ויקיפדיה

טריבון הפלבאים

משרה פוליטית ברומא העתיקה
(הופנה מהדף טריבון הפלבס)

טְרִיבּוּן הפּלֶבֶּאִים, או טריבון העם (בלטינית: tribunus plebis) היה המוסד השלטוני הראשון ברפובליקה הרומית שנפתח בפני הפלבאים, ואשר שימש לאורך ההיסטוריה של הרפובליקה ככלי החשוב ביותר לאיזון כוחם של הסנאט הרומי והמגיסטראטים.

לטריבוני הפלבאים הייתה נתונה הסמכות לכנס ולעמוד בראש אספת הפלבאים, לכנס את הסנאט, ליזום ולהוביל חקיקה, ולהתערב לטובת פלבאים בעניינים משפטיים. אולם הכלי המשמעותי ביותר שהיה נתון לרשותם הוא זכות הטלת הווטו על החלטות הקונסולים ויתר המגיסטראטים, ובכך להגן על האינטרסים של המעמד הפלבאי.

טריבוני הפלבאים ישבו בדרך כלל על ספסלים מיוחדים שהוצבו עבורם בפורום רומאנום. הטריבונים נחשבו לאישיויות קדושות, ולכן כל פגיעה פיזית בהם סיכנה את הפוגע בשלילת זכויותיו האזרחיות ואף בהוצאה להורג. בתקופת האימפריה הרומית סמכויות הטריבונים הוענקו כדרך קבע לקיסר, והמשרה עצמה רוקנה מתוכן ואיבדה כל משמעות מעשית[1].

היסטוריה

עריכה

ייסוד מוסד הטריבונות

עריכה
 
עזיבת הפלבאים אל מונס סאקר, תחריט מאת ב. ברלוצ'יני, 1849.
 
אגריפה מנניוס לאנאטוס

כ-15 שנה לאחר ביטול המלוכה וייסוד הרפובליקה הרומית, החלו הפלבאים לכרוע תחת נטל חובותיהם הכספיים למעמד הפטריקי השליט. סדרה של התנגשויות בין הפלבאים לפטריקים בשנים 495 ו-494 לפנה"ס הביאו את הפלבאים לסף מרד, ואף נרקמו מזימות בדבר התנקשות בקונסולים. לבסוף החליטו הפלבאים, בהנהגת לוקיוס סיקיניוס ולוטוס, לנקוט בצורת מחאה בלתי אלימה: הם נטשו את העיר בהמוניהם אל המונס סאקר (אנ') ("ההר הקדוש"), גבעה הסמוכה לרומא, והתבצרו בה[2]. הסנאט שלח אל הפלבאים המורדים את אגריפה מנניוס לאנאטוס, קונסול לשעבר שהיה חביב על העם. מנניוס התקבל בחמימות על ידי המורדים וניסה לדבר על לבם. על פי המסופר הוא המשיל להם משל על איש, שאיבריו השונים לא הסכימו בינם לבין עצמם:

פעם אחת לא הייתה הרמוניה בין איברי גוף האדם, כפי שקורה היום: לכל איבר הייתה דעה משלו ולשון משלו. איברי הגוף ראו אי צדק בכך שעליהם לעמול ולדאוג לספּק לבטן את צרכיה, בשעה שהבטן יושבת לה בשקט ובאפס מעשה ביניהם ונהנית מכל הטוב המוגש לה. לכן הם זוממים שהידיים לא יגישו את המזון לפה, והפה לא יקבל כל דבר שניתן לו, והשיניים לא ילעסו את מה שנותנים להן. כך יכניעו את הבטן הסוררת. אלא שמרוב זעמם להכניע את הבטן פקדה את האיברים ואת הגוף כולו חולשה עצומה. אז התחוור להם עד כמה הבטן אינה מתבטלת, וכי היא מזינה את שאר חלקי הגוף יותר מאשר היא ניזונה; הודות לכך הגוף חי ונושם; הדם שבנוּ, הנוצר מן המזון שאותו אנו מעכלים, ממלא את עורקינו ומתפשט לכל חלקי הגוף

— טיטוס ליוויוס, "ראשיתה של רומא - מיסודה של העיר: ספרים 1-5", הוצאת כרמל, ירושלים; תרגם: משה ליפשיץ. ספר 2, פרק 32.

מנניוס המשיל את מצבה של רומא למצבו של אותו איש. הסנאט, הוא הבטן שדואגת לספק מזון לשאר האיברים ומוציאה החוצה את הפסולת. והם, הפלבאים, שאר האיברים המאמינים שרק הם לבדם הטורחים על תפעול הגוף והסנאט והפטריקים אינם עושים דבר[3].

בעקבות נאומו של מנניוס הסכימו הפלבאים לנהל משא ומתן על חזרתם לעיר. התנאי העיקרי שהציבו היה מינוי טריבונים מיוחדים שייצגו באופן בלעדי את מעמד הפלבאים, ויגנו עליהם מפני כוחם של הקונסולים. פטריקים לא יהיו רשאים להתמודד על תפקיד זה (משמע, רק פלבאים יהיו זכאים להתמודד על המשרה), והטריבונים צריכים לקבל מעמד מקודש, כך שכל אדם שיפגע פיזית באחד מהם יסתכן בשלילת זכויותיו האזרחיות ואף בהוצאה להורג. הסנאט הסכים לכל התנאים, והפלבאים שבו לרומא[4].

הטריבונים הראשונים היו לוקיוס אלביניוס פטרקולוס וגאיוס ליקיניוס, שנבחרו לכהן בשנת 493 לפנה"ס. בהמשך, מינו הטריבונים את סיקיניוס ושניים נוספים ממנהיגי המחאה כעמיתיהם לכהונה[4].

המקורות העתיקים מעידים על כך שבמקור מספר הטריבונים נע בין שניים לחמישה. אם אכן היו רק שניים, אזי שמספר הטריבונים הורחב לחמישה בשנת 470 לפנה"ס. כך או אחרת, מצבת הטריבונים הורחבה לעשרה בשנת 457 לפנה"ס, ועמדה על מספר זה מאז והילך.

הטריבונים נעזרו בשירותיהם של שני איידילים פלבאים בענייני התפעול השוטף של העיר. בין היתר היה באחריותם של האיידילים לדאוג לניקיון העיר, פיקוח על החוק והסדר הציבורי, תחזוק המוסדות הציבוריים והרחובות, אחריות על הארכיונים, ארכוב החוקים ודאגה לאספקה סדירה של מים ותבואה לעיר. נוסף לכך היו האיידילים אחראים למסחר הוגן בשווקים ולפיקוח על המידות והמשקלות. האיידילים הפלבאים נהנו מסמכויות אכיפה וענישה (coercitio), שכללה הטלת קנסות, מאסר עבריינים וגביית ערבות כספית. רק פלבאים היו זכאים לכהן בתפקידים אלה, אם כי היו לפחות מספר מקרים חריגים בהם התפקידים אוישו על ידי פטריקים[5].

התנגשויות בין הטריבונים לסנאט

עריכה

בשנת 471 לפנה"ס חוקק חוק ה-Lex Publilia, שהעביר את הסמכות לבחירת טריבוני הפלבאים מאספת הקוריות לאספת השבטים, ובכך נוטרלה יכולתם של הפטריקים להשפיע על הבחירות[6].

בשנת 462 לפנה"ס, הטריבון גאיוס טרנטיליוס ארסה טען כי הממשל הקונסולרי מדכא את העם אף יותר מהשלטון המלוכני אותו החליף. הוא דרש העברת חוק שיסדיר את הקמתה של ועדה בת חמישה חברים אשר תגדיר ותגביל את סמכויות הקונסולים. בשל איומי מלחמה ומגפות, הנושא נדחה במשך חמש שנים, כאשר בכל שנה נבחרה מחדש אותה קבוצת טריבונים, אשר שאפה להגביל את כוחם של הקונסולים. בשנת 457 לפנה"ס, בתקווה למנוע מתומכי החוק לצבור עוד כח ואהדה ציבורית, הסכים הסנאט להגדיל את מספר הטריבונים הפלבאים מחמישה לעשרה, בתנאי שאף אחד מאותם טריבונים העוינים את הסנאט מהשנים הקודמות לא יתמודד מחדש על התפקיד[7].

אולם, גם הטריבונים החדשים המשיכו ללחוץ על הסנאט להעביר את הצעת החוק של טרנטיליוס, עד שבשנת 454 לפנה"ס הסכים לבסוף למנות משלחת בת שלושה חברים שתישלח לסיור לימודי במוסדות חוק ומשפט שונים ביוון, ובשובה תסייע בפתרון המחלוקת בין המעמדות. עם שובם של חברי המשלחת הסכימו הסנאט והטריבונים על מינוי ועדה פטריקית-פלבאית משותפת בת עשרה חברים, הדקמווירי, שתפעל במשך שנה אחת במקום המגיסטראטים של אותה שנה, ותפקידה יהיה לנסח את החוקה הרומית. הטריבונים אף הסכימו להשעות את פעילותם הציבורית לאורך תקופת פעילות הוועדה. אולם כאשר חברי הוועדה סירבו להתפטר מתפקידיהם בתום השנה המיועדת והמשיכו לכהן באופן בלתי חוקי בשנה שלאחר מכן, התחוור לעם כי חברי הוועדה ניצלו לרעה את סמכויותיהם. הדקמווירי בוטל, והטריבונים והקונסולים שבו לפעול כמקודם[8].

בין החוקים שגובשו על ידי הדקמווירי היה חוק האוסר על נישואי תערובת בין פטריקים ופלבאים. בשנים עשר הלוחות (אנ'), המסמך המאגד את מסקנותיהם של חברי הוועדה, המהווה אבן יסוד בחוק הרומי, נקבע בנוסף כי משרת הקונסול עצמה תהיה סגורה בפני פלבאים. למרות זאת, בשנת 448 לפנה"ס, שני פטריקים צורפו לחבר הטריבונים על מנת לאייש משרות שהתפנו, התגלו כבעלי דעות מתונות, ושנת כהונתם נחשבה שלווה יחסית. היחסים בין המעמדות המשיכו להישאר מתוחים, עד שבשנת 445 לפנה"ס הצליחו לבסוף הטריבונים, בראשות גאיוס קנוליוס, להעביר חוק המתיר נישואי תערובת בין פטריקים ופלבאים, וכן כי לפחות אחד מהקונסולים יהיה פלבאי[9].

במקום לאפשר לחלוטין את בחירתו של קונסול ממוצא פלבאי, הסנאט הגיע לפשרה עם הטריבונים על בחירת מספר טריבונים קונסולריים בעלי אימפריום, שיוכלו להיבחר מתוך שני המעמדות. בתחילה פשרה זו סיפקה את הפלבאים, אך בפועל רק פטריקים הצליחו להיבחר. ההתפשרות על משרת הטריבון הקונסולרי כתחליף למשרת הקונסול המלאה מנעה למעשה מהפלבאים לאייש את המשרות הרמות ברפובליקה עד לשנת 400 לפנה"ס, השנה הראשונה בה רוב הטריבונים הקונסולריים באו משורות הפלבאים (ארבעה מתוך ששת הטריבונים הקונסולריים). טריבונים קונסולריים פלבאים נבחרו בשנים 399, 396, 383 ו-379 לפנה"ס, אך בכל יתר השנים בין 444 ל-376 לפנה"ס, כל קונסול או טריבון קונסולרי נבחר מקרב הפטריקים[10].

החל משנת 376 לפנה"ס, טריבוני הפלבאים גאיוס ליקיניוס קאלווס סטולו ועמיתו לוקיוס סקסטיוס לטרנוס, השתמשו בזכות הווטו כדי למנוע בחירת מגיסטראטים חדשים. הם המשיכו לעשות זאת שנה אחר שנה, והביאו עליהם את זעמם של הפטריקים, שכן על אף שהצליחו להביא לבחירתם של טריבונים קונסולריים משורותיהם מ-371 עד 367 לפנה"ס, לא הצליחו לממש בפועל את ניצחונותיהם בשל הווטו. לבסוף זכו הפטריקים בקונסוליה, בתמורה להסכמתם לחקיקת החוקים הליקיניאנים. חוקים אלו ביטלו את משרת הטריבון הקונסולרי, וקבעו כי לפחות אחד מהקונסולים הנבחרים מדי שנה חייב להיות פלבאי. על אף שהחוק הופר מפעם לפעם כאשר נבחרו שני קונסולים פטריקים, סקסטיוס עצמו הצליח להיבחר לקונסול בשנת 366 לפנה"ס, וליקיניוס בשנת 364 לפנה"ס. כך הצליחו הטריבונים הפלבאים לשבור לבסוף את המונופול הפטריקי על משרות השלטון הרמות[11][12][13].

לאחר ניצחונם על הפטריקים בשנת 367 לפנה"ס, הטריבונים נותרו גוף מאזן חשוב לכוחם של הסנאט והמגיסטראטים השונים. בשנת 287 לפנה"ס, הסנאט הכיר רשמית בחוקים שנחקקו באספת הפלבאים כחוקים בעלי תוקף מחייב גם עבור פטריקים[1]. בשנת 149 לפנה"ס, אזרחים שנבחרו לחבר הטריבונים הפלבאים צורפו אוטומטית לסנאט.

שחיקת מעמדם של הטריבונים בתקופת הרפובליקה המאוחרת

עריכה

עם זאת, בשנת 81 לפנה"ס, הדיקטטור סולה, שראה בעוצמתם הרבה של הטריבונים איום אפשרי על שלטונו, שלל מטריבוני הפלבאים את סמכויותיהם ליזום חקיקה ולהטיל וטו על החלטות הסנאט. הוא אף אסר על טריבונים לשעבר לכהן כמגיסטראטים, ובכך סתם את הגולל על השימוש הנפוץ במשרת הטריבון כקרש קפיצה למשרות הרמות יותר במסלול המשרות. על אף שלטריבונים עדיין נשמרה הזכות להתערב למען אזרחים יחידים, רוב סמכותם המקורית אבדה במסגרת הרפורמות של סולה. אולם המצב שב לקדמותו עד מהרה, וטריבונים לשעבר הורשו להיבחר בשנית למגיסטראטות השנתיות השונות החל משנת 75 לפנה"ס, ויתר הזכויות שנשללו מהם על ידי סולה הוחזרו להם במלואם על ידי הקונסולים גנאיוס פומפיוס מאגנוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס בשנת 70 לפנה"ס[1].

מעמדה של המשרה נשחק עוד יותר כאשר בשנת 59 לפנה"ס, הפטריקי פובליוס קלודיוס פולכר, ששאף להתמנות למשרת טריבון הפלבאים, ארגן את אימוצו לצעיר פלבאי, תוך שהוא מוותר על מעמדו הפטריקי, על מנת להיות זכאי להתמודד על משרת הטריבון של שנת 58 לפנה"ס. על אף שקמו מתנגדים רבים לתוכניתו, קלודיוס הורשה להמשיך ולהתמודד על המשרה, ולאחר שנבחר החל ביוזמות חקיקה דורסניות שנועדו להוציא אל מחוץ לחוק את יריביו הפוליטיים תוך שהוא מחרים וגורף לכיסו הפרטי את כל רכושם[14].

בשנת 48 לפנה"ס, העניק הסנאט סמכות טריבונית לדיקטטור גאיוס יוליוס קיסר, שמשום היותו פטריקי לא היה רשאי להתמודד למשרת הטריבון. כאשר שניים מטריבוני הפלבאים הנבחרים ניסו להתנגד למהלך, העמיד אותם קיסר למשפט בפני הסנאט, ולבסוף נשללו מהם כל סמכויותיהם. מאז והילך לא נתקל עוד קיסר בהתנגדות מצד הטריבונים; הוא החזיק בסמכות הטריבונית עד להירצחו בשנת 44 לפנה"ס[1].

בשנת 23 לפנה"ס, העניק הסנאט סמכות טריבונית לאחיינו של קיסר, גאיוס אוקטביאנוס, הוא אוגוסטוס קיסר[1]. מנקודה זו והילך הפכה הסמכות הטריבונית לכלי משפטי הכרחי עבור הקיסרים, שרובם קיבלו מהסנאט עם עלייתם לשלטון, אם כי חלקם קיבלו אותו כבר בתקופת שלטונם של קודמיהם. הענקת סמכות טריבונית הייתה אמצעי מקובל לסימון וקביעת יורשו המיועד של הקיסר מבין אנשי חצרו. מרקוס אגריפה, דרוסוס הצעיר, טיבריוס, טיטוס, טראיאנוס ומרקוס אורליוס קיבלו כולם את הסמכות הטריבונית באופן זה. עם נטילת הסמכות הטריבונית כדרך קבע על ידי הקיסרים ויורשיהם, הלכה והדלדלה עוצמתם העתיקה של הטריבונים.

אף על פי שמשרת טריבון הפלבאים התקיימה לאורך כל תקופת האימפריה הרומית, היא איבדה את העצמאות הפוליטית הרבה שנלוותה אליה וכן את מרבית שימושיה המעשיים. יחד עם משרת האיידיל, היא נותרה כקרש קפיצה בקריירה הפוליטית של פלבאים רבים ששאפו להיכנס לסנאט, לפחות עד למאה ה-3 לספירה. קיימות עדויות לכך שהמשרה אף הוסיפה להתקיים בצורה זו או אחרת עד למאה ה-5 לספירה[1].

סמכויות הטריבונים

עריכה

נהוג להתייחס אל טריבוני הפלבאים כמגיסטראטים לכל דבר, אולם מבחינה טכנית הם לא נחשבו כאלו, שכן הם נבחרו על ידי אספת הפלבאים בלבד. על אף זאת, הם תפקדו במידה רבה כמגיסטראטים: בסמכותם היה לכנס את אספת הפלבאים, שהייתה רשאית לעסוק בחקיקה הנוגעת לפלבאים בלבד, והחל משנת 493 לפנה"ס לבחור את הטריבונים והאיידילים של הפלבאים. כל אחד מטריבוני הפלבאים היה זכאי לעמוד בראש האספה ולהעלות בפניה יוזמות חקיקה שונות. החל מהמאה ה-3 לפני הספירה, לטריבונים ניתנה הסמכות לכנס אף את הסנאט, ולהעלות בפניו סוגיות הדורשות את הכרעתו[1].

זכות ההתערבות (Ius intercessionis), הייתה זכות ייחודית בהיסטוריה הרומית שהעניקה לטריבונים את היכולת להשתמש בסמכותם על מנת להתערב ולהטיל וטו על פעולות מגיסטראטים שהרעו עם הפלבאים. מכיוון שרשמית הם לא נחשבו מגיסטראטים, ולפיכך לא היו ברשותם סמכויות שנבעו מאימפריום, הסתמכו הטריבונים על מעמדם כאישיויות קדושות על מנת למנוע פגיעה בפלבאים. בשל קדושתם, אף אדם לא היה רשאי לפגוע בטריבונים או להפריע להם בפעילותם. מי שבכל זאת עשה כן, או שהתעלם מווטו שהטריבונים הטילו, הסתכן בשלילת זכויותיו האזרחיות ואף בעונש מוות. מעמדם המקודש שימש כשכבת הגנה הכרחית כאשר נדרשו הטריבונים לעצור אנשים או כאשר נאלצו להתעמת עם המגיסטראטים השונים במטרה להגן על זכויות הפלבאים. קדושה זו העניקה לטריבונים עצמאות בלתי מבוטלת; אף מגיסטראט לא היה רשאי להטיל וטו על פעולה של מי מטריבוני הפלבאים. אם מגיסטראט, הסנאט או אחת מאספות העם התעלמו מווטו שהטיל טריבון או פעלו בניגוד לו, הוא היה רשאי "להתערב מתוקף קדושתו" כדי לאכוף אותו בכח. אפילו דיקטטור (וככל הנראה גם אינטררקס) לא היה פטור מציות לווטו של הטריבונים[15], אם כי מקורות מסוימים שוללים טענה זו[1].

הטריבונים יכלו להטיל וטו אף על החלטות הסנאט הרומי. הטריבון הפלבאי טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס הטיל וטו על כל פעולות הממשל (ובכך שיתק למעשה את הרפובליקה) בשנת 133 לפנה"ס, כאשר הסנאט ניסה לבלום את הרפורמות האגרריות שלו באמצעות הטלת וטו נגדי מצד טריבון אחר[16].

לטריבונים אף הוענקה הסמכות לאכוף את זכות הפנייה לעם (provocatio ad populum), מעין גרסה עתיקה של זכות ההביאס קורפוס המודרנית. החוק העניק לאזרח את הזכות לערער על מעשיו של מגיסטראט בצעקות "appello tribunos!" ("אני קורא לטריבונים!") או "provoco ad populum!" ("אני פונה לעם!")[17]. מרגע שהזכות מומשה, חויב אחד מהטריבונים להעריך את חומרת המקרה, ולקבוע את חוקיות פעולת המגיסטראט. כל פעולה שננקטה לאחר מכן ועמדה בניגוד להחלטת הטריבון נחשבה בלתי חוקית. למעשה, זכות הפנייה לעם העניקה לטריבוני הפלבאים כח ואמצעים חסרי תקדים להגן על זכויות הפרט מפני ניצול שרירותי לרעה של סמכות על ידי המגיסטראטים, ואפשרה מידה נדירה של חירות לאזרחים הרומאים, שלא היה לה אח ורע ברחבי העולם העתיק.

מגבלות

עריכה

על אף שלטריבון הפלבאים הייתה הזכות להטיל וטו על כל החלטה ופעולה של המגיסטראטים, הסנאט או האספות השונות, הוא היה צריך להיות נוכח פיזית באזור הרלוונטי לווטו על מנת שיהיה לו תוקף חוקי. מכיוון שקדושת הטריבונים נבעה משבועת הפלבאים להגן עליהם, סמכויותיהם הוגבלו לגבולות העיר רומא. טריבון שהרחיק מהעיר לא היה יכול להסתמך על סמכותו כנציגם של הפלבאים ולהיות בטוח לחלוטין כי אלו יתמכו בו במידת הצורך. מסיבה זו, פעילות הטריבונים הוגבלה בדרך כלל אל רומא וסביבתה הקרובה[1].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא טריבון הפלבאים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Tribuni plebis | Oxford Classical Dictionary, web.archive.org, ‏2024-04-19
  2. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרקים 23-32.
  3. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרק 32.
  4. ^ 1 2 טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרק 33.
  5. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרקים 33,58.
  6. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרק 58.
  7. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 3, פרקים 8-31.
  8. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 3, פרקים 32-55.
  9. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 4, פרקים 1-6.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 4, פרק 6; וכן ספר 5 פרק 12.
  11. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 5, פרקים 35-42; וכן ספר 7, פרקים 1-2.
  12. ^ דיוניסיוס מהליקרנסוס, "קדמוניות רומא", ספר 14, פרק 12.
  13. ^ פלוטרכוס, "חיי אישים", "חיי קאמילוס", פרק 39.
  14. ^ מרקוס טוליוס קיקרו, "Pro Domo Sua", פרק 13; "De Haruspicum Responsis", פרק 27.
  15. ^ Lintott, Andrew (1999). The constitution of the Roman Republic (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 111: "הריב בין לוקיוס פפיריוס קורסור למגיסטר אקוויטום שלו קווינטוס פביוס מקסימוס רוליאנוס ממחיש שסמכותו העליונה של הדיקטטור לא בהכרח השתרעה אל תוך העיר... [זה גם הראה] שסמכותו של הדיקטטור לא הצליחה לעקוף את זו של הטריבונים - נקודה המסתמכת על מסורת בדבר ערעורים כנגד הדיקטטור גאיוס מאיניאוס, ובאיומו של טריבון להטיל וטו על בחירות שנערכות על ידי דיקטטור".
  16. ^ פלוטרכוס, "חיי אישים", "חיי גרקכוס", פרק 8.
  17. ^ טיטוס ליוויוס, "מאז ייסוד העיר", ספר 2, פרק 55.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טריבון_הפלבאים&oldid=40092555"
  NODES