יובל נריה
יובל נריה (נולד ב-9 ביולי 1952 בישראל) הוא מנהל התוכנית לטראומה נפשית ולהפרעת דחק פוסט-טראומטית בבית החולים הפסיכיאטרי של ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה, שם הוא מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית במחלקה לפסיכיאטריה. זכה בעיטור הגבורה על פועלו במלחמת יום הכיפורים.
 | |
| לידה |
9 ביולי 1952 (בן 72) חולון, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן אלוף |
| תפקידים בשירות | |
|
סגן מפקד פלוגת טנקים בגדוד 9 של חטיבה 14 מפקד פלוגה מאולתרת בגדוד 79 מפקד גדוד 708 | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת יום הכיפורים מלחמת לבנון | |
| עיטורים | |
 עיטור הגבורה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| דוקטורט לפסיכולוגיה ומרצה באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת קולומביה | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהיובל נריה נולד לצפורה לבית גרליץ וליעקב נריה, יוצאי חטיבת הראל של הפלמ"ח. אמו הייתה חובשת, ממלווי השיירות לירושלים בגדוד החמישי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות, מן המפקדות הראשונות בנח"ל, שירתה בצה"ל והשתחררה בדרגת סא"ל[1]. אביו היה מנהל חברת בנייה. נריה גדל בחולון למד בתיכון קוגל והיה חבר קן השומר הצעיר בעיר[2].
שירות צבאי
עריכההתגייס לצה"ל בנובמבר 1970 ושירת בחיל השריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים השתתף כסגן מפקד פלוגת טנקים בגדוד 9 של חטיבה 14 שתפס את הגזרה הצפונית של תעלת סואץ והוכחד בימי הקרבות הראשונים. לאחר מכן הצטרף לגדוד אחר והיה חלק מ"טנק הקצינים", ובהמשך מונה למפקד פלוגה מאולתרת בגדוד 79. נריה נלחם במספר קרבות קשים, בהם בקנטרה ובחווה הסינית, ונפגע בעת הלחימה. על לחימתו הוענק לו עיטור הגבורה, האות הגבוה ביותר הניתן בצה"ל.
תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סגן יובל נריה כסגן מפקד פלוגת-טנקים שלחמה באזור קנטרה. בקרב זה נפגעו מרבית הטנקים של פלוגתו, וסרן יובל נריה המשיך להילחם וגם עסק בחילוץ לוחמים וטנקים מהשטח. ב-7 באוקטובר 1973 ארגן טנק, שאויש על ידי 4 קצינים, שנותרו מפלוגתו ללא טנקים כשהוא המט"ק. ב-8 באוקטובר הצטרף לטנק זה קצין המבצעים של הגדוד כאיש צוות חמישי, אשר קיבל לידיו את הפיקוד על טנק זה. הטנק הצטרף לחטיבה אחרת, שהשתתפה בהתקפת הנגד באזור הפירדאן. באותו הקרב, בהבחינו בטנק שמפקדו נפגע, עזב את טנק הקצינים ונטל לידיו את הפיקוד על טנק זה, כאשר ה-קמב"צ המשיך לפקד על הטנק הקודם. אחר-כך, בעורף, ארגן לעצמו 3 טנקים והצטרף ללחימה במסגרת יחידה אחרת. באזור הלחימה נוספו לו עוד 4 טנקים, והוא מונה למפקד-פלוגה. ב-14 באוקטובר 1973 השתתף סגן יובל נריה עם פלוגתו בהתקפת-נגד מול דיביזיה מצרית. בקרב זה השמידה פלוגתו רבים מטנקי האויב, אך 3 טנקים מפלוגתו נפגעו, והוא אירגן את חילוצם. בליל 15 באוקטובר 1973 פיקד סגן יובל נריה על פלוגה של 6 טנקים. בקרב זה, באזור "החווה הסינית", נפגע הטנק שלו. הוא הצטרף כחמישי לטנק אחר, ואחר כך ירד ברגל בשטח המוחזק בידי חיילי אויב רבים, עלה על טנק אחר והמשיך בלחימה. ב-18 באוקטובר 1973 השתתף סגן יובל נריה בהתקפה חטיבתית מצפון ל"חווה הסינית", כמפקד של טנק שארגן לעצמו לקראת ההתקפה, בקרב זה נפגע הטנק, סגן יובל נריה נפצע קשה ופונה לאחור. במעשיו אלה גילה גבורה, כושר-מנהיגות ורצון ללחימה ללא סייג במשך 12 ימי לחימה רצופה - עד שנפגע. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה, אייר תשל"ה מאי 1975, שמעון פרס, שר הבטחון
בשנת 1989 יצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן ספרו - "אש" - המביא את סיפורו של קצין שריון צעיר ותיאור עלילותיו בגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. בעקבות פרסום הספר התלוננו הוריו של סרן נועם דביר, שלחם עם נריה בטנק הקצינים ונפל בקרב, שהוא השמיט את פועלו של דביר וסילף חלק מסיפור האירוע[3][4]. בשנת 2002 פורסמה כתבה ובה הביע אל"ם (מיל') רמי מתן ביקורת על התנהלותו של נריה במהלך מלחמת יום הכיפורים ועל יחסו הפומבי לעיטור שקיבל מצה"ל[5]. עם זאת אורי רוזנשיין, שגם קיבל את עיטור המופת בקרב, יצא נגד הטענות של מתן[6]. בשנת 2014 עלה שוב עניין תפקודו של נריה, בעקבות מות אביו של נועם דביר, עמוס דביר, שביקש לכתוב ספר על אירועי טנק הקצינים[7], ושוב קבוצה של לוחמים יצאה להגנתו[8].
בשירות מילואים פיקד על גדוד 708 בעוצבת עשת במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
פעילות פוליטית
עריכהנריה נמנה עם מקימי ארגון "שלום עכשיו" וחותמי מכתב הקצינים ב-1978[2]. ב-1992 הוצב במקום ה-108 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה.
קריירה מקצועית
עריכהנריה סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1977, תואר שני ב-1982 ודוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בשנת 1994. לימד עד שנת 1999 באוניברסיטת תל אביב. אז לקח שנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומאז נשאר לגור בעיר[2]. הוא חקר את השפעת פיגועי 11 בספטמבר על תושבי העיר, אחר כך מונה כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קולומביה[9].
בין מחקריו הבולטים, היה המחקר על שבויי צה"ל שפרסם ב-1995 יחד עם פרופסור זהבה סולומון, ובו הראו כי נפילה בשבי כרוכה בטראומה, שתוצאותיה מחייבות טיפול מקצועי ייחודי לפדויי השבי, זאת בניגוד לעמדת משרד הביטחון[10].
חיים אישיים
עריכההיה נשוי ליולי תמיר ובהמשך נישא למריאנה. הוא אב לשלושה ילדים[2].
קישורים חיצוניים
עריכה- דף אישי באתר אוניברסיטת קולומביה (באנגלית)
- עיטור הגבורה שהוענק ליובל נריה, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- אביחי בקר, האיש והאגדה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2005
יובל נריה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ עופר אדרת, החובשת משער הגיא, באתר הארץ, 21 באפריל 2017
- ^ 1 2 3 4 דליה קרפל, הוא עוד ישוב (או שלא), באתר הארץ, 22 באוקטובר 2002
- ^ שרית ישי לוי, עכשיו זה קרב על התהילה, חדשות, 3 בנובמבר 1989
- ^
דליה קרפל, האב השכול שיצא לחפש את בנו בחולות סיני, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2014
- ^ אביחי בקר, האיש והאגדה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2002
- ^ ליל בלהות, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2002
- ^ דליה קרפל, 41 שנה אחרי מלחמת יום כיפור הקרב על חלקו של יובל נריה ב"טנק הקצינים" נמשך, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2014
- ^ אהוד רותם, גיורא אנגלהרט ואמנון רשף, "המאמר מעוות את דמותו של יובל נריה", באתר הארץ, 23 באוקטובר 2014
- ^ עמליה רוזנבלום, "המוח לא בנוי לשאת רמות גבוהות של איום עמום לאורך זמן. זה סוחט", באתר הארץ, 6 באפריל 2020
- ^ דליה טל, לשבי יש מחיר, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2004
אמנון ברזילי, גם משוחררי השבי המצרי והסורי מתווכחים על כדאיות העסקה, באתר הארץ, 29 בינואר 2004