טנק מערכה

טנק מערכה (באנגלית: Main Battle Tank) הוא טנק מודרני המיועד למילוי תפקידים רבים בחילות שריון רבים ברחבי העולם. טנק המערכה תוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב ולבצע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק "כלבו" שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.

טנקי המערכה התפתחו מהטנקים הבינוניים-כבדים ומטנקי השיוט הכבדים שיוצרו בסוף מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. ארצות הברית, בריטניה, וברית המועצות פיתחו את הטנקים האלה דוגמת ה-M47 פטון, הצנטוריון וה-T-54 לשאת חימוש ושריון ברמה שביטלה למעשה את הצורך בטנקים כבדים. כך קרה שהדור הזה של הטנקים שימש ברוב המקרים כטנקי מערכה עיקריים על אף שבתחילה הוצבו לצידם טנקים כבדים.

ההתפתחות בתחום ההנעה, ובעיקר מנועי דיזל מצוינים וחזקים, איפשרה לטנקי המערכה להיות ניידים מאוד, על אף משקלם הגבוה. בשנים האחרונות ממשיך להשתפר תחום ההנעה, הן במנועים משופרים יותר והן בעבירות משופרת בשטח. התפתחות בעיצוב שריון פלדה, ולאחר מכן הגדלת יעילות השריון באמצעות שילוב חומרים קלים יחסית וחזקים מאוד (שריון מרוכב), איפשרה לטנק המערכה העיקרי המודרני רמות מיגון גבוהות תוך שמירה על משקל סביר. למרות זאת, ככל שגדלו האיומים שבפניהם נאלץ הטנק להתמודד, משקלו וגודלו עלו וכיום טנק מערכה מודרני שוקל בין 60 ל-70 טונות (להשוואה רוב הטנקים הכבדים ממלחמת העולם השנייה שקלו בין 45 ל-55 טונות). כדי לפצות על תוספת המשקל, טנקי המערכה מצוידים במנועים חזקים ביותר שמגיעים לעוצמה של 1,500 כ"ס (1,100 קילוואט).

למרות ההתפתחות בשריון ובמיגון הטנק, התפתחות מקבילה של נשקי הנ"ט מונעת מהטנק שליטה בשדה הקרב. בקרב צבאות סדירים, טילי נ"ט מתקדמים מאפשרים ללוחמי החי"ר להתמודד עם טנקי מערכה ומסוקי קרב הפכו לציידי טנקים קטלניים המסוגלים לבלום טורי שריון מרחוק. גג הצריח, הזחלים, החיבור שבין הצריח לתובה וגחון הטנק נחשבו מאז ומתמיד לאזורים הפגיעים בטנק ועד היום מהווים נקודות תורפה שמנוצלות כדי להשבית טנקים באמצעות אמצעי לחימה מאולתרים כגון רקטות נ"ט ומטעני גחון. הפתרון של הוספת שריון מוגבל, בסופו של דבר, עקב הגבלת עומס ופגיעה בניידות הטנק. לכן, נוספו בשנים האחרונות לחלק מהטנקים מיגונים ריאקטיביים (קסטות המלאות בחומר נפץ הודף שמתפוצצות עם פגיעת התחמושת ובכך מטות אותה הרחק מהטנק) וכן מערכות הגנה אקטיביות לטנקים המסוגלות לשבש טילי נ"ט מונחים (Soft kill) ואף להשמידם באוויר (Hard kill).

החימוש העיקרי של טנק המערכה הוא תותח רב-תכליתי בקליבר גדול. טנקי המערכה הראשונים נשאו תותחים בקוטר של 75–100 מילימטר, אך מכיוון שעם השנים עברו תפקידי הטנק הכבד לטנק המערכה וכתוצאה ממירוץ חימוש בין המיגון לתותח, נושאים טנקי מערכה מודרניים תותח בקוטר 105, 120 או 125 מילימטר. התותח מאפשר לטנק השמדת טנקים אחרים, השמדת רכבים "רכים" (כגון נגמ"שים וכלי רכב בעלי מיגון קל) והשמדת חי"ר. לכל מטרה יש סוג תחמושת ייעודי (אם כי יש סוגי תחמושת רב-תכליתיים).

טנקי המערכה נועדו לשימוש במערכות ומלחמות בין צבאות סדירים, אך הם שימושיים גם בלוחמה בשטח בנוי, כפי שניתן היה לראות במלחמת עיראק ובמבצעי צה"ל באינתיפאדה השנייה ובלחימה ברצועת עזה. במבצע צוק איתן הופעלו לראשונה טנקי מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" שהוכיחה את עצמה בהגנה על הטנק מפני רקטות וטילי נ"ט ואפשרה לחיל השריון חופש פעולה גדול, דבר שאפשר לטנקים לפעול ביעילות ובהצלחה ולפגוע במטרות טרור ומחבלים רבים.

למרות זאת נשמעו טענות כי בעתיד יצומצם תפקידם של הטנקים בשדה המערכה, לאור התייעלות הנשק האנטי-טנקי ותפוצתו הנרחבת. טענות אלו הושמעו על ידי אנשי צבא בכל רחבי העולם בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נבלמו בשלבים מסוימים כוחות השריון של צה"ל באמצעות טילי נ"ט, אולם העובדות הן ששימוש נרחב בלחימת שריון נמשך גם עשרות שנים לאחר מכן, למשל במלחמת עיראק ב-2003.