ויקיפדיה

כתיון

עיר וממלכה פיניקית עתיקה בקפריסין

כתיון או כִּתִיָ (בפיניקית: 𐤊𐤕𐤉[1] (כתי) או 𐤊𐤕[2] (כת), נהגה כִּתִּיָּה[3]; ביוונית: Κίτιον; בלטינית: Citium) הייתה עיר־מדינה לחוף קפריסין הדרומי, בשטח לרנקה בימינו. בעת העתיקה בלטו הפיניקים בתולדותיה, ובני העיר נקראו כתים.

כתיון (כתי)
𐤊𐤕𐤉, Κίτιον
הריסות המקדש באתר קתרי שבלרנקה המודרנית
הריסות המקדש באתר קתרי שבלרנקה המודרנית
היסטוריה
תרבויות מיקנים, פיניקים, מצרים העתיקה, הממלכה האחמנית, יוון העתיקה
נבנה המאה ה־13 לפנה"ס
ננטש 342
מאורעות המצור על כתיון
מיקום
מדינה קפריסין
קואורדינטות 34°55′24″N 33°37′50″E / 34.923296°N 33.630545°E / 34.923296; 33.630545
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

העיר הוקמה על ידי מיקנים במאה ה־13 לפנה"ס, והפכה למושבה פיניקית צורית במאה ה־9 לפנה"ס, אולם לא ידוע מה היה המבנה הפוליטי בעיר בכל אחד מהשלבים עד תקופת החסות הפרסית. כאשר עברה כתיון לחסות הממלכה האחמנית היא התעצמה, הן מבחינת כוחה הימי והן מבחינת תחומי שליטתה באי. בתקופה ההלינסטית עברה הלניזציה אטית, ובתקופה הרומית נחלשה העיר עד לחורבנה מרעידות אדמה במאה ה־4 לספירה.

מקור השם

עריכה

קִיטִיון (ביוונית Κίτιον) הוא הצורה היוונית לשם הפיניקי כתי (𐤊𐤕𐤉, נהגה כִּתִּיָּה[3]), שמהופעותיו המוקדמות ביותר היא כנראה התעתיק המצרי העתיק kꜣṯꜣj בכתובת מצרית המתוארכת לתקופת רעמסס השלישי (1198–1116 לפנה"ס) שנמצאה במקדש מדינת האבו בין שמות ערים קפריסאיות אחרות.[4][5] מלבד אולי כתובת על חץ, ההופעה המוקדמת ביותר של שם העיר בשפות שמיות היא בטקסטים המקראיים המתוארכים למאות ה־8–7 לפנה"ס (כפי שזיהה יוסף בן מתתיהו[6]) ועל מכתבי ערד מהמאה ה־7 לפנה"ס.[7][8] ייתכן שאחד מכינויי העיר, לפחות בתקופה האשורית, היה "קרתחדשת" (כמו קרתחדשת שבצפון אפריקה וקרתחדשת שבאיבריה).[8]

ארכאולוגיה

עריכה

כתיון שוכנת כיום בלב לרנקה, וכמה אתרים עיקריים חפורים בה: במבולה, הסמוך למוזיאון הארכאולוגי בלרנקה ובו שרידי הנמל הפיניקי, וקתרי, ובו שרידי מקדש מיקני־פיניקי.[9] העיר הייתה עיר נמל, אך קו החוף מהעת העתיקה השתנה לאורך השנים בעקבות סחף טבעי ובעקבות ניקוי הביצות בסביבות החוף תחת הכיבוש הבריטי.[10] מסביב לעיר היה נקרופוליס ממנו התגלו קברים רבים.[9]

היסטוריה

עריכה
כוס מכתיון, 1400–1230 לפנה"ס, המתארת באפריז האמצעי ציד שוורים; הצייד מזוהה עם האל בעל[11]
 
הצייד אוחז בפגיון בידו ונאחז ברגלו האחורית של השור
 
בצד הנגדי, הצייד מאלף שור בחבל

העיר הוקמה ככל הנראה בתקופת הברונזה על ידי מיקנים במאה ה־13 לפנה"ס, כפי שמעיד אתר הקודש בקתרי, היישוב בבמבולה וקברים מאותה תקופה, אף שלא ידוע מה היה האופי הפוליטי של העיר באותה עת.[12]

באלף הראשון לפנה"ס העיר מאופיינת כ"קיפרו־פיניקית" – זהה לערים קפריסאיות אחרות בחומרים תרבותיים רבים, אך שונה מהן במאפייני שפה, דת וקבורה – בהם היא מזדהה עם ערים בארץ האם הפיניקית.[13]

המושבה הפיניקית תחת צור

עריכה

השלב הבא החשוב בתולדות העיר הוא הגעת הפיניקים אליה במאה ה־9 לפנה"ס.[12] היה זה צעד חשוב בהתרחבות ה"קולוניאלית" (במונחים מודרניים) של צור מערבה.[8] יש המתארכים את ייסוד המושבה הפיניקית כתי לתחילת המאה ה־9 לפנה"ס, ימי אתבעל הראשון,[14] ויש המתארכים אותה לסוף המאה, לימי דידו, שלפי טרוגוס פומפיוס (דרך יוסטינוס) עגנה אצל הפיניקים שבקפריסין כשנמלטה מצור, לפני שהמשיכה לקרתחדשת שייסדה.[8] לאור הפער בין הממצאים הפיניקיים לממצאים שקדמו להם, ייתכן שהפיניקים התיישבו בעיר שהייתה נטושה כ־150 שנה.[15] הארכאולוגיה חשפה מושבה פיניקית, תלויה מאוד בצור, מתקופה זאת.[8] הפרוסופוגרפיה בכתובות כתי דומה ביותר לזאת של פיניקיה היבשתית, והשמות מהם מורכבים ממרכיבים תאופוריים כגון בעל (למשל בעלמלך ובעלרם ממשפחת המלוכה), אשמון (למשל אשמנאדן – אשמון־אדון), עשתרת (למשל עבדעשתרת), מלקרת (למשל עבדמלקרת) ו"פמי" (אנ') (למשל פמייתן המלך).[9] באתר נמצאו מקדשים לעשתרת ולמלקרת: המקדש המיקני בקתרי חודש ב־850 לפנה"ס על־ידי הפיניקים כמקדש לעשתרת, ושימש עד המאה ה־3 לפנה"ס, אז נהרס; ומקדש מלקרת ועשתרת בבמבולה הורחב עם השנים וכלל חדרים רבים, חצרות פנימיות וסטואות.[16] הממצא הדתי מעיד על פולחן עשתרת, מלקרת, אשמון, חתחור, בס וחור.[16]

הממצא הארכאולוגי מראה שכתי הייתה עיר חשובה במאות ה־9–5, אך אין ראיות ברורות למבנה הפוליטי של העיר.[8] באותה תקופה צברה כתי את עושרה ממיקומה על דרכי הסחר בין המזרח למערב,[13] והממצא המקומי העשיר, נוסף על הייבוא הרב מפיניקיה, מצרים ויוון, מעיד על שגשוג העיר.[12]

התקופה האשורית

עריכה
 
מצבת סרגון השני

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתי) שמרדו בו והכפיפם למרותו.[17]

בכתי נמצאה מצבה של סרגון השני (Sargon Stele), ועליה בין השאר גם תיאור קצר של הכנעת שבעת מלכי ארץ יא שבקפריסין.[18] המצבה כנראה הייתה מיועדת להיות מוצבת על הר בשם "בעל־הר" (אולי הר סטברובוני (אנ'), כ־20 ק"מ ממזרח ללרנקה), וייתכן שלא הגיעה ליעדה, או הועברה ממקומה המקורי לכתי;[19] ייתכן שלא הוצבה במקור כלל בקפריסין אלא בפיניקיה.[20] אם אכן הוצבה באזור כתי, הדבר מעיד על מרכזיותה של העיר באותה תקופה ותפקידה כמתווכת בין האי ליבשת שממזרח.[21]

בכתבי סנחריב מצוין שב־701 לפנה"ס מלך צידון לולי המורד ברח לים – בחלק הכתובות הוא מציין כי ברח לקפריסין[22] – וסנחריב הכניע את עריו המבוצרות והמליך תחתיו מלך אחר;[23] יש הקושרים בין אירוע זה לאירוע שתיאר יוסף בן מתתיהו ואף מזהים אותם כאחד, אף שהמסע בימי שלמנאסר צלח לדברי בן מתתיהו, והמסע בימי סנחריב הביא למות לולי.[24]

תחת השלטון האשורי על קפריסין לא נזכרה כתי בשמה זה בכתובות המלכותיות של מלכי אשור.[8] עשר ערי־הממלכה קפריסאיות מוזכרות כמגישות מנחה לבניית הארמון בנינוה על מנסרת אסרחדון (680–669 לפנה"ס)[25] ובכתובת אשורבניפל על מסעו נגד מצרים, בו עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, ואשורבניפל הכריחן ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה;[26] מתוך ערי הממלכה האלה, 8 מזוהות בוודאות עם ערים מוכרות מקפריסין, ושתי האחרונות ברשימה, Qarti-ḫadasti ו־Nuria, לא מזוהות עם שמות מקומות מוכרים באי, בעוד כתי ואמתוס (אנ'), ערים חשובות מאותה תקופה, לא נזכרות כלל.[8] יש המזהים בין כתי, שהיא יישוב פיניקי חדש, לבין קרתחדשת, אך אחרים טוענים שבשל מניית כתי וקרתחדשת בתעריף כתי (אנ') כשתי ערים שונות, הזיהוי לא ייתכן.[8] ייתכן גם שקרתחדשת הייתה המושבה הפיניקית בחלק של העיר כתי שהתקיים מהמאה ה־13 לפנה"ס.[24]

על מצבת סרגון מוזכרים שבעה מלכים בקפריסין תחת מרות אשור, ואילו אצל אסרחדון ואשורבניפל מוזכרים עשרה; אם כתי היא אכן קרתחדשת שבכתבי האחרונים, הדבר מעיד על שחרורה מהתלות בצור והפיכתה לאוטונומית בין תקופת סרגון לתקופת אסרחדון. לפי חוקרים המזהים בין מסע אלולאיוס בימי שלמנאסר למסע לוליבימי סנחריב, הדבר התרחש במהלך מסע זה. הזיהוי בין כתי לקרתחדשת שבקפריסין גם מעיד לראשונה על מלוכה בכתי (שכן ברשימות אסרחדון ואשורבניפל מוזכר מלך קרתחדשת).[24]

נוסף על התיעוד האשורי, גם בכתובות פיניקית מוזכרת קרתחדשת שבקפריסין: היא מוזכרת, כאמור, בתעריף כתי (אנ') מהמאה ה־4 לפנה"ס כמקור אחד האנשים בה, בעוד שאחרים מהתעריף מוזכרים ככתיים וכן בכתובת בעל לבנון. כתובת בעל לבנון מוקדשת לבעל לבנון, ומזכירה את "סוכן קרתחדשת עבד חירם מלך צידונים" (כנראה חירם השני שמימי תגלת-פלאסר, ולא חירם הראשון), ויש חוקרים המזהים "סוכן" כמושל מטעם המטרופולין צור.[24] על ארון קבורה שנמצא בקפריסין ומתוארך למאה ה־4 לפנה"ס נכתב ”לאשמנאדן בן אשמנאדן סכן צר”[27] וזה מפורש כשגריר צור פשוט, דבר המראה על מורכבות המושג "סוכן".[24]

עד התקופה הפרסית

עריכה

הכתיים מוזכרים בכמה ממכתבי ערד, ומקובל לפרש אזכורים אלה כאזכורי שכירי חרב ששרתו בצבא יאשיהו מלך יהודה,[7] אולם חוקרים אחרים סוברים שהיו סוחרים ולא שכירי חרב.[28] אנשי כתי מוזכרים במקרא בקינת יחזקאל על צור בשם "כתיים" כסוחרי ים: ”אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים.” (יחזקאל, כ"ז, ו'). בבאר שבע נמצאה צלמית קנטאור שיוצרה ביהודה, אך מאפייניה, כגון עירוב גבריות ונשיות (הנפוץ בעולם היווני אך נדיר במזרח התיכון) ואוזניים בולטות (האוזניים היו מוסתרות בצלמיות יהודיות על־ידי התסרוקת, אך היוו סימן היכר לקנטאוריות יווניות), מעידים על קשרי הגומלין שהתקיימו בין דרום ארץ ישראל לקפריסין, במיוחד עם העיר כתי.[29]

המושבה הפיניקית תחת פרס

עריכה
 
הנמל הצבאי הפיניקי בכתי

כתי עברה לשלב משמעותי חדש תחת הממלכה האחמנית.[12] העיר הפכה לבת־ברית של פרס, ששלטה בקפריסין משנת 545 לפנה"ס.[30] מלכי העיר כתבו בפיניקית את שמם בכתובות ועל מטבעות משנת 500 לפנה"ס.[31][32] אחד האתרים המשמעותיים שנחפרו מתקופה זאת הוא אתר במבולה, והחפירות הראו שנעשו עבודות גדולות באתר בסוף המאה ה־5 ותחילת המאה ה־4 לפנה"ס, כמו שיקום מקדש עשתרת ומלקרת, בניית מערכת ניקוז שפכים עירונית, ובמיוחד בניית הנמל המלכותי של כתי.[33] סטראבון הזכיר נמל בר־סגירה בעיר,[34] ולמאפיין זה של הנמל זה יש זכר בדמות אגם בסמוך לאתר במבולה, שהתחבר לים בתעלה שנגמרת בנמל לרנקה המודרנית, המתועד במפות קו החוף באזור במאה ה־18.[10] החפירות באתר חשפו נמל צבאי פיניקי שלפי הסטרטיגרפיה נבנה בסוף המאה ה־5 והורחב במהלך המאה ה־4 לפנה"ס,[10] ובשלבו הסופי הורכב מלפחות שש (אם לא שבע[10]) תעלות להרמת תלת־חתריות (מעין מבדוקים בהם העלו את האניה על מסילה משופעת ברוחב 1.8 מטר – ביוונית Νεώριο), כל אחת ברוחב 6 מטרים ובאורך כ־39 מטרים, שמעליהן היו גגות רעפים (מהם התגלו שברים רבים) שנתמכו בקורות עץ.[10][35][36] הן שימשו לבדיקת או תיקון האניות.[16] עד כה רק חלק מהנמל נחשף,[13] והוא כלל כנראה גם נמל אזרחי בנוסף לזה הצבאי.[16] על גבעה מדרום לנמל, בגובה שלושה מטרים מעל מפלסו, נמצא המקדש.[10] תעלות העגינה בכתי דומות לתעלות העגינה בנמל פיראוס האתונאי, שנבנו גם הן במאה ה־5 לפנה"ס, אך משומרות פחות טוב.[13] גם האגם בר־הסגירה שאליו פונה הנמל, כחלק ממערך ביצורי העיר, מקביל לנמל פיראוס בתקופה הקלאסית, וכן לנמל קרתחדשת בתקופה ה"הלניסטית"; סביר שהיו נמלים רבים כדוגמת אלה, אך לא נשמרו לכך הראיות הפיזיות.[13] מדובר היה באחד הבסיסים החשובים של הצי הצבאי הפרסי.[13]

השושלת הראשונה

עריכה
 
פסל מלקרת־הרקלס, מניח אלה ועוטה עור אריה, כתיון, מתוארך לתחילת המאה ה־5 לפנה"ס

מלך כתי הראשון המוכר לנו הוא בעלמלך הראשון, כנראה מייסד השושלת שלו, שנשא את התואר "מלך כתי" ושלט בסביבות 479–450 לפנה"ס. בנו ויורשו, עזבעל, כבש את אידליון, הרחיב את תוארו (ואת תוארי יורשיו) ל"מלך כתי ואדיל" (כתיון ואידליון), ושלט בסביבות 450–425 לפנה"ס. את עזבעל ירש בעלמלך השני ששלט בסביבות 425–400 לפנה"ס. ידוע מלך נוסף, בעלרם, שלפי מאפייני מטבעותיו שלט בסוף תקופת שושלת זאת, ולפי הגנאלוגיה של השושלת הבאה, כפי שמשתקפת מכתובותיה, נראה שלא היה שייך לה; על כן יש להניח שהיה בנו או קרובו של בעלמלך השני, ירש אותו, ושלט בסביבות שנת 396 לפנה"ס.[37][38]

טקסטים וכתובות מצביעים על כך שבתקופה הקלאסית כתי הייתה אחת המעצמות המקומיות העיקריות, לעיתים בתחרות עם סלמיס.[8] בשנת 499 לפנה"ס ממלכות קפריסין היווניות הצטרפו למרד איוניה נגד פרס, וכתי נגררה לעימות.[8]

  • מטבעות מלכי השושלת הראשונה של כתי (ואדיל)
  •  
    מטבע של המלך בעלמלך (הראשון או השני), צד א
  •  
    מטבע של המלך בעלמלך (הראשון או השני), צד ב
  •  
    מטבע של המלך עזבעל, צד א
  •  
    מטבע של המלך עזבעל, צד ב
  •  
    מטבע של המלך בעלרם, צד א
  •  
    מטבע של המלך בעלרם, צד ב
ההתרחבות לאדיל (אידליון)
עריכה

לוחית אידליון (אנ') (לוח ביוונית בכתב קיפרי הברתי (אנ') שנמצא בעיר אידליון) מספרת על מצור כושל של המדים (אחמנים) והכתיים (פיניקים) על העיר אידליון,[38][39] שהייתה באותה תקופה תחת מלך יווני, אך הייתה בה נוכחות פיניקית ידועה לפחות מהמאה ה־7 לפנה"ס.[40][41] ואכן, בסביבות 450 לפנה"ס נכבשה על־ידי אידליון על־ידי כתי בהנהגת המלך עזבעל בן בעלמלך ובתמיכת הפרסים (ששלטו בכל קפריסין);[42] ייתכן שהכיבוש, המוצלח בפעם הזאת, קשור לקריסת המצור של קימון על כתי ב־449/450 לפנה"ס.[43] העניין של כתי באדיל (אידליון) נבע מרצונה לשלוט בכל הליך הסחר בנחושת, מהכרייה במכרות (השופעים בתחום אדיל, כמו גם בתחום טמסוס שנכבשה בהמשך) ועד הסחר בנמלים (שבכתיון עצמה).[44] בעקבות הכיבוש, הרחיב עזבעל את תוארו "מלך כתי" (מלך כתיון) ל"מלך כתי ואדיל" (מלך כתיון ואידליון).[38]

 
אוסטרקונים פיניקיים (וכמה יווניים) מהארכיון הפיניקי שנמצא בארמון אדיל (אידליון)

תחת שלטון כתי הפך הארמון באדיל למרכז המנהלי של ממלכת כתי ואדיל (כתיון ואידליון) הפיניקית.[45] הארמון שימש לתכליות כלכליות רבות,[46][47] והתגלו בו כ־700 חרסים המשתייכים לארכיון המנהלי הפיניקי הגדול של הארמון,[48] מהתקופה הפרסית (ממלכת כתי ואדיל) עד תחילת ימי ממלכות הדיאדוכים ההלניסטיות.[47] פענוח החרסים מעיד על מעורבות של אנשי חצר המלכות של כתי ואדיל בפעילות הכלכלית,[49] וחלק מהחרסים בוודאות הגיעו במקור מכתי.[50] עיקר החרסים הם תיעודים כלכליים, ומיעוטם דתיים, ומוזכרים בהם בעל כתי ו"כל אלי כתי", רשף והאפיתט הידוע שלו "מכל", וטקס מרזח הקשור לעשתרת ולמלקרת.[49]

השושלת השנייה

עריכה

מלכיתן, ששלט בסביבות 392–361 לפנה"ס, ייסד שושלת מלוכה חדשה בכתיון.[37] אביו, בעלרם האדון (ϝάναξ) היה אציל, אך היעדר ציון קשר בינו לבין משפחת המלוכה הקודמת בכתובות המלכותיות מצביע כנראה על היעדר קשר כזה. ריבוי הכתובות באדיל מימיו (בעיקר כמה מכתובות מקדש אדיל) הביאו כמה חוקרים להאמין שמוצא משפחתו של המלך החדש היא מאדיל.[51][52]

בנמל במבולה בכתיון נמצאה כתובת בסיס טרופאיון[53] אותו הקדישו "מלכיתן מלך כתי ואדיל בן בעלרם וכל עם כתי לאדֹנם לבעל עז" על ניצחונם הימי על אויביהם ועוזריהם הפפים בשנה הראשונה למלכות מלכיתן, 392 לפנה"ס (היו שהציעו שזהו אותו ניצחון המוזכר על כתובת 3 ממקדש אדיל שהקדיש מלכיתן עצמו), בנמל ממנו יצאו האניות המנצחות.[24][51][52] מסמך זה רומז לאירועים הנוגעים ליריבות הגדולה בין ארתחששתא השני לאתונאים – כתיון שימשה בסיס עורפי למצור של ארתחששתא על סלמיס, והאויבים המוזכרים על הטרופאיון הם כנראה אנשי סלמיס, שמלכה אואגורס ביקש להגדיל את שטחיו על האי והיה היריב הקבוע של מלך כתיון.[33] דיודורוס הזכיר ניצחון יבשתי וניצחון ימי (האחרון הוא המוזכר בכתובת).[33] אף שכתיון לא הגדילה את שטחיה, היא שמה קץ להתערבות מלך סלמיס, חיזקה את בעלי הברית של הפרסים באי וביססה את ההגמוניה הפרסית במזרח הים התיכון, כפי שהוגדרה בשלום אנטלקידס.[33]

את מלכיתן ירש בנו פמייתן, ששלט בסביבות 361–312.[37] פמייתן היה, ככל הנראה, זה שכבש את טמסוס[54] או קנה אותה ממלכהּ פסיקיפרוס,[55] אף שכבר בימי מלכיתן הוקדשו בה כתובות בפיניקית על־ידי פיניקים ולפי מניין שנות מלך כתיון (הכתובות הדו-לשוניות מטמסוס).[56] לאחר המצור על צור ב־332 לפנה"ס העביר אלכסנדר הגדול מפמייתן אחד מחבלי שליטתו לפניטגורס (אנ');[55] ואכן, בכתובת משנת 21 למלכותו (לפני המצור על צור) נשא פמייתן את התואר "מלך כתי ואדיל ותמש" (מלך כתיון ואידליון וטמסוס),[57] ואילו בכתובות משנת 34 ו־37 למלכותו (אחרי המצור על צור) נשא רק את התואר "מלך כתי ואדיל"[58][59] – שינוי זה הביא חוקרים להאמין שאותו חבל היה חבל טמסוס.[54][60] בכתיון נמצאה גם שבר כתובת בה מוזכר "בן פמייתן".[61]

בשנת 333 לפנה"ס נולד בעיר זנון מכתיון, פילוסוף פיניקי־יווני מייסד האסכולה הסטואית.[34]

  • מטבעות מלכי השושלת השניה של כתי ואדיל (ותמש)
  •  
    מטבע של המלך מלכיתן, צד א
  •  
    מטבע של המלך מלכיתן, צד ב
  •  
    מטבע של המלך פמייתן, צד א
  •  
    מטבע של המלך פמייתן, צד ב

התקופה ההלניסטית

עריכה
 
זנון בן מנסס מכתיון

אחרי מותו של אלכסנדר הגדול נאבקו יורשיו על חלוקת ממלכתו האדירה (מלחמות הדיאדוכים). לאחר קרב עזה, קיבל תלמי סוטר לידיו את השלטון על קפריסין, וביטל את הממלכות המקומיות בה.[62] במסגרת מהלך זה, הוא הרג את פמייתן, המלך האחרון של כתיון (ואידליון וטמסוס), בסביבות 311 לפנה"ס, והקים בכתיון אוליגרכיה, המכונה בפיניקית "אש כתי" (איש כתיון או אישי/אנשי כתיון).[63] אנטיגונוס מונופתלמוס נאבק בתלמי על השליטה על קפריסין, ובקרב סלמיס (306 לפנה"ס) (אנ') הביס דמטריוס פוליורקטס בן אנטיגונוס את צבא תלמי ונטל את השליטה על כל קפריסין בשם אביו, אולם מעט לאחר מכן חזרה השליטה לבית תלמי בקביעות.[64] האוליגרכיה בכתיון ידועה מכתובת 5 ממקדש אדיל, המתוארכת לסביבות 252 לפנה"ס, מונה את תאריך הצבתה לפי שנות מלכותו של תלמי השני ושל "אִש כתי", דבר המעיד שגם עשורים לאחר הריגת המלך וביטול מלכות כתיון ואידליון, אידליון נותרה קשורה לכתיון ותלויה בה.[65] השימוש בפיניקית באידליון (אדיל) פחת משמעותית רק בסוף המאה ה־3 לפנה"ס, במקביל למעבר מכתב קיפרי־הברתי לאלפבית יווני.[66]

 
מטבע הלניסטי מצידון, ועליו הכיתוב "לצדנם אם כמב אפא כת צר", שמשמעו "(שייך) לצידון, עיר־האם של כמב (שם קדום לקרתחדשת), אפא (כנראה היפוס), כת (כתיון) וצור"[67][68]

מושבת מסחר של כתיון שהוקמה בפיראוס שגשגה עד כדי כך שבשנת 233 לפנה"ס הם ביקשו וקיבלו אישור לבניית מקדש לעשתרת.[69]

תחת רומא

עריכה

קפריסין סופחה לרומא בשנת 58 לפנה"ס. רעידות אדמה חזקות פקדו את כתיון בשנת 76 לספירה ובשנה לאחר מכן, אך נראה כי העיר שגשגה בתקופת הרומאים. מנהל כלכלי (curator civitatis) נשלח לכתיון מרומא בתקופת שלטון ספטימיוס סוורוס.[70] רעידות אדמה ב־322 ו־342 לספירה גרמו להרס של כתיון, וכן של סלמיס ופאפוס.[71]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא כתיון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ KAI 33, 38, 40, 41, 288, 289
  2. ^ KAI 33(?), 37
  3. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 68–69
  4. ^ Flourentzos, Paulos (1996). A Guide to the Larnaca District Museum. Nicosia: Ministry of Communications and Works - Department of Antiquities. p. 6. ISBN 978-9963-36-425-1. OCLC 489834719.
  5. ^ J. Simons (1937). Handbook for the study of Egyptian topographical lists relating to Western Asia. p. 169.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק 6, פסקה 1.
  7. ^ 1 2 יוחנן אהרוני, כתובות ערד, מוסד ביאליק, 1986, עמ' 12-13
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405
  9. ^ 1 2 3 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 10 doi: 10.2307/1357405
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 14 doi: 10.2307/1357405
  11. ^ Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 332.
  12. ^ 1 2 3 4 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 9 doi: 10.2307/1357405
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 15 doi: 10.2307/1357405
  14. ^ משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 24
  15. ^ Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 115
  16. ^ 1 2 3 4 Kition, באתר רשות העתיקות של קפריסין
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
  18. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 408
  19. ^ חיים תדמור, הערות על אסטילה של סרגון הב' שנתגלתה בקפריסין, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כה, 1996, עמ' 286–289
  20. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 406–407
  21. ^ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11–12 doi: 10.2307/1357405
  22. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48 (הקטע חוזר גם בעמ' 69, 74 ו־79)
  23. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 63 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175 ו־192) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183 (קטע מצומצם יותר חוזר בעמ' 48, 69, 74 ו־79)
  24. ^ 1 2 3 4 5 6 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 12 doi: 10.2307/1357405
  25. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23
  26. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את הספרי שנותיו, בסביבות 648 לפנה"ס (על כך ראו בעמ' 107).
  27. ^ Olivier Masson, Maurice Sznycer, Recherches sur les Phéniciens à Chypre, Librairie Droz, 1972, עמ' 71–72
  28. ^ רז קלטר, זאב הרצוג, הרמאפרודיטה ביהודה? צלמית קנטאור מתקופת הברזל בתל באר־שבע, קדמוניות לז, 2004, עמ' 42
  29. ^ רז קלטר, זאב הרצוג, הרמאפרודיטה ביהודה? צלמית קנטאור מתקופת הברזל בתל באר־שבע, קדמוניות לז, 2004, עמ' 42–43
  30. ^ According to text on one of the signs at the entrance of the Kathari site.
  31. ^ Yon, Marguerite; William A. P. (נוב' 1997). "Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C.". Bulletin of the American Schools of Oriental Research. 308 (308): 9–17. doi:10.2307/1357405. JSTOR 1357405. {{cite journal}}: (עזרה)
  32. ^ ראו פה ופה.
  33. ^ 1 2 3 4 Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 13 doi: 10.2307/1357405
  34. ^ 1 2 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 14.6.3
  35. ^ Jean-Christophe Sourisseau; Marguerite Yon (2010). "Le port de guerre de Kition". נבדק ב-2014-04-25. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה) ראו גם תמונה נוספת והדמיה באתר אוניברסיטת הרווארד
  36. ^ Marguerite Yon, Les hangars du port chypro-phénicien de Kition. Campagnes 1996-1998 (Mission française de Kition-Bamboula), Syria. Archéologie, Art et histoire 77, 2000, עמ' 95–116 doi: 10.3406/syria.2000.7694
  37. ^ 1 2 3 George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Cyprus, Bologna, 1964, עמ' xxxiii–xxxiv
  38. ^ 1 2 3 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 55 doi: 10.1086/nea20361348
  39. ^ Anna Georgiadou, The Tablet of Idalion (ICS 217), Kyprios Character
  40. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 1
  41. ^ Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 55–56 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  42. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016, עמ' 187 doi: 10.1484/j.sec.5.112732
  43. ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 55–56 doi: 10.1086/nea20361348
  44. ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 56 doi: 10.1086/nea20361348
  45. ^ ראו גם Maurice Sznycer, Idalion, capitale économique des rois phéniciens de Kition et d'Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes 34, 2004, עמ' 85–100 doi: 10.3406/cchyp.2004.1456
  46. ^ Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 58 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  47. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016, עמ' 189 doi: 10.1484/J.SEC.5.112732
  48. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 5
  49. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016, עמ' 191 doi: 10.1484/J.SEC.5.112732
  50. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 9
  51. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 9
  52. ^ 1 2 Paolo Xella, Le dieu B‘L ‘Z dans une nouvelle inscription phénicienne de Kition (Chypre), Studi Epigrafici e Linguistici 10, 1993, עמ' 61–69
  53. ^ KAI 288
  54. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 70
  55. ^ 1 2 אתנאיוס, משתה המלומדים, 1.63
  56. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 113
  57. ^ KAI 32
  58. ^ KAI 33
  59. ^ Marguerite Yon, Kition dans les textes (Kition-Bamboula V), Éditions Recherche sur les Civilisations, 2004, p. 177 – הכתובת הפיניקית מכתובות פמייתן ופניטריון
  60. ^ Mark Lidzbarski, Kanaanäische Inschriften (moabitisch, althebräisch, phönizisch, punisch), A. Töpelmann, 1907, עמ' 25
  61. ^ CIS I 91: ”[...]בן פמייתן[...]”
  62. ^ Maria Giulia Amadasi, José-Ángel Zamora, The Phoenician Name of Cyprus: New Evidence from Early Hellenistic Times, Journal of Semitic Studies 63, 2018, עמ' 87 doi: 10.1093/jss/fgx037
  63. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 102–103
  64. ^ Maria Giulia Amadasi, José-Ángel Zamora, The Phoenician Name of Cyprus: New Evidence from Early Hellenistic Times, Journal of Semitic Studies 63, 2018, עמ' 86 doi: 10.1093/jss/fgx037
  65. ^ Maria Giulia Amadasi, José-Ángel Zamora, The Phoenician Name of Cyprus: New Evidence from Early Hellenistic Times, Journal of Semitic Studies 63, 2018, עמ' 88 doi: 10.1093/jss/fgx037
  66. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 2
  67. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' cvii
  68. ^ Maria Eugenia Aubet, The Phoenicians and the West: Politics, Colonies and Trade, Cambridge University Press, 1993, עמ' 25
  69. ^ Flourentzos, Paulos (1996). A Guide to the Larnaca District Museum. Nicosia: Ministry of Communications and Works - Department of Antiquities. p. 15. ISBN 978-9963-36-425-1. OCLC 489834719.
  70. ^ Flourentzos, Paulos (1996). A Guide to the Larnaca District Museum. Nicosia: Ministry of Communications and Works - Department of Antiquities. p. 5. ISBN 978-9963-36-425-1. OCLC 489834719.
  71. ^ Flourentzos, Paulos (1996). A Guide to the Larnaca District Museum. Nicosia: Ministry of Communications and Works - Department of Antiquities. p. 18. ISBN 978-9963-36-425-1. כתיון, באתר OCLC (באנגלית).


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כתיון&oldid=40040910"
  NODES
admin 5