו אחרים בהליכתה — לדחות את טבילתה לערב שבת.
הרב עמרם בלום בשו"ת בית שערים, דחה את דברי הרב יהודה אסאד וכתב עליו ש"הפריז על המדה", כיוון שמדובר במנהג ואין כאן דין גמור ולא ייתכן שהמנהג ידחה את דין הטבילה בזמנה.
מספר סיבות נאמרו על הסתרת הטבילה בפרט, וקיום יחסי אישות בכלל:
כדי שלא יבואו אנשים להרהר בנשים שטובלות (כשחוזרות מהמקווה), וכמו שנאמר במסכת יומא (דף עד) "טוב מראה עיניים באישה יותר מגופו של מעשה".
אמנם, פעמים שאין חייבים להסתיר את ליל הטבילה, כגון שיש צורך לספר לרב או לרופא מתי חל ליל טבילה, או כשמפחדת לחזור בלילה לבדה מהמקווה, ורוצה שחברתה תלווה אותה, וכדומה. באופן שאין אפשרות להסתיר את ליל הטבילה, כגון שמתארחים במקום אחר בליל שבת וישימו לב שהולכת לטבול, אינה צריכה לדחות את ליל הטבילה.
אשה שבעלה לא נמצא בעיר בליל טבילתה, המנהג הוא שאינה טובלת עד שיבוא בעלה,[דרוש מקור] על פי הקבלה, יש חשש שאם תטבול ידבקו בה שדים לאישה אם טבלה ובעלה אינו עימה בעיר. אמנם, אם הוא יכול לבוא בפתאומיות, כגון שהוא במילואים וכדומה, יש לה לטבול אף אם הוא אינו בעיר, ולהניח על עצמה בגד של בעלה לשמירה.[דרוש מקור]
ערך מורחב – חפיפה לפני טבילה