יהדות הודו

יהדות הודו כוללת כיום שלוש קהילות של יהודים: בני ישראל, קוצ'ינים, בגדאדים. בשנים האחרונות הצטרפו כמה אלפי אנשים ליהדות הודו הנקראים "בני מנשה", בטענה שהם מעשרת השבטים האבודים.

מיקום הקהילות היהודיות העיקריות בהודו

בית הכנסת של קהילת בני ישראל באחמדאבאד

חג חֲנֻכָּה, פנים בית הכנסת הקוצ'יני, מדינת קרלה, הודו. Jewtown

כיום חיים כ־3,000 יהודים בהודו (כמחציתם במומבאי, כ־1,500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קולקטה וניו דלהי). עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו שלושים אלף.^{[דרוש מקור]}

המקצועות המסורתיים של מקצת מיהודי הודו היו בתעשיית השמן (בני ישראל). חלקם עסקו בתעשייה קלה (הבגדאדים), שגם הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות, וחלקם עסקו במסחר ובתבלינים (קוצ'ינים מלאברים ופארדסים). יהודים בודדים השתתפו בתנועת השחרור של המדינה. עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו הרוב מבני הקהילות השונות לישראל וחלקם לבריטניה וקנדה, ורק מיעוט נשאר בהודו.

כתובה מהודו

שלוש עולות חדשות מהודו, בקיבוץ בישראל, 1961

במהלך ההיסטוריה לא סבלה יהדות הודו מאנטישמיות או רדיפות מצד הלא־יהודים, פרט לאלה שחיו תחת האינקוויזיציה הפורטוגזית. ההודים עצמם תפסו את היהודים כקבוצה דתית, שיש לה אווטאר משלה, בדומה לקבוצות דתיות אחרות, וכל אחד מהם מייצג בצורה כלשהי את האלוהות העליונה. לכן לא ראו ביהודים שונים או זרים, ולא חששו מפניהם.

הקהילה היהודית במומבאי נעזרת בגופים שונים, המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה. כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום גם עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם. כיום יש בבית הכנסת הבגדאדי כנסת אליהו מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. יש החוששים שלא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון. שאר בתי הכנסת הקהילתיים פעילים במשך ימי השבוע ובשבתות.

בשנת 1970 בבית הספר היהודי היו הילדים היהודיים במיעוט. נכון לשנת 2019 למדו בבית הספר פחות מעשרה תלמידים יהודים, וכל השאר הינדואים ומוסלמים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות.

אחת הבעיות המטרידות את פרנסי הקהילה, היא, תופעת ההתבוללות של צעירי העדה. צעירים, בעיקר משכילים, מתקשים למצוא בני זוג, בגלל הפיזור הגאוגרפי ומיעוט הצעירים. שידוך בגיל צעיר, שעזר להגביל התבוללות, כבר אינו מונע את התופעה בגלל סירובם של הצעירים להינשא בנישואים אלו.

קבוצות היהודים

בשטחי הודו התקיימו קהילות יהודיות נפרדות, שהתפתחו כל אחת באופן שונה, מכיוון שרוב הזמן לא ידעו זו על קיומה של זו:

1. קהילת "בני ישראל", שהתיישבה באזור קונקאן שבמדינת מאהאראשטרה של ימינו, באזור החוף המערבי של הודו.
2. קהילת יהדות קוצ'ין המלברים, שישבה בקרלה שבדרום־מערב הודו, באזור חוף מלבר. היא הקהילה הקטנה יותר. ראשיתה ביהודים המלברים שחיו באזור קודאנגאלור (כארנאגנור) ואחר כך התיישבו ביישובים בסביבות העיר קוצ'י־ארנקולם.
3. קהילת יהדות קוצ'ין, הפרדסים, יוצאי אירופה והמזרח התיכון שהחלו להגיע להודו מעת הכיבוש הפורטוגלי משנת 1498 ואילך. אליהם הצטרפו משפחות מן המזרח התיכון.
4. במאה ה־19 הגיעו "היהודים הבגדאדים", שם כולל לבני עיראק וארצות ערב אחרות, שהחלו להגיע בעיקר למן בואם של הבריטים להודו, משנת 1795 ואילך.
5. יוצאי ארצות אירופה החלו להתיישב בהודו ממאה ה־19 ואילך.

קהילות נוספות המאמינות בהשתייכותן ליהדות:

1. בני מנשה קבוצה של אנשים שבטיים נוצרים במקורם, המייחסים עצמם להיותם מצאצאי שבט מנשה, הגרים בצפון מזרח הודו – במדינות מיזורם ומניפור. קבוצה זו מוכרת כיהודית על ידי רשויות מדינת ישראל ועל ידי חלק מנציגי הדת הרשמיים
2. בני אפרים קבוצה של אנשים מהטמאים (האריג'נס / דאליטס) שמאמינה שמקורה בשבט אפרים. הקבוצה מתגוררת במדינת אנדרה פרדש הקוראים לעצמם גם "בני יוסף". קבוצה זו אינה מוכרת כיהודית על ידי רשויות מדינת ישראל ונציגי הדת הרשמיים

תולדות היהודים – מקורות מסורתיים

• ישנה טענה, שעד היום לא אומתה, כי אופיר המוזכרת בתנ"ך שכנה בחוף המערבי של דרום הודו. השם אופיר מזכיר שמות של יישובים באזור מפרץ קוצ'ין. בנוסף, למילים המופיעות בתנ"ך בהקשר למקום המכונה אופיר קיימות מקבילות בשפות דרום הודו. יש כמובן גם מקומות אחרים המזוהים עם אופיר המיתולוגית שאין אישוש לקיומה ההיסטורי.
• היהודים שעדין מצויים בהודו טוענים ששורשיהם מגיעים אל ימי גלות עשרת השבטים בתקופת בית ראשון. יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו מבירתם שומרון על ידי מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. ההוכחה היחידה לכך היא שמם: "בני ישראל", המורה לכאורה על שיוכם לממלכת ישראל דווקא. יש השערה אחרת ש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר ושבט זבולון. היהודים בהודו היו יורדי ים וכן עסקו בהפקת שמן זית, מקצועות בהם עסקו בני השבטים. אין אישוש לטענות אלו בשום מקור היסטורי.
• האזכור הספרותי הראשון של יהודים בהודו אפשר לייחס למגילת אסתר, בו מתוארת מלכות אחשוורוש כמשתרעת "מהודו ועד כוש", בעוד היהודים נפוצים "בכל מדינות מלכותך".
• מקור פחות ידוע הוא פירושו של דון רבי יצחק אברבנאל על ספר ירמיהו: "והנה בימים האלה אשר כתבתי זה ראיתי בכתב אמיתי שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה והביאו כתב מיד חכם אחד מהם והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים... ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני (פירוש אברבנאל על ירמיהו ג, י"ח).
• לפי דעות אחרות, יהודי הודו באו מארצות ערב ותימן בתקופת התלמוד.
• לפי הסיפור המקובל בקהילה, ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית למומבאי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל" בנווגאון (Navgaon). בית הקברות הוא כנראה בית הקברות היהודי העתיק מחוץ לארץ ישראל. השלט בכניסה לבית הקברות מציין: "בית הקברות העתיק ביותר של 'בני ישראל', בן כ־2000 שנה".

הימצאותו של בית קברות יהודי, במדינה בה חלק מהאנשים אינם נוהגים לקבור מתים, היא לדעת בודדים הוכחה לחיים יהודים עתיקים במקום. מאידך גיסא, בתי קברות עתיקים פזורים בכל רחבי תת־היבשת ההודית. בבית הקברות יש מצבות עתיקות אולם יש גם מעין "קברי אחים" המסומנים באבנים גדולות אשר לפי המסורת שם נקברו האנשים שהיו בספינות שנטרפו ליד החוף. בבית הקברות נמצאת אנדרטה בה מופיע הכיתוב הבא: "פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו אשר ספינתם נטרפה בחופי נווגאון לפני כאלפיים שנה". כתובת זאת חדשה ומנציחה אגדה שעברה מפה לאוזן. מנווגאון פשטו בני ישראל על כל ארץ הודו.

תולדות היהודים – מקורות היסטוריים

• עדות כתובה ראשונה ישנה על לוח נחושת מהמאה ה־10 המקנה זכויות ליוסף רבן ולצאצאיו, שנתן מושל מלבאר.
• נוסעים רבים וביניהם בנימין מִטּוּדֵלָה בן המאה ה־12 תיעדו יהודים בהודו.
• גלי הגירה לדרום־מערב הודו היו במאה ה־16 מספרד ופורטוגל (כולל אנוסים), מאיראן הגיעו גלי הגירה בתקופת המאה ה־16 לאזור מרכז ומערב הודו ומאזור אפגניסטן הגיעו גלי הגירה במאה ה־16 וה־17, בעיקר לאזור צפון־מערב הודו.
• מהכיבוש הבריטי במאה ה־17 ואילך, הגיעו גלי הגירה של יהודים מעיראק לאזור גוג'ראט, מומבאי וקולקטה כדי לעבוד בתעשיות הטקסטיל שקמו שם. כן הגיעו לקולקטה גלי הגירה גדולים ממערב הודו במהלך המאה ה־19.
• במהלך מלחמת העולם השנייה נמלטו יהודים מאירופה להודו ואחדים מהם אף התיישבו במקום.

"בני ישראל"

ערך מורחב – בני ישראל (הודו)

"בני ישראל" היושבים במדינת מהאראשטרה היו ועודם הקבוצה הגדולה בין יהודי הודו. "בני ישראל" טוענים כי הם צאצאים ליהודים מאזור הגליל אשר נמלטו מגזרות אנטיוכוס במאה ה־2 לפנה"ס, למרות שאין עדות מוצקה לגרסה זאת. "בני ישראל" חיו בקהילות סגורות, וכנהוג בהודו כולה, בה ג'אטים הם אנדוגניים, כלומר שאינם מתערבבים בג'אטים אחרים, כך גם בני ישראל לא התערבבו כמעט עם שכניהם ההודים, למרות שחלקם דומים במראם לשכניהם ההודים וחלקם לא.

עם כיבוש הודו על ידי בריטניה במאה ה־17 היגרו יהודים לאזור מומבאי ופגשו ביהודי בגדאד שהגיעו להודו מאזור עיראק של היום, שגם יצרו קשר עם קהילות יהודי קוצ'ין ובמאה ה־19. בתקופת השלטון הבריטי שגשג היישוב של "בני ישראל" והם החלו לתרגם כתבים רבים לשפת המקום, שפת המראטהי ולימודי העברית שגשגו. כמו כן נפתחו בתי ספר והיגרו לערים החשובות דוגמת אחמדאבאד, פונה, אג'מר, דלהי וקולקטה.

בני הקהילה לא סבלו מאפליה או רדיפות. ד"ר אליהו מוסס ראג'פורקר, מחברי הקהילה אף כיהן ראש העיר מומבאי בשנים 1937‏–1938. עם זאת התנועה הציונית התפתחה עם השנים אצל "בני ישראל" ועם הקמת מדינת ישראל היגרו יהודים רבים מ"בני ישראל" לארץ ישראל. אחרים היגרו לאנגליה. מכ־24,000 יהודים בני עדת "בני ישראל" בשנת 1947 נותרו כיום בהודו מספר אלפים מועט של יהודי "בני ישראל" המרוכזים במומבאי, טהנה, פונה, ואחמדאבאד. כיום מוערכים מספרם בכ־90,000 כלולים במספר גם הצאצאים לנישואין הבין־עדתיים בין חברי הקהילה לעדות יהודיות אחרות במיוחד מתחילת המאה ה־20.

חיי הקהילה מתוארים בספרים של אסתר דויד המתגוררת בהודו. על ספריה זכתה דויד בפרס הודו בתחום הספרות. ספרים נוספים העוסקים בחיי הקהילה פורסמו על ידי סופרים ישראליים בני הקהילה, אילנה שזור ואליעז ראובן־דנדקר.

הקהילות השונות של יהודי קוצ'ין

ערך מורחב – יהדות קוצ'ין

יהדות קוצ'ין היא קהילה ותיקה באזור עיר הנמל קוצ'ין שבמדינת קרלה בדרום־מערב הודו. "קהילת יהודי קוצ'ין" היא הקהילה הקטנה מבין קהילות יהודי הודו. על פי המסורת הגיעו להודו בתקופתו של שלמה המלך. העדות הראשונה לישיבת יהודים באזור קוצ'ין היא מהמאה ה־10 ועדויות לכך כתובות בשפה הטמילית.

כיבוש אזור קוצ'ין על ידי פורטוגל בתחילת מאה ה־16 הביא אליה גלי הגירת יהודים כמו גם את רדיפת היהודים, אך השליטים המקומיים הגנו על יהודי המחוז.

בקוצ'ין התקיימה הפרדה בין קהילת היהודים "הלבנים" שהיו צאצאי יהודים שהגיעו במאה ה-16 מהמזרח התיכון, ספרד וכנראה גם הולנד לבין היהודים "השחורים" המקומיים מהקהילה העתיקה יותר באזור. רוב בתי הכנסת המפוארים של הקהילה עודם קיימים ואף בית הכנסת הפארדסי פתוח למבקרים כמוזיאון.

ההחלטה לעלות לישראל נתקבלה בקהילה ב־1918, נבעה בעיקרה מתוך אידיאליזם ציוני ותחושת שליחות. בני העדה היו מן הבודדים ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה. המשורר בן הקהילה יצחק משה רובי ביטא תחושה זו בשירו מתחילת המאה העשרים: ”תקוותנו, תקווה עתיקת־יומין, לחזור לארץ שהנחילנו אלוהינו האחד עוד לא פסה.”

מרבית הקהילה עלתה במסגרת שנות העלייה הראשונות, ורק מספר מצומצם של משפחות שנשארו באזור קוצ'ין מסייעות לשמר את נכסי הקהילה כולל בתי הכנסת המפוארים.

היהודים הבגדאדים

היהודים מעיראק החלו להגיע להודו כבר בסוף המאה ה־18. בתחילת המאה ה־19 נמלטו יהודים עשירים רבים מעיראק, הידועים שבהם הן המשפחות ששון, יהודה, גבאי ועזרא. יהודים אלו עזבו את הערים בגדאד ובצרה בגלל רדיפת היהודים בהן ועברו להתגורר בעיקר בערים כלכותה, מומבאי ופונה. כונו על ידי שאר יהודי הודו בגדאדים או עיראקים בגלל מוצאם העיראקי. בדרך כלל היו מבוססים ובעלי משרות בכירות ובתפקידים משמעותיים. להגירה זאת תרמו במיוחד המרת יבוא חמרי הגלם מהודו להקמתה של תעשיית טקסטיל מקומית והרגשת הביטחון היחסי שהושגה לאחר דיכוי המארטים ואחרים והשתלטות הבריטים על מרבית תת־היבשת. לקהילה זו הצטרפו יהודים יוצאי מדינות נוספות באימפריה העות'מאנית, ביניהם מספר משפחות יוצאות חלב שהגיעו מאוחר יותר להצלחה כלכלית, וכן משפחות מתימן, איראן ואפגניסטן.

ראשוני המהגרים התגוררו בבתי קהילת "בני ישראל" ואף התפללו בבתי הכנסת שלהם ונקברו בבתי העלמין שלהם ^{[דרוש מקור]}. עם הזמן ועם עליית בני הקהילה במעמד ובהון הם הפרידו עצמם מקהילת "בני ישראל" ואף החשיבו אותם לנחותים בשל הידע הפחות שלהם בדת, אסרו עליהם להיכנס לבתי הכנסת שלהם, אסרו עירוב על ידי חתונות בין עדתיות, הקימו בתי עלמין נפרדים, ואף לא החשיבו אותם כחלק ממניין במידה והיה חסר לתפילה. בשנות ה־30 של המאה ה־20 דברים החלו להשתנות ובמידת מה חזרו למתכונת הישנה וקיבלו את קהילת "בני ישראל" לקרבם.

משפחת ששון הייתה השונה לרוב וגם בתקופת הריחוק בניה למדו אצל יוסף יחזקאל ראג'פורקר המורה והמחנך המפורסם בעל הידע הנרחב בדת במהלך המאה ה־19. נציגי משפחת עזרה קידמו הקמת בית החולים עזרא בשנת 1887.

בקרב קהילת יהודי בגדאד בהודו יצאו לאור מספר עיתונים בערבית יהודית ואנגלית, בהם עיתונו "מגיד מישרים" (כלכותא, 1890–1901) של החכם שלמה תווינא בשפה ערבית יהודית. החכם תווינא גם הפעיל בית דפוס בו הוציא לאור ספרים רבים בעברית וערבית יהודית.

המהגרים מעיראק, בתמיכת משפחת ששון הידועה, הקימו בית ספר ועליו מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה ציורית מה מטרת בית הספר: ”זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר...” תחילה למדו בו רק היהודים מעיראק ולאחר זמן התקבלו בו "בני ישראל".

הקהילה הבגדאדית, פרט לבודדים, עזבה את הודו עם קבלת העצמאות. חלקם לישראל ורובם לממלכה המאוחדת ולמדינות אחרות בחבר העמים הבריטי.

מהקהילה היהודית בגדאדית היו מספר כוכבות קולנוע שהתפרסמו מאד בתחילת דרכה של בוליווד, בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, הן נודעו בשמות הבמה: נאדירה, פראמילה, סולוצ'אנה, ורמולה.

ראו גם

• הודים בישראל
• יהודי ספרד בהודו
• גשפר דה גמה
• בתי כנסת בהודו
• בית הכנסת מגן אברהם (הודו)
• יהדות סרי לנקה
• יהדות בגדאד

לקריאה נוספת

• ולטר פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960. (הספר בקטלוג ULI)
• שלוה וייל, מקוצ'ין לישראל. ירושלים: קומו ברינה, 1984.
• שלוה וייל (עורכת), הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", ירושלים: הוצאת מכון בן צבי ומשרד החינוך, 2000.
• אילנה שזור, אמא הודו, אבא ישראל, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• אליעז ראובן־דנדקר, אז, מה הקר שלך?, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018. (הספר בקטלוג ULI)

• Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
• Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989. (הספר בקטלוג ULI)
• Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
• Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• Shalva Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2004.
• Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
• Shalva Weil (ed.) The Baghdadi Jews in India: Maintaining Communities, Negotiating Identities and Creating Super-Diversity (Routledge, 2019). (הספר בקטלוג ULI)
• Shalva Weil. 2019 (forthcoming) (ed.) The Jews of Goa, New Delhi: Primus.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות הודו בוויקישיתוף

• ביקור בבית הכנסת בקוצ'ין ובמסילת ציון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• אתר לקהילת יהודי הודו, מידע, פורום, וגלריית תמונות
• שלוה וייל, ‏העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו, פעמים 60, תשנ"ד - 1994, עמ' 49-63.
• ארנון הרשקוביץ, הקשר ה(י)הודי – על יהודי הודו, באתר למטייל, 7 בדצמבר 2008
• ג'ון ג' רולנד, היהודים בהודו כיום – קהילה שורדת, פעמים 71, אביב תשנ"ז, עמ' 94–120.
• פלורה סמואל, הקירטן, פעמים 71, אביב תשנ"ז, עמ' 121–128.
• שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, באתר בית התפוצות
• הודו – סיפורם של היהודים באתר של גילי חסקין
• לב ארן, ראשיתה של ידידות מופלאה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 ביולי 2017
• אינס אליאס, קהילת יוצאי הודו בישראל מנסה להיחלץ מנורמות ישנות ודעות קדומות, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2018
• אליהו בירנבוים, ‏השיבה בהודו, בעיתון מקור ראשון, 19 בפברואר 2019
• זק רותברט, ברכתו של גנדי לעם היהודי לרגל ראש השנה 1939, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוקטובר 2019