כתב רש"י

כְּתַב רַשִׁ"י הוא גופן של אותיות האלפבית העברי שמקורו באחד הסגנונות של הכתב הספרדי. הוא קרוי כך משום שלראשונה נעשה בו שימוש בהדפסת פירוש רש"י לתורה ולספרות היהודית המאוחרת.

מקור הכתב

פירוש רש"י לתורה היה הספר העברי המתוארך הראשון שהודפס, והוא יצא לאור ברג'ו די קלבריה שבאיטליה בשנת 1475. במהדורה זו השתמש המדפיס בעיצוב מיוחד של אותיות שהיה נהוג בקרב יהודי ספרד בתקופת ימי הביניים. צורת אותיותיו מעוגלת ורהוטה, והן שלב בינים בין הכתב המרובע ובין הכתב הספרדי הרהוט, בסגנון מקורב לכתב האלפבית העברי הנמצא בשימוש מאז תקופת בית שני.

מאז מכונות האותיות 'כתב רש"י', אף על פי שרש"י עצמו חי בצפון צרפת 375 שנה קודם לכן ולא הכיר את הכתב הזה שנקרא על שמו וכתב באותיות אחרות. רש״י עצמו השתמש בגרסה מוקדמת של הכתב העברי הרהוט היהודי-אשכנזי הדומה לכתב הרהוט של ימינו.

בדברי רבי יוסף קארו מכונה כתב רש"י 'כתב פרובינציאל', וקיימת מחלוקת בהלכה האם כתב זה כשר לכתיבת גט או שמא בשל העובדה שהוא כתב עממי הוא אינו ראוי לשמש לכתיבת מסמכים רשמיים.^[1]

ישנה אגדה לפיה כתב רש"י הומצא על ידי בנותיו של רש"י. אגדה זו מצטרפת לאגדות אחרות, שנקשרו בהן ובהיותן נשים למדניות, בעקבות העובדה שלרש"י לא היו בנים.

השימוש בכתב רש"י

בספרי יהדות רבים, המשלבים טקסט-מקור ופרשנות, מקובל, בדרך כלל, שטקסט המקור מופיע במרכז בכתב המרובע, והפרשנים (או "נושאי הכלים") בכתב רש"י. כך הוא ברוב דפוסי החומשים, בתלמוד, בטור, בשולחן ערוך ועוד. בעיתונות העברית של המאה ה-19 שימש כתב רש"י כגופן מקובל להערות שוליים לטקסט הראשי, בעיקר בעיתון "חבצלת". דבר זה מעיד כי באותה עת שלט קהל קוראים בכתב זה.

כתב רש"י מקובל כיום בדפוס יותר כגופן בספרי יהדות שונים, בהיותו נחשב ככתב "חולין", לעומת הקדושה המיוחסת לכתב המרובע. רבנים מעדות המזרח כמו הרב יצחק כדורי או הרב יוסף קאפח כתבו ביד בכתב זה. כמו כן הפתקה המפורסמת "נ נח נחמ נחמן מאומן" של רבי ישראל דב אודסר כתובה חלקית בכתב זה.