יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילה יהודית זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. נחלות שונות בגרמניה נקראות "אשכנז" בספרות העברית העתיקה והחדשה, וגם שמה של כל יהדות אשכנז נגזר מכך. שורשי הקהילה בגרמניה של היום הם בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה, וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה (כולל 60% מיהדות גרמניה שהיגרה החוצה בין עליית הנאצים ועד ערב מלחמת העולם השנייה). לאחר השואה ופתיחת השערים של ברית המועצות, נוצרה קהילה של יהודים וישראלים שחזרו להתגורר בגרמניה. נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

יהדות גרמניה
Deutsche Juden

אוכלוסייה
200,000
שפות
יידיש, לדינו וגרמנית
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
גרמנים, יהדות אשכנז, יהדות ספרד
נוסח תפילה
נוסח אשכנז, נוסח לא-אורתודוקסי

לגלריה המלאה

ז'אק אופנבך משה הס שלמה מימון אריך פרום

יהודי גרמניה הרימו תרומה גדולה לחיי התרבות, האמנות, הרוח והמדע של ארצה, של העולם כולו ושל כלל היהודים. ביישוב העברי ובמדינת ישראל, כונו מהגרים מגרמניה בשם "יקים".

תחילת ההתיישבות היהודית בגרמניה

אין ידיעות ברורות שמצביעות על ראשיתה של ההתיישבות היהודית באזור גרמניה. אברהם גרוסמן מביא ציטוט מפי המהרי"ל (רבי יעקב בן משה מולין) שמציין מסורות המספרות כי יהודים ישבו בגרמניה כבר בתקופת בית שני.

ידיעה מבוססת ראשונה נלמדת מאיגרת הקיסר קונסטנטינוס אל ראשי העיר קלן (קולוניה באותם הימים) משנת 321 ומסמך נוסף משנת 331 בהן יש התייחסות להתיישבות יהודית. קהילות נוספות של יהודי גרמניה היו לאורך נהר הריין בטריר (Trier), מיינץ (Mainz), וורמס (Worms) ושפייר (Speyer). ייתכן שקהילות אלה נעלמו במהלך התמוטטות הקיסרות הרומית ובמלחמות המוסלמים בנוצרים. מסורות אחרות קושרות את הגירת היהודים לגרמניה במאה השביעית.

על פי המסמכים מהמאה הרביעית, ניתן להסיק שמעמדם המשפטי של יהודי אזור גרמניה היה דומה למעמדם בשאר חלקי האימפריה הרומית. היהודים נהנו מזכויות אזרחיות מסוימות אבל נאסר עליהם להפיץ את דתם, להחזיק בעבדים נוצריים ולעבוד במשרות ממשלתיות מסוימות. מלבד המגבלות האלה, ליהודים היה חופש לעסוק בכל המקצועות, ולכן הם עסקו בחקלאות, במסחר, תעשייה ובהמשך גם בהלוואת כספים.

בתחילה התקיימו תנאים אלה גם בממלכות הגרמניות החדשות שנוסדו תחת שלטון הבורגנים והפרנקים. זאת משום שהשפעת הכנסייה הנוצרית חלחלה לאט לאזורים אלה. גם השליטים המרובינגיים, ששלטו באזור לאחר האימפריה הבורגונדית, לא תמכו בניסיונות הכנסייה להגביל את המעמד האזרחי והחברתי על היהודי.

תקופת קרל הגדול

אזכורים לנוכחות יהודית בערים לאורך נהר הריין שבגרמניה מתייחסים כבר למאות השמינית והשביעית. התיישבות יהודית באזור החלה לא לפני שנת 850.

בין המאה השמינית למאה העשירית חלה הגירה של יהודים מצפון איטליה ויהודים מבבל לעבר ארצות צפון אפריקה ואירופה; בין היתר לקהילות יהדות ספרד (בעיקר), יהדות פרובנס וליהדות אשכנז שהתקיימה בין סקסוניה לאוקסיטניה והטו לעבר מערב אירופה המתפתחת במהירות את מרכז הכובד של העם היהודי. ישנה טענה במחקר כי גם יהדות פרס הובילה לעלייה הדמוגרפית של הנוכחות היהודית בגרמניה ובצרפת במאה ה-11, שכן לכאורה יהודים רבים שמאסו בחיים כד'ימים בפרס היגרו לאשכנז בחיפוש אחר חיים טובים יותר. מתועדת גם הגירת יהודים צפון-אפריקאים, שקיימו קשרי מסחר הדדיים עם אחיהם מאשכנז ומספרד במרחבים אלה, לשם באותה העת.

עדויות מוצקות של סוחרים יהודים המתגוררים בגרמניה קיימות מתקופתו של קארל הגדול. סוחרים אלה הגיעו לגרמניה כאשר השושלת הקרולינגית עודדה את פיתוח הסחר כחלק מפיתוח חיי העיר. ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה, אך לאחר מכן המתח שנוצר בין היהודים לבין ראשיתו של מעמד הביניים הנוצרי וההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, הביאו לשינוי המצב.

ימי הביניים

בשנת 1096 בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו.

מפרעות תתנ"ו ואילך התחיל תהליך ארוך של ירידה במעמדם הפוליטי והביטחוני של היהודים. היהודים נודו חברתית והוכרחו לשאת על בגדיהם אות קלון וכן להתגורר בשכונות נפרדות. תחומי עיסוקיהם הצטמצמו למסחר והלוואה בריבית לשכניהם הגויים. על מנת לקבל הגנה מהשלטונות הם נאלצו לשלם מיסים רבים. אולם הגנה זו פעמים רבות לא עזרה והמון מוסת תקף יהודים, שדד את רכושם ורצח בהם רבים. במאה ה-12 התחילה שרשרת של עלילות דם נגד היהודים שהלכה והתרבתה.

למרות תנאי המחיה והביטחון הקשים התחזקה דמותה הדתית של יהדות גרמניה (יהדות אשכנז). לימוד התורה וההלכה, ובעיקר פרשנות התלמוד הבבלי קיבלו דגש חזק ביותר בתוך עולמם הדתי והרוחני של יהודי גרמניה, שמתוכם קמו רבנים גדולים ובתי מדרש ממוסדים. דורות שלמים התחנכו על שמירת היהדות בכל מחיר, גם במחיר מוות, ובשל כך התרבו בקרב יהדות גרמניה מעשים של מוות על קידוש השם.

בין השנים 1298–1349 עברו על יהדות גרמניה מספר גלים קטלניים של פרעות כאשר בכל פעם נרצחו אלפים רבים של יהודים ועשרות קהילות הושמדו:

• בשנת 1298 הואשמו יהודים בעיר רטינגן כי חיללו את לחם הקודש הנוצרי. אציל בשם רינדפלייש יצא למסע השמדה נגדם ביחד עם גלי פורעים, רצח 20,000 יהודים והשמיד 146 קהילות, בפרעות שנודעו בשם פרעות רינדפלייש.
• בשנות ה-30 של המאה ה-14, בפרעות ארמלדר, הותקפו קהילות מערב גרמניה על ידי כנופיות שטבחו אלפים מהם והשמידו 80 קהילות בקירוב.
• הפרעות הגיעו לשיאן בימי המגפה השחורה. הממדים המבהילים של המגפה ואי-ידיעת גורמיה הובילו במהרה לעלילה קשה נגד היהודים. היהודים הואשמו בהרעלת הבארות ונטבחו בהמוניהם. 300 קהילות הושמדו, רבבות יהודים עונו והוצאו להורג בשרפה ובעינויים וערים רבות גרשו את היהודים מתחומן.

כתוצאה מכך, מימי המגפה השחורה ואילך יותר ויותר יהודים נמלטו על נפשם או נדדו לארצות אירופה השונות, ובעיקר לכיוון פולין ובוהמיה, שם זכו לשלווה יחסית ולתנאים כלכליים טובים יותר.

גם לאחר המגפה השחורה היהודים חזרו אל הערים וחידשו את קהילותיהם, אולם במהלך מאות השנים לאחר מכן חזרו ונשנו מעשי גירוש מערים רבות שדלדלו את האוכלוסייה היהודית. במאות ה-14 וה-15 ההנהגה התורנית של יהדות אירופה נמצאה במרחב הגרמני, במאה ה-16 הפכה יהדות פולין ללבה של היהדות האשכנזית, והמרכז היהודי על אדמת גרמניה הצטמק. הגירה יהודית ממזרח אירופה לכיוון גרמניה התחדשה רק לאחר פרעות ת"ח ות"ט בשנת 1648.

היהודים חיו במצוקה כלכלית והמשיכו לסבול מדי פעם ממעשי גירוש וטבח עד למאה ה-17.

המאות ה-17 עד ה-19

אפיית מצות בנירנברג, איור מתוך ספר שהתפרסם ב-1716.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בגרמניה התקיימו קהילות עירוניות ספורות ברציפות מאז ימי הביניים, החשובה בהן הייתה פרנקפורט. במהלך המאה ה-17 ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות בגרמניה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם. חלק מהקהילות נוצרו על ידי יהודי שזכה למעמד "יהודי החצר" והביא אליו עוזרים, משרתים ובני משפחה שמצדם נזקקו לנותני שירותי דת (רב, שוחט) וכך נוצרה קהילה.

בחלק ניכר מערי גרמניה הייתה זכות הישיבה בעיר כרוכה בתשלום לשליט העיר, זאת בנוסף למסי הקהילה הרגילים.

חלק מהיהודים מצאו לעצמם קשרים בחצרות השליטים השונים ויצרו את מעמד יהודי החצר.

תקנון יהודי פרוסיה

גוסטב ארמן, אולאן יהודי בשורות צבא וילהלם השני, קיסר גרמניה, 1890

ב-1750 העניק פרידריך השני, מלך פרוסיה כתב פריבילגיה ליהודים, המחלק את היהודים לשני סוגים:

• יהודי חצר (יהודי חסות), היו היהודים שמהם הפיק השלטון את התועלת הרבה ביותר.
• יהודים נסבלים, היו אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים. אלו היו אותם אנשים שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה והשלטון לא חש שהוא מקבל תועלת מעבודתם. יהודים אלה לא נהנו מהזכויות שקיבלו יהודי החסות, והיו פחות מוגנים מהם.

ליהודי החצר הותר להעביר את זכות החסות לאחד מילדיהם לפי בחירתם, אולם לילד אחד בלבד. שאר ילדיהם, אם הורשו להישאר בעיר עברו למעמד של יהודים נסבלים.

התקנון אסר על היהודים לעסוק במשלחי היד בהם עסקו העירונים הנוצרים, נאסר עליהם לרכוש בהמות פרט לאותן בהמות ששימשו כאוכל להם עצמם והותר להם לסחור בסוסים. נאסר עליהם לייצר משקאות אלכוהוליים, נאסר עליהם לסחור במשקאות אלכוהוליים פרט ליין כשר. נאסר עליהם להתיך מתכות יקרות אולם הותר להם לסחור בהן וגם באבני חן. נאסר עליהם לסחור בצמר אבל הותר להם לסחור בבדי מותרות ובפרוות. הותר להם לסחור בסחורות הבאות מפולין ובכאלו הדורשות קשרים מסחריים בארצות אחרות כגון תה, קפה, שוקולד ודבש.

ב-1812 התפרסמה בפרוסיה פקודה המעניקה שוויון זכויות ליהודי פרוסיה. כך זכו היהודים בזכויות אזרחיות מלאות ולצדן חובות אזרחיות כמו שירות בצבא.

תנועת ההשכלה

הטמיעה הלשונית בשלושה שלבים כמשתקף בתרגום שורות הפתיחה של ספר בראשית. למעלה מתוך 'צאנה וראנה' מ-1764, נדפס בזולצבאך, כתוב בניב יהודי בבירור השונה מהגרמנית; באמצע, הטקסט המקביל מן הביאור של משה מנדלסון, 1780, גרמנית תקנית באות עברית; למטה, בתרגום רש"ר הירש מ-1867, גרמנית תקנית בלבד.

ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית

במאה ה-18 החלה להתפתח בגרמניה תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הנוצרית, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של אומות העולם שביניהן חיו היהודים. תוכניתה של ההשכלה, שהובלה על ידי אישים כגון משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, הייתה להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי. כמו כן נלחמו המשכילים במה שתפשו כאמונות טפלות בקרב המוני העם.

האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

דרך אחרת לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות וההיסטוריה היהודית. האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden) נוסדה על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום-טוב ליפמן צונץ בשנת 1819, וראתה לעצמה כמטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, ומנגד, להציג את הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי.

כיבושיו של נפוליאון הביאו עמם מתן זכויות ליהודים בערים שנכבשו בגרמניה. גם בפרוסיה, שלא נכבשה, נחקק חוק אמנציפציה בשנת 1812. חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים. החוק בוטל לאחר מכן. היהודים נלחמו בבתי דין להשגת זכויותיהם. אדוארד גאנס, ממייסדי האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, נלחם שנים בבתי הדין כדי לקבל אישור לעבוד כמרצה באוניברסיטה בפרוסיה, אך נכשל שוב ושוב. לבסוף לא עמד לו כוחו והוא התנצר. המאבק לזכויות היהודים נתקל בהתנגדות של חלקים בצמרת האינטלקטואלית הלאומית-נוצרית הגרמנית. על רקע זה ועל רקע משבר כלכלי משנת 1816 פרצו ב-1819 פרעות "הֶפּ-הֶפּ". הם נקראו כך על שם הקריאות שהשמיע ההמון בעת התנפלותו על מוסדות ציבור ודת ועל עסקים פרטיים של יהודים.

פילוג דתי

הרבנים שמשון בן רפאל הירש, זכריה פרנקל ואברהם גייגר, אבות שלושת הזרמים ביהדות גרמניה

בעשורים הראשונים של המאה ה-19 גברה ההתערות, בעיקר של הדור הצעיר, בחברה הכללית. ישראל יעקבסון ותומכיו, מבשרי היהדות הרפורמית, ניסחו מענה משלהם באמצעות שינוי אסתטי בתפילות ולבסוף על ידי הסרה של קטעי תפילה המייחלים לחידוש עבודת הקורבנות. דור ראשון זה, שיוזמתו הייתה מוגבלת מאוד, הוקע על ידי הרבנות המסורתית בריב ההיכל של 1818–1821. בעוד שהנצרות הפרוטסטנטית העמידה בהדרגה תשובה לביקורת הנאורות על הדת בדמות התאולוגיה של פרידריך שליירמאכר, ליהודים לא הייתה הגות מקבילה. הצעירים המשכילים המירו באלפיהם את דתם (בשליש הראשון של המאה נטבלו כמחצית מאלה שהתגוררו בברלין). משבר האמנציפציה בנסיכויות הגרמניות הוביל לתסיסה מצד פילוסופים יהודים כשלמה לוי שטיינהיים. בשלהי שנות ה-30 קם גל חדש ומקיף של רפורמה בהנהגת הרב אברהם גייגר, שהסתמך על רבני הקהילות הצעירים שחויבו מזה כבר לרכוש השכלה אוניברסיטאית על ידי הממשלות. המגמה לבשה צורה בשלוש ועידות שנערכו בשנים 1844–1846. אל מול הרפורמים התייצבו מחד הפוזיטיבים-היסטוריים (קונסרבטיבים) בראשות זכריה פרנקל, שחתרו לשימור ההלכה כסמכות מחייבת אך ראו אותה במידה רבה כיצירה אנושית, והנאו-אורתודוקסים בהנהגת רש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר, ששאפו לפשרה עם העולם המודרני ולאימוץ ערכיו אך עמדו על אמונה מוחלטת בתורה מן השמים. הם ראו בפרנקל, דווקא מפני שנתפש בציבור כשומר מצוות ואדוק, איום גדול אף יותר מגייגר והסובבים אותו. חיי הדת המסורתיים שקדמו לאמנציפציה נכחדו כמעט כליל: רק באזור פוזן, הרחק במזרח, בקהילות כפריות זעירות בעיקר בדרום-מערב ובמובלעות ספורות כמו פיורדא הוסיף לשרוד חינוך יהודי מהסוג הישן.

יהודי הארצות הגרמניות הוסיפו להיות כפופים, מכח חוק, לקהילה אחת ומאוחדת (Einheitsgemeinde) בכל יישוב. מצב זה, והיעדרה של התארגנות עצמאית מצד הפוזיטיבים-היסטוריים, מיתן במידה רבה את הרפורמה, שנציגיה נאלצו להתפשר עם נטיית המוסדות הישנים לשמרנות ועם בעלי ההשקפות האחרות. בברסלאו, פרנקפורט דמיין וברלין קמו קבוצות עצמאיות-למחצה על טהרת הזרם החדש (חבריהן נדרשו לשלם מסי חברות כפולים); רק זו בבירה, "הקהילה הרפורמית" תחת הרב שמואל הולדהיים ולאחריו עמנואל ריטר, האריכה ימים. גם האורתודוקסים פנו כבר בשלב מוקדם לבדלנות. עוד ב-1850 הקימה קבוצה קטנה של שמרנים בפרנקפורט דמיין קהילה שנהנתה מאוטונומיה חלקית והזמינו את הירש לעמוד בראשה. ב-1876 נפתחה האפשרות לפרישה מלאה, כמו שנעשה כבר בהונגריה ברמה הארצית, כשהרשויות החילו גם על היהודים את החוקים שהתירו לנוצרים לעזוב את הכנסייה שלהם מבלי לעבור לאחרת (אלה חוקקו במסגרת מלחמת התרבות עם הקתולים). רש"ר הירש הטיף לאורתודוקסים – שהיוו מיעוט בלתי-מבוטל, כחמישית מכלל האוכלוסייה היהודית ברייך שקם זה לא מכבר – לכונן עדות נפרדות. קריאותיו נענו בהתנגדות אף בעירו שלו, והוא נקלע למחלוקת עם הרב הקשיש יצחק דב במברגר, שהיה שמרן ומיושן ממנו אך גם נחוש יותר לשמור על אחדות הקהל. דעתו של במברגר גברה: רק מיעוט קטן מבין נאמני המסורת אימץ את מדיניותו של הירש, והרוב המכריע הוסיף להיכלל במסגרות הישנות, בהן קיים מוסדות נבדלים מבלי להשתתף במימון הוצאות הדת של הרוב. חילופי האשמות ועוינות בין ה'אורתודוקסיה המתפלגת' (Austrittorthodoxie) לזו 'הקהילתית' (Gemeindeorthodoxie) הוסיפו להתקיים עד השואה.

חוק הפרישה של 1876 היווה גם מכה לרפורמים. הסרת החיוב להשתייך לעדה העלים באחת את התמריץ של רבים מתומכיהם – שעניינם היה בעיקר חילון ומודרניזציה של הקהילה, בה היו חברים מכח חוק, ולא תוכן דתי פוזיטיבי כלשהו – והעניק לשמרנים אמצעי הרתעה בדמות איום להתפלג. ברמת הקהילה, התנהלו חיי הדת של הרוב הלא-אורתודוקסי בתוך רצף רחב ומעורפל של פשרות מקומיות, שתואר לרוב כ"יהדות ליברלית". הם חלקו במידה מסוימת את המוסדות תוך הקצאת כספים למטרותיהם, ובדרך כלל התפללו במניינים נפרדים עם רבנים בעלי השקפות מנוגדות (בפרנקפורט דמיין היו ב-1925 חמישה רבנים, שניים אורתודוקסים ושלושה רפורמים, וארבעה בתי-כנסת). ההבדלים בין שלושת הזרמים התבטאו בפערי הגישה בין מוסדות ההכשרה של כל אחד: בית המדרש לרבנים בברסלאו הפוזיטיבי-היסטורי, שעסקו בו במחקר מדעי של התורה שבעל-פה אך ביקורת המקרא נאסרה, וסגנון ההוראה בו היה שמרני; בית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה על-זרמי רשמית אם כי מזוהה למעשה עם החוגים הליברליים במוצהר (רפורמים), וחופש המחקר בו היה מלא; ובית המדרש לרבנים בברלין האורתודוקסי, שהוקם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר. בזה האחרון נערך מחקר ביקורתי, אך הוא היה מוגבל וכפוף להנחת קדושתם הבלתי-מעורערת, עד כדי כך שתואר כעוסק באפולוגטיקה ותו לאו.

רבני גרמניה כולם היו מאוגדים ב"התאחדות הרבנים הכללית" (Allgemeiner Rabbiner-Verband) שקמה ב-1896. מלבדו התקיימו מסגרות קטנות לזרמים: עוד באותה שנה הוקמה "התאחדות הרבנים המסורתיים שומרי התורה" (Vereinigung traditionell-gesetzestreuer Rabbiner) על ידי הרב דוד צבי הופמן והרב מרדכי הורוביץ מפרנקפורט, שהייתה מזוהה עם האורתודוקסיה הקהילתית. ב-1898, מתוך חתירתם לייצג את "הליברלים באמת" ולהעניק למושג משמעות ברורה, כוננו הרבנים היינמן פוגלשטיין וצזר זליגמן את "התאחדות הרבנים הליברלים" (Vereinigung der liberalen Rabbiner) שהייתה רפורמית בבסיסה. שלמה זלמן ברויאר ייסד ב-1906 את "איגוד הרבנים האורתודוקסים" (Verband orthodoxer Rabbiner), שפעל מטעם הבדלנים. רק הפוזיטיבים-היסטוריים מברסלאו נותרו ללא גוף רשמי: 63 רבנים שהיו מזוהים עמם כוננו ב-1909 את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. רק ב-1925 הצליחו לייסד את "מפלגת האמצע הדתית" (Religiöse Mittelpartei), שפעלה בקנה מידה אזורי ומוגבל. מלבד אלה, הוסיפה הקהילה הרפורמית הקיצונית בברלין להתקיים עד חורבן יהדות גרמניה, והייתה היחידה בארץ שמימשה באופן רדיקלי את חזונו של הזרם.

איחוד הרבנים האורתודוקסיים בגרמניה גינה את תוכניתו של הרצל למדינה ליהודים, כעברה על חוקי הדת. ואילו הצהרה רשמית של רבנים ליברלים קבעה: "כל עוד כתבו עברית (כלומר לקהל המזרח-אירופאי), הציונים לא היו מסוכנים, עכשיו שהם כותבים גרמנית, יש לצאת נגדם". בשנת 1880 היו היהודים 1.3% מהאוכלוסייה הכללית. בעקבות שיעור הילודה היורד, כעבור 30 שנה ירד חלקם באוכלוסייה ל-0.9%. בין השנים 1830–1889, היגרו כ-200,000 יהודים מגרמניה לארצות הברית.

תפוצת היהודים בגרמניה בשנת 1890

המאה ה-20

ברפובליקת ויימאר

וילי ארמן מזארבריקן, חייל יהודי גרמני במלחמת העולם הראשונה. ארמן נרצח באושוויץ בשואה

כ–100,000 יהודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה, 80% מהחיילים היהודים שירתו בחזית וכ–12,000 מהם נהרגו בקרבות.. ברחבי גרמניה הוקמו אנדרטאות לזכר חיילים יהודים שנפלו במלחמה, דוגמת אנדרטאות שהוקמו בבאדן-וירטמברג.

בשנות העשרים היו כ–600,000 יהודים בגרמניה. 40% מהם התבוללו. היה להם שוויון חברתי והם נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה. היטמעותם בחברה הבורגנית נתמכה על אידיאל הבילדונג.

במקביל השתנה מאוד הרכבה של יהדות גרמניה. כבר בסוף המאה ה-19 ובייחוד אחרי מלחמת העולם הראשונה התחוללה הגירה המונית של אוסטיודן מהמזרח. ב-1925 היו 107,000 יהודים ילידי ארצות חוץ במדינה; מספר זה אפילו לא כלל את צאצאי המהגרים הוותיקים יותר, ששיעורם עלה גם עקב היקף ההתבוללות בקרב היהודים הילידים (ב-1933, 44% מכלל היהודים התחתנו בנישואי תערובת, ואילו בקרב המזרחיים ידוע שאחוז נישואים אלה היה נמוך מאוד). המתח בין היהודים הגרמנים למזרחים, שאופייה של זהותם היהודית היה אתני ובדלני יותר, התבטא בשנאה חריפה כלפי האחרונים. עם זאת, צעירים ילידים רבים גם נסחפו ב"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult) בתחילת המאה ה-20, השם שניתן לתופעה רחבה של התעניינות והערצה ליהודי רוסיה ופולין בשל מה שנתפס כאותנטיות והשורשיות שלהם למול הבורגניות המתבוללת של דור ההורים.

יהודי גרמניה מילאו תפקיד מפתח ברפובליקת ויימאר (בין היתר, ההוגה שלה היה יהודי). עם הקמתה, 24 יהודים נבחרו כצירים לרייכסטאג ובין 1919 ל-1924 כיהנו שישה יהודים כשרים בכירים בממשלה.

היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "אגודת ישראל", "ברית חיילי החזית היהודים" ו"האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית". עם זאת, היו להם מספר בעיות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, ההגירה ההמונית של יהודים זרים ממזרח אירופה שהקהילה המקומית דחתה. הרוב המוחלט של יהודי גרמניה, מכל הזרמים וההשקפות, ראו ביהדותם עניין דתי גרידא ואת לאומיותם כגרמנית (להבדיל מסתם אזרחות במדינה הגרמנית). רק מיעוט זעיר של ציונים ילידים והיהודים המזרחיים המהגרים חשו זיקה לאומית ליהדות, הרוב המוחלט ראו עצמם כגרמנים לכל דבר ועניין.

תחת השלטון הנאצי

ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית

רקוויאם ליהדות גרמניה שחרבה בשואה. אנדרטה בחבל הסאר, גרמניה. שלמה זלינגר, 1969

בשנת 1933, חיו כ-522,000 יהודים בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנה זו, התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.

משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ 1933 התרחשו פרעות ביהודי ברלין.

ב-11 במרץ 1933 התפרצו אנשי ה-SA (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו, אז בירת שלזיה בגרמניה (בשנות האלפיים, וורוצלב בפולין), וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית, נחקקו חוקי נירנברג ונחקקה חקיקה אנטי-יהודית נוספת.

באוקטובר 1938 הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.

על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת, ארנסט פום ראט. בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח", על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה בחנויות היהודים.

מסוף שנת 1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים, ובסך הכל היגרו ממנה 304,000 יהודים ב-6 השנים הראשונות לדיקטטורה הנאצית, כ-60% מיהדות גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון.

בניגוד למדינות אחרות שהיו תחת שלטונה של גרמניה הנאצית בזמן השואה, ליהודי גרמניה ניתנה התקופה הארוכה ביותר לצאת מחוץ למדינה, מאביב 1933 ועד אוקטובר 1941, כאשר לכל אורך זמן זה דרבנו אותם השלטונות לעזוב את המדינה.

לאחר השואה

מיד לאחר השואה נספרו בגרמניה כמה עשרות אלפי יהודים, מתוך אוכלוסייה של 214,000 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. בברלין לבדה נותרו כ-4,000 יהודים. עקורים רבים משארית הפליטה המשיכו להגיע לגרמניה בשנים הבאות כתחנת ביניים להגירה סופית לארץ ישראל או לארצות המערב. מרבית העקורים אכן היגרו מגרמניה אך מעטים מהם נותרו במדינה. עקורים אלו הפכו לחלק עיקרי בקרב יהודי גרמניה בקהילות המאורגנות, פרט ליהדות ברלין.

בתום מלחמת העולם השנייה פעל משה פרנבך לשיקום קהילת יהודי ברלין והנהיג אותה עד לחידוש חיי הקהילה בכל תחומי החיים. בהתאם לחוק שהתקבל בשנת 1949 יהודים שהיו בגרמניה לפני 1941 היו יכולים לבקש את אזרחותם בחזרה.

יהדות גרמניה הוחרמה, הלכה למעשה, על ידי הקהילות היהודיות בעולם ובידי מדינת ישראל. המנהיגות היהודית טענה כי אסור ליהודים להיוותר בגרמניה לאחר השואה. לקראת סיום שנות ה-90 נרשמה התחממות משמעותית במערכת היחסים הזו, והסוכנות היהודית וארגוניים יהודיים אחרים שבו לפעול בגרמניה.

בשנת 1990 מנתה קהילת יהודי גרמניה 26,000 יהודים, מרביתם מהגרים מארצות מזרח אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וחלקם ניצולי שואה ופליטים יהודים ששבו לאחר המלחמה לחיות בגרמניה, כגון הלנה מאייר, או יהודים גרמנים ששרדו במהלך שנות השואה בגרמניה.

עם התפוררות ברית המועצות, פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, בהתאם לחוק השבות הישראלי^{[דרושה הבהרה]} והחוק הגרמני לניצולי ספינות. 104,000 יהודים ובני משפחתם ניצלו זכות זו, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. קהילת יהודי גרמניה היא כיום השלישית בגודלה באירופה המערבית, ומתגוררים בה כ-150,000 יהודים^{[דרוש מקור][מפני ש...]}, מתוכם רק כ-130,000 איש רשומים כחברים בקהילות היהודיות. כמו כן, מתגוררים בגרמניה כ-14,000 ישראלים.

בשנת 2003 הרב יצחק ארנברג הקים את ארגון ORD לתאום בין הקהילות האורתודוקסיות בגרמניה.

דת

חייל יהודי דתי בשירות הבונדסוור

רבים מהיהודים החיים בגרמניה כיום הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, ברובם המכריע חילונים.

מבחינה דתית כיום חיים בגרמניה מעט מאוד יהודים ששומרים על מנהג אשכנז הישן. כמו קהילות נוספות, נטמעה רוב קהילת ה"ייקים" הדתיים בציבור הליטאי.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחילו שלוחי חב"ד להגיע לגרמניה ופתחו בפעילות חזרה בתשובה ועזרה ליהודים במדינה. בעשור השלישי של המאה ה-21, פועלים בגרמניה למעלה מעשרה בתי חב"ד. במקביל, חלק מהרבנים החרדים יוצאי-גרמניה בישראל, הורו ליוצאי גרמניה לאמץ את מנהגי ישיבות ליטא, אך הרבה רבני ה"יקים" ראו את זה כתוצאה לא מכוונת, לאור זה שלא היו הרבה מניינים ששמרו על מנהגי היקים בארץ. קהילות קטנות ששומרות על המנהגים קיימות באירופה בשווייץ, מזרח צרפת (אלזס ולורן) ולוקסמבורג. קהילה משמעותית נמלטה מפרנקפורט לאחר ליל הבדולח ועברה לוושינגטון הייטס בניו יורק, שם הקימו את בית הכנסת קהל עדת ישורון שדבק במנגינות ובנוסח המקורי. קהילה הוקמה גם בקיבוץ חפץ חיים בישראל. החל משנות ה-90 נפתחו בארץ על ידי מכון מורשת אשכנז מספר קהילות הממשיכות את מנהג יהדות גרמניה כשאחת הבולטות שבהן היא קהל עדת ישורון ברמות אלון בירושלים, אשר אף התחילה בפרויקט לשימור מנהג ריינוס בכלל, ומנהג פרנקפורט בפרט. קהילות נוספות נמצאות בבני ברק, ביתר עילית וקריית ספר.

לקריאה נוספת

• מיכאל מאיר (עורך), מיכאל ברנר (עורך מישנה), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה (ארבעה כרכים). מרכז זלמן שזר, תשס"א-תשס"ה
  • מסורת והשכלה 1600-1780, כותבים: מרדכי ברויאר, מיכאל גרץ
  • אמניציפציה ואקולטורציה 1871-1780, כותבים: מיכאל ברנר, שטפי ירש-ורצל, מיכאל מאיר
  • אינטגרציה במחלוקת 1918-1871, כותבים: סטיבן מ' לובנשטיין, פאול מנדס-פלור, פטר פולצר, מוניקה ריכרץ
  • התחדשות וחורבן 1945-1918, כותבים: אברהם ברקאי, פאול מנדס-פלור
• אברהם ברקאי, יהודי גרמניה, מכון ליאו בק, 1996
• אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, הקיבוץ המאוחד, תשס"ח
• אברהם ברקאי, לבטי זהות על סף החידלון: האגודה המרכזית ויהודי גרמניה 1893-1938, מכון ליאו בק ויד ושם, תשע"ג. (הספר בקטלוג ULI)
• עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר 1933-1743, הוצאת דביר, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• שולמית וולקוב, גרמניה ויהודיה – היסטוריה אחרת, הוצאת כרמל, 2023
• נחום ט' גידל, היהודים בגרמניה: מתקופת הרומאים עד לרפובליקת ויימאר, יהודית אוסטרר (מתרגמת), ירושלים: גפן, 1997

על רבני גרמניה

• אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס, תשמ"א

על יוצאי יהדות גרמניה

• פרופ' גיא מירון, מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון – זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים, 2004 - ביקורת ספרים באתר יד ושם. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אסף טל, בלהה שילה, מרב ז'נו, ראיון עם פרופ' משה צימרמן, היסטוריון באתר יד ושם, קיץ 2011
• ניגוני התפילה של יהדות גרמניה
• כריסטוף שמיט, ההיסטוריה היהודית־גרמנית, באתר הארץ, 4 בינואר 2018
• עופר אדרת, כשחרבה חומת ברלין, גם היהודים בצמרת השלטון חשו שחרב עליהם עולמם, באתר TheMarker‏, 9 בנובמבר 2019
• יהודים - היסטוריה - גרמניה, דף שער בספרייה הלאומית
• מידע על יהדות גרמניה בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף פרסומים מקהילות ישראל בגרמניה., בספרייה הלאומית