יחסי עבודה
| שוק העבודה |
יחסי עבודה הם המערכת המשקפת את כל השחקנים במסגרת החברתית הקשורה לעבודה במתכונת של עובד ומעסיק, מערכת שנהוג לכנות אותה במחקר הכלכלי "שוק העבודה". שחקניו מחולקים לשלוש קבוצות:
- שכירים.
- מעסיקים.
- ארגוני עובדים וארגוני מעבידים.[1][2][3]
- ממשלה ורגולטורים אחרים.
ניתן לפרש יחסי עבודה בצורתם המלאה, הכוללת כל התרחשות כלכלית וחברתית בשוק העבודה, או בדרך המצמצמת, הכוללת מגע על בסיס הסכמי השכר. יש המציינים יחסי עבודה אך ורק כמגע המאופיין בפעילותם של נציגי עובדים שונים.
בכל יחסי עבודה קיים מתח מתמיד בין שיתוף פעולה בין גורמים אלו, לבין היווצרותם של סכסוכי עבודה.
החוקר א' שירום חילק ב-1983 את יחסי העבודה לארבע רמות (מהמצומצמת למקיפה):
ניתן להבחין בין ארבע גישות עיקריות לחקר יחסי העבודה (כפי שחילק החוקר ג' בליין ב-1978):
- הגישה היחידאית רואה ביחסי העבודה יחסים שביסודם מונחים אינטרסים משותפים והרמוניים. על פי גישה זו סכסוכי עבודה מבטאים חוסר יכולת לממש בפועל את השילוב בין הגורמים השונים.
- גישת הסכסוך היא גישה המתארת את שוק העבודה כזירה של מאבקים בין מעמדות חברתיים שונים. כאן ניתן להתייחס לשתי גישות משנה:
- מרקסיזם, המתאר את המשק כמאבק מקוטב בין שני מעמדות: עליון ותחתון (בורגנות ופרולטריון).
- אסכולת פרנקפורט (הקשורה גם לנאו-מרקסיזם) המתארת מאבק בו קבוצות חברתיות רבות ונטיות למיסוד המאבק, במקום הקצנתו.
- גישת המערכות
- הגישה המדינתית
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- יחסי עבודה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יחסי עבודה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ בג"ץ 7029/95
- ^ עב 9/07
- ^ עס"ק 1008/00 הורן את ליבוביץ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה פד"ע לה 145
