יום הדין
יום הדין הוא זמן שיחול על פי מספר דתות באחרית הימים ובו יעמדו כל בני האדם לדורותיהם למשפט בפני אלוהים. הרשעים החוטאים והכופרים ידעו את זעמו של האל, ואילו הצדיקים או הטובים יזכו למחילתו ולקרבתו.
בהשאלה, הצירוף יום הדין משמש כינוי ליום גורלי שבו אדם או ציבור יאלצו לתת דין וחשבון על מעשיהם ויקבלו את גמולם לטוב או לרע. הצירוף המליצי יום פקודה משמש במשמעות זהה, במיוחד לציון גיוס מילואים ו"קריאה לדגל".
אף כי דתות שונות מאמינות באל וביום הדין, ההגדרה של דתות שונות למי יזכה לגמול שונה בין דת לדת ואף בין זרמי שונים בתוך אותה דת. כך - הנצרות מאמינה כי רק נוצרים נאמנים לישו יזכו למחילה בעוד יהודים מאמנים כי רק צדיקים לפי הגדרת היהדות יזכו לדבר זה. בנוסף עולה בעיה לוגית כיצד יהנו אנשים צדיקים יהנו בגן העדן, אם יש להם קרובים אוהבים שעלולים לסבול יסורי נצח בגיהנום.
ביהדות
עריכה
ביהדות מציין יום הדין את היום בו עומדים לפני הקב"ה כל ברואי העולם, ונותנים דין על מעשיהם. בתנ"ך מופיע יום הדין העתידי בשמות "יום ה'", או יום "למשפט".[1]
יום הדין הוא גם כינוי ביהדות לראש השנה, שהוא יום הדין הכללי לכל יצורי העולם, בו עומדים הכול למשפט ונכתב גזר דינם – אם למוות ואם לחיים.
משה דיין ביקש לקרוא למלחמת יום הכיפורים "מלחמת יום הדין" – וכך גם קרא לשם ספרו, משלא נתקבלה דעתו בעניין.
בנצרות
עריכה
בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית, ויותר מכול בבשורה על-פי מתי, שם מתואר האל היושב על כיסאו ושולח את ה"כבשים" שמימינו למלכות השמים ואת ה"עזים" שמשמאלו לעונש נצחי עם השטן ומלאכיו.
במאות הראשונות לקיומה של הנצרות קמו בחברה הנוצרית תנועות משיחיות, שציפו לחזרתו המהירה של ישו, עד שנת 1000 לספירה. תנועות אלה התבססו על חזון משיחי המופיע ב"חזון יוחנן", הספר האחרון בברית החדשה. על פי הכתוב בחזון יוחנן, ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים, שהיא האנושות כפי שהיא כיום. לאחר 1,000 שנים, בסופה של מלכות זו, יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמה אכזרית בין הרשעים, המסרבים להכיר באמת הנוצרית, לבין הצדיקים. הרשעים יונהגו על ידי ה"אנטיכריסט" – דמות המסמלת את כוחות הרוע המתנגדים לנצרות. מלחמה זו מכונה בנצרות "מלחמת גוג ומגוג", והקרב המכריע בה יערך במקום המכונה "ארמגדון", כפי הנראה עיוות שמו העברי של תל מגידו המכונה "הר מגידו". במלחמת יום הדין, ייהרג האנטי כרייסט על ידי ישו, והרשעים יישרפו באש שתרד מן השמים.
לאחר ניצחונו של ישו על האנטי כרייסט, תתקיים תחיית המתים לפי האמונה הנוצרית. ישו ישפוט את כל בני האדם, בשיתוף עם המלאך מיכאל שיאחז במאזנים. יישקלו אמונתם הנוצרית ומעשיהם הטובים. ה"צדיקים", שהם לפי האמונה הנוצרית הנוצרים המאמינים, יזכו לחזור לגן העדן ולשהות בו עם ישו, בעוד על ה"רשעים" תיגזר צלייה נצחית באש הגיהנום.
בשנים שחלפו מאז שנת 1000 לספירת הנוצרים, מאז שהתברר ש"מלכות אלף השנים" לא הסתיימה, נשמעו בתאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. כיום יש בין המאמינים הנוצרים גם כאלה המפרשים את חזון יוחנן בעניין יום הדין כמשל, כמסר רוחני לרשעים ולצדיקים, ולא כנבואה גשמית שעתידה להתממש כלשונה.
נוצרים אחרים, כמו חלק מן הנוצרים האוונגליסטים מאמינים כי ארמגדון ולאחריו יום הדין צפויים בשנים הקרובות. לדוגמה המטיף והמנהיג האוונגליסטי ג'ון הייגי טוען כי צפויה בקרוב פלישה של מדינות האסלאם ורוסיה בהובלת פוטין, אל מדינת ישראל, ולאחר מכן תתרחש מלחמה בין אירופה (האנטי-כרייסט) לסין בתל מגידו ולאחריה התערבות של צבאות השמיים בהובלת ישו.[2]
באסלאם
עריכה
ערך מורחב – יום הדין באסלאם
באסלאם, יום הדין נקרא "יַוּם אלקיאמה" (يوم القيامة, "יום התחייה"). ביום זה יקומו המתים מקברותיהם, הכופרים יכירו בכפירתם ויעמדו למשפט האל. במשפט זה ייפתח ספר המכיל את כל מעשי האדם מלידתו, האל ידון את האדם ברחמים. לאחר הדין יצעדו בני האדם מעל תהום אש הגיהנום על גשר דקיק, רק אלו המאמינים והתמימים יגיעו אל העבר השני, שם גן העדן; כל החוטאים והכופרים יפלו מהגשר אל להבות הגיהנום.
באמנות
עריכהיום הדין הוא נושא רווח באמנות הדתית של ימי הביניים והרנסאנס. לעיתים קרובות קישטו תבליטים וטריפטיכונים המתארים את יום הדין את כניסות הקתדרלות והכנסיות. אחת היצירות המפורסמות ביותר היא "יום הדין" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, שבה אף צייר את דיוקנו כברתולומיאו הקדוש.
ברקוויאם של ג'וזפה ורדי מתאר המלחין את יום הדין, "דיאז אירה", בתזמור עז וססגוני, באמצעות כלי נשיפה ממתכת, תזמורת מלאה ומקהלה מעורבת גדולה, היוצרים כולם אפקט דרמטי ומבעית. ורדי כתב את ה"דיאז אירה" בהשפעת הפרסקו של מיכלאנג'לו.
המלחין הקטור ברליוז השתמש במוטיב העתיק של "דיאז אירה" ביצירתו הסימפוניה הפנטסטית.
יום הדין הוא מוטיב חוזר בסדרת סרטי הפעולה "שליחות קטלנית", שבו המכונות מקבלות תודעה ותוקפות את בני האדם במטרה להביא להכחדת האנושות.
בעיה לוגית ברעיון של יום הדין מופיעה בספר "איוב: קומדיה של חוק וצדק" מאת רוברט היינליין המתאר פרידה בין אנשים אהובים שאחד מהם נחשב חוטא. בעוד הגיבור אלכס, הוא קדוש לפי הנצרות ולכן זוכה להיכנס לגן העדן ממש לצידו של האל, אהובתו היאפאגאנית היא נשפטת לגיהנום. אלכס סובל מגורלה של אהובתו, מתקומם נוכח חוסר הצדק האלוהי ומבקש לצאת מגן העדן ולחבור לאהובתו.
קישורים חיצוניים
עריכה
- "יום הדין הגדול" פרק כ"ד מספרו של הרב יהודה חיון "אוצרות אחרית הימים"
- יום הדין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יום השם, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ (בפרשת האזינו) "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם..." בספר עמוס: "הוי המתאוים את יום ה' - למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור!" ואילו בירמיהו: "אתה, אל תירא, עבדי יעקב, כי אתך אני... אך אתך לא אעשה כלה... ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך" (כלומר ביום הדין תבוא במשפט, אבל לא אחסל אותך לחלוטין.)
- ^ תומר פרסיקו, טראמפ וירושלים: מנהיגים אוונגליסטים מחכים לקץ, בלוג לולאת אל, ועיתון הארץ, 15/12/2017