טנגשימה
טָנֵגַשִימָה (ביפנית: 種子島) הוא אי, חלק ממחוז קגושימה בדרום יפן. האי הוא השני בגודלו בקבוצת איי אוסומי.
 | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
ים סין המזרחי  |
| קואורדינטות | 30°34′26″N 130°58′52″E / 30.573888888889°N 130.98111111111°E |
| שטח | 444.30 קילומטר רבוע |
| אורך | 57.5 קילומטר |
| רוחב | 12 קילומטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
יפן |
| אוכלוסייה | 36,000 |
| עיר ראשית |
נישינוֹמוֹטֶה |
  | |
גאוגרפיה
עריכהטנגשימה הוא אי נמוך מאורך, השוכן דרומית לאי קיושו. אורכו 57.5 קילומטרים מצפון לדרום, ובין 5 ל-12 קילומטרים ממזרח למערב. האורך הכולל של חופי האי הוא 186 קילומטרים, שטחו 445 קילומטרים רבועים וגובהו המקסימלי 282 מטרים. יערות מנגרובים נפוצים בחלק מהאזורים. באי מתגוררים 33,000 תושבים ויש בו יש עיר אחת: נישינוֹמוֹטֶה (西之表) השוכנת בנפה שעל שמה, ושתי עיירות: נקאטנֶה (中種子) ומינאמיטנה (南種子), השייכות לנפת קומגה. האי מעובד באינטנסיביות ומרבית התושבים מתפרנסים מחקלאות ומדיג.
לאי ניתן להגיע במעבורות מקגושימה או בדרך האוויר. ל"נמל התעופה החדש של טנגשימה" (30°36′33″N 130°59′29″E / 30.609241°N 130.991467°E), קוד יאט"א TNE מגיעות טיסות יומיות מקגושימה ומאוסקה
האקלים בטנגשימה הוא סובטרופי גשום, המאופיין בגשמים בכל השנה, כשמרבית המשקעים יורדים בתקופת האביב והקיץ. החורף קר יחסית, אבל שלג כמעט שאינו יורד באי. בקיץ יש סכנת טייפונים. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 19°C, הטמפרטורה המינימלית הממוצעת היא 1°C, המקסימלית היא 33°C, וכמות המשקעים נעה בין 2,000 ל-2,500 מ"מ גשם.[1]
היסטוריה
עריכהפרהיסטוריה
עריכהבדרום טנגשימה נתגלו כמה אתרים מהתקופה הפלאוליתית העליונה, בהם יוקומינה (Yokomine), טצ'יקירי (Tachikiri) ואוצובובאטה (Ōtsubobata). באחרון נתגלו מלכדות ציד הקדומות ביותר שנתגלו ביפן המתוארכות לפני כ-30,000 שנים.[2] אתר קבורה שנתגלה בהירוטה (Hirota), גם היא בדרום האי מעיד על התרבות המפותחת יחסית והייחודית של שלהי תקופת יאיואי ותחילת תקופת קופון בסוף המאה הרביעית לספירה. בצמוד למרבית מרבית הקבורים באתר נתגלו תליונים ומחרוזות עשויים מקונכיות שעברו סיתות ועיבוד.[3]
הכנסת כלי ירי ליפן
עריכהב-1184 הובס שבט טאירה (平), משפחה של סמוראים, על ידי מינאמוטו נו יוריטומו בקרב דאן נוֹ אוּרה. בני השבט הוגלו לטנגשימה, מקיוטו שבה התגוררו. זו הסיבה לכך שעד היום מדברים תושבי האי במבטא האופייני לקיוטו ולא במבטא של קיושו או קגושימה למרות הקרבה הגאוגרפית. בני השבט לקחו עימם, אומנים ובעלי מלאכה מקיוטו. החולות של טנגשימה עשירים בברזל, והאומנים שהגיעו מקיוטו פיתחו שיטות מקוריות לחישול והשחזה של המתכת. ליכולות אלו הייתה חשיבות מיוחדת כאשר האירופאים הראשונים הגיעו ליפן במאה ה-16.
טנגשימה היה המקום הראשון ביפן אליו הגיעו אירופאים, אך אין הסכמה על המועד המדויק, האם היה זה ב-1542 או ב-1543. בספרו "טנגשימה: הגעתה של אירופה ליפן" (ראו לקריאה נוספת) טוען הפרופסור השוודי אולוף לידין (Olof G. Lidin) כי לאחר שהצליב בין מקורות פורטוגזים למקורות היפניים הוא הגיע למסקנה כי האירופאים הראשונים שהגיעו ליפן היו צמד סוחרים פורטוגזים שנחתו בכף קדוקורה בקצה הדרומי של טנגשימה על סיפונה של ג'ונקה סינית ב-23 בספטמבר 1543. גם על שמם של השניים שהגיעו אין הסכמה. המקור הידוע ביותר על הגעתם של הפורטוגזים לטנגשימה, אם כי הוא שנוי במחלוקת, התפרסם שבעים שנים אחר כך. ב-1613 התפרסמו בליסבון זיכרונותיו של ההרפתקן, מגלה הארצות והסוחר פרנאו מנדש פינטו, בשם Peregrinaçam (מילולית "עלייה לרגל" בפורטוגזית עתיקה, אם כי מקובל לתרגם כ"מסעות"). פינטו, שמת 30 שנים לפני שיצא ספרו לאור, טען כי היה בין שלושת הפורטוגזים הראשונים שהגיעו לטנגשימה וכי שהו באי חמישה חודשים. מרבית החוקרים סבורים כי סיפורו הוא בדיה, וכי שמע את הסיפור האמיתי והחליט לשלב את עצמו בו. הספר מפרט שמות מקומות קיימים ונראה כי פינטו אכן היה בטנגשימה, אבל לא במפגש הראשון. מכל המקורות שיש בידנו כיום ברור שהיפנים התרשמו במיוחד מהארקבוזים, מעין סוג מוקדם של רובה מוסקט, כלי הנשק שנשאו הפורטוגזים עמם. אבק השרפה הומצא בסין וההמצאה הגיעה ליפן לפני שהגיעה לאירופה, אלא שהשימוש הצבאי שעשו היפנים באבק השרפה היה בהפעלת תותחים פרימיטיביים בלבד. הם רכשו את הרובים מהפורטוגזים, ומכיוון שכאמור הייתה כבר באי תעשיית ברזל מפותחת, ואומנים מוכשרים, הם הצליחו להעתיק את הדגם הפורטוגזי. תוך תקופה קצרה החל האי לייצא ליפן גופא את הרובים, שקיבלו עקב כך ביפן את הכינוי "טנגשימה".
המסורת של חישול פלדה והשחזתה נמשכת עד ימינו. הסכינים תוצרת טנגשימה, המכונים "טנגשימה הוצ'ו" (סכיני טנגשימה) נמצאים בשימוש נרחב, ושפים רבים בקיוטו ובקנסאי משתמשים בהם. בדומה, רבים מבין העוסקים באמנות הבונסאי מעדיפים להשתמש ב"טאנה-באסמי" (מספריים של טנגשימה).
מרכז החלל של טנגשימה
עריכה
המטה של הסוכנות היפנית לחקר החלל שוכן בנמל החלל של מרכז החלל טנגשימה (種子島宇宙センター) בחלקו הדרום מזרחי של האי. מרכז החלל הוקם ב-1969 כאשר הוקמה הסוכנות והוא מנוהל על ידיה. הפעילות המתרחשות במרכז כוללות הרכבה, ניסוי שיגור ועקיבה של לוויינים, כמו גם ניסויים במנועים רקטיים.
מרכז החלל כולל מוזיאון המוקדש לחקר החלל והוא האטרקציה התיירותית העיקרית באי.
לקריאה נוספת
עריכה- Olof G. Lidin Tanegashima: the arrival of Europe in Japan, NIAS Press, 2002 ISBN 8791114128
- Chris Rowthorn, Japan, Lonely Planet, 2007, ISBN 174104667X, page 743
קישורים חיצוניים
עריכה
- מדריך לתיירים בטנגשימה בויקימסע האנגלי (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מידע זה מבוסס על ויקיפדיה ביפנית. טבלאות אקלים מלאות יותר ניתן למצוא ב-Tanegashima, Japan: Climate, Global Warming, and Daylight Charts and Data
- ^ Ōtsubobata: The oldest pit traps in Japan? Warm Tanegashima's Paleolithic upsets the prevailing image of this era.
- ^ Hirota: Gorgeous accessories using shell from the south seas. People with unique customs who lived at a relay point on the “shell route.”