כריכת רגליים

כריכת רגליים או רגלי לוטוס (בסינית מסורתית: 纏足, בסינית פשוטה: 缠足 - "שאנזו" - מילולית "רגליים כרוכות") הוא שמו של מנהג שהיה נפוץ בסין עד ראשית המאה ה-20, בו קשרו רגלי ילדות צעירות (לרוב בגילאי 7-4) על מנת למנוע את גדילתן ולהעניק להן מראה שייחשב אידיאל של יופי. כריכת בד סביב הרגל כשהיא מקובצת הביאה לשבירת עצמות הרגל, ושמירת גודלה של הרגל כך שלא יעלה על 10 - 15 ס"מ. כריכה זו ניוונה, עיוותה ועיקמה את כפות הרגליים והביאה לשיתוקן. רגליים כרוכות שגודלן 7 ס"מ נחשבו לאידיאל של יופי וכונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגליים שגודלן גדול יותר (עד 15 ס"מ) כונו רגלי לוטוס מוכסף ונחשבו לאידיאל יופי פחות ערך.

השוואה בין מבני העצמות ברגליים כרוכות (מימין) ורגליים רגילות.

היסטוריה

התיעוד הראשון של רגלי לוטוס הוא מתקופת שושלת סונג (960–1279). בראשיתו מנהג זה היה נפוץ רק בקרב החברה הגבוהה ונחשב לסמל סטטוס, שכן אישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בעבודות פיזיות (וכמעט לא יכלה לזוז היות שקשירת הרגליים וכריכתן הביאה לניוון של כפות הרגליים), ולכן רק מעמדות גבוהים יכלו להרשות לעצמם מנהג זה. בהמשך, המנהג התפשט גם למעמדות נמוכים יותר. המנצ'ורים שכבשו את סין במאה ה-17 ניסו לבטל את המנהג, שלדעתם היווה פגיעה בזכויות האישה ובפרט בזכויות אדם, אך בלא הצלחה.

בראשית המאה ה-20, התפשטה ברחבי סין תנועה לביטול המנהג, ביוזמת מסיונרים נוצריים, וכן ביוזמת ארגוני נשים משכילות אשר טענו שמטרת המנהג לכבול את האישה לבית ולהנציח שליטה גברית במין הנשי. כלומר, מניעת זכויות אדם טבעיות של האישה, החפצתה והורדת ערכה ומעמדה.

בשנת 1912, עם נפילת שושלת צ'ינג, והקמת הרפובליקה הסינית, הממשלה הכריזה על ביטול המנהג והורתה לנשים להוריד את הכריכות. למרות שצעד זה היווה יתרון לנשים שסבלו שנים רבות ממעמד נמוך מאוד, אלה שסירבו להוריד את הכריכות מרגליהן הוצאו להורג. הורדת הכריכות גררה כאבים פיזיים ונפשיים וכן הלם תרבותי בעקבות המראה של רגל מעוותת. גם עם עליית השלטון הקומוניסטי בשנת 1949 נותר האיסור על כריכת רגליים על כנו, והוא תקף גם בימינו.

הקשר למשיכה מינית ויופי

רגל כרוכה עטוייה תחבושות

רגלי לוטוס בלא תחבושות

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני^[1] ואידיאל של יופי - וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות וכך שידרו לכאורה יופי. עצם ההסתרה התמידית הביאה לארוטיזציה של הרגליים. אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים.

תהליך כריכת הרגליים

התהליך נועד להביא לקישות כף הרגל החל בין הגילאים 7-4. על מנת להפחית את הכאבים הכריכה החלה לרוב בחודשי החורף, והרגליים נותרו לא מכוסות על מנת שהקור יקהה את הכאב.

הכריכה התבצעה בשלבים הבאים:

הורדת העור המת מכף הרגל על ידי השריית הרגליים למשך זמן ארוך במים חמים עם עשבים מרככים ודם בעלי חיים.
קציצת הציפורניים לאחר ההשריה, על מנת למנוע מצב של ציפורן חודרנית וזיהומים (אם כי בפועל, בכל זאת נפוצו מקרים של ציפורניים חודרניות בעקבות הליך הכריכה).
עיסוי הרגל על מנת להרפות את השרירים.
כריכת הרגל בתחבושות מכותנה או משי אשר הושרו אף הן בתוך אמבט של מים, עשבים ודם, ולאחר מכן הצמדתן לעקב עד להתייבשות והתקשות התחבושות, תהליכים שיצרו מעין תחבושת גבס הכולאת את הרגל המעוקמת בצורה זו. במהלך שלב זה עצמות אצבעות הרגליים נשברו באיטיות ובהדרגה.
חזרה על הליך 4 מספר ימים עם תחבושות חדשות, כאשר בכל פעם האצבעות מקורבות יותר ויותר לעבר העקב.

סכנות הליך הכריכה כללו זיהומים, נפילת ציפורניים וניתוקן מן האצבע, אצבעות פצועות, ציפורניים חודרניות, ובגילאים יותר מאוחרים - בשל אובדן היציבות של הגוף - שבירת אגן הירכיים וסכנה לנפילות רבות ולשבירת איברים שונים שהם לאו דווקא חלק ממערכת השלד.

תיאורים בספרות

הן הספרות הסינית והן הספרות המערבית תיארו בהרחבה מנהג זה. בספרה של פרל בק "האדמה הטובה" מתוארות רגלי לוטוס, אולם הנושא לא מורחב. בספריה של ליסה סי, מתואר בפרטים רבים מנהג הרגליים הכרוכות. ספרה של קתרין הריסון, כיסא הקשירה, עוסק באישה סינית שרגליה נקשרו כילדה, וכולל תיאורים הן של הקשירה, והן של ההתמודדות עם הרגליים בבגרותה.